בסוף השבוע האחרון אירח ד"ר אבנר שביט בפודקאסט "ועדת תרבות" את דני סירקין, הבמאי של "טהרן". השיחה בין השניים הייתה מרתקת, אך אותנו כמובן מעניינת בעיקר ההתייחסות שלו לסוף העונה הראשונה של סדרת הלהיט של כאן 11, שיגיע ביום שני הבא. סירקין הסביר שכיף לו לנצור את הסודות של שני הפרקים האחרונים, והבהיר שהוא מונע מהמאזינים "דברים מאוד דרמטיים ומפתיעים".
ובכן, פרק 7, האחד לפני סוף העונה, שודר אמש וקשה להגיד שהיו בו דברים דרמטיים ומפתיעים. למעשה מדובר בפרק פילר לכל דבר שכל כולו נוצר כדי לדחוף את הדרמה אל שפת הפרק האחרון. זו כביכול נקודת הרתיחה של העונה, אבל בפועל זה מרגיש קצת כמו שחקן פוקר מרשים שנכנס "all in", בלי שאף אחד באמת יודע מה יש לו בקלפים. זה יכול להיגמר בניצחון ענק, או שהבלוף יתגלה. בשבוע הבא, באותה שעה, פותחים את הקלפים.
הפרק השביעי, שנקרא בפשטות "אבא של תמר", המשיך מהמקום שבו נגמר הקודם: בחדר המלון של כמאלי, שמכניס אליו בעורמה את מרדכי רביניאן, אבו-תמר בשבילכם. הבכיר המושעה ממשמרות המהפכה, שאשתו החולה עדיין נמצאת בישראל בניגוד לרצונה, חוטף כצפוי את אביה של סוכנת המוסד כקלף מיקוח. הסדרה כביכול מגיעה לאיזון מלאכותי - כעת שני אזרחים חפים מפשע, שניהם לא נמצאים בקו הבריאות, מוחזקים כבני ערובה על ידי גורמים בעלי אינטרסים מנוגדים. האיזון מלאכותי מכיוון שבעוד אשתו של כמאלי נחטפת על ידי מדינת ישראל, אביה של תמר נחטף על ידי אדם פרטי. בתוך כך, הסצנות של כמאלי ומרדכי (שון טאוב ואלכס נאקי) היו הטובות ביותר בפרק בכל הנוגע למשחק, וסוף "הקשר" בין השניים היה אחד מהרגעים היותר טובים של הסדרה.
ובכל זאת, בשביל ליהנות מקו העלילה הבאמת מותח הזה, אנחנו צריכים להתעלם מהעובדה שמרדכי, אדם מבוגר וחולה, פשוט עזב את הכל וטס לאיסטנבול בגפו בגלל שיחת טלפון מסתורית מגיסתו, שניתקה קשר עם המשפחה ואפילו לא טרחה להיפרד מאחותה הגוססת. מילא. בואו נתעלם גם מזה שתמר, סוכנת מוסד שנמצאת בלב שטח האויב, שומרת על קשר עם אביה ממש בזמן משימה מסוכנת. מילא. מומלץ גם להתעלם מקול השירה של מנשה נוי, שנראה שהפסיד בהתערבות לא נעימה עם תסריטאי הסדרה ונאלץ לשיר בית שלם מתוך "שיר של יום חולין" הנפלא של רחל שפירא.
וברצינות, זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו צריכים להתעלם מיותר מדי דברים כדי ליהנות מ"טהרן". אנחנו צריכים לנתק את החלק במוח שאחראי על השכל הישר ולשכוח כל מה שאנחנו יודעים על עולם הריגול, כדי לא להתפלץ מהרגע שבו המפקדת יעל (לירז צ'רכי) פתאום נוחתת לה בלב טהראן. תמר מקבלת אותה, בעברית כמובן, עם המשפט הראשון שעולה לכולנו בראש: "מה את עושה פה?". והיא צודקת, אין שום סיבה שיעל תגיע לאיראן, אין לה שום ערך מוסף שם, ואפילו להפך, הגיחה שלה לאיראן כאילו קפצה רגע לבטן-גב בקלאב הוטל לוטרקי יוון הייתה יכולה לסכן את המשימה.
אז למה יעל עשתה את המהלך המסוכן של להסתנן לאיראן דווקא עכשיו? ובכן, היא ממש הייתה חייבת לחלוק עם הסוכנת תמר את העובדה שגם היא פעם התאהבה במקור. וואלה? בזמן שמטוסי חיל האוויר מחכים לפעילות מודיעינית כדי לצאת לגיחה בשטח איראן יש זמן לקצת שיחות מוטיבציה על אהבה ואכזבה? אוקיי, יכול להיות, אבל אולי אפשר היה לעשות את השיחה הזאת בטלפון? הרי ממילא הן ניהלו שיחות כל הזמן (ברחובות טהרן! בעברית!), האם באמת צריך לסכן את המשימה ואת כוח האדם בשטח עם עוד סוכנת? מה לעזאזל יעל יכולה לעשות באיראן שהיא לא יכלה לעשות מהמשרד בגלילות?
לא צריך להיות פסיכולוגית, ואפילו לא בכירה באמ"ן, כדי להבין שתמר לא כשירה למשימה קריטית כזאת. התקיפה שחוותה בקומונה, החיסול של קארים, חשיפת הזהות שלה על ידי מילאד - וכל זה עוד לפני שהיא יודעת שאביה נחטף על ידי פראז - מספיקים כדי להביא אותה על סף התמוטטות עצבים. יעל רואה את כל זה מול העיניים שלה ועדיין מתעקשת לצאת למשימה. זה מטומטם, וזה מעצבן לחשוב שהמוסד מקבל החלטות מטומטמות על סמך שיקול דעת גרוע במקרה הטוב או אגו מנופח במקרה הרע. מצד שני, מבט חטוף לערוצי החדשות ולדרך קבלת ההחלטות בנושאי סגירת המשק והמשך הטיפול בקורונה, מוכיח שהחלטות מטומטמות על סמך אגו ושיקול דעת מטופש נעשות לפעמים גם באור יום, ולא רק במחשכים.
הסדרה מכפילה את סכום ההימור כשתמר מגלה שאביה נמצא בסכנת חיים בעקבות המשימה שלה. זה לא הקש ששבר את גב הגמל, זו כבר בעיטה לביצים של גמל שהוכנע מזמן מעומס המשא. תמר כל כך ממוטטת שהיא אפילו לא שואלת מי חטף את אבא שלה, איפה הוא נמצא ומה הצפי לשחרורו. כלום. ההחלטה של יעל להמשיך עם המשימה עם סוכנת שבורה נפשית היא הפקרות לכל דבר. להזכירכם, מדובר בסופו של דבר בהאקרית שהספיקה כבר בפרק הראשון להיחשף על ידי השלטונות האיראניים, ומאז נכשלה בביצוע המשימה הראשונית שלה והפרה פקודה ישירה כשהמשיכה עם תוכנית מאולתרת משלה. אם מישהו סופר את מניין המתים, אז בינתיים נפרדו מהעולם שלושה אזרחים איראנים ועוד סוכן מוסד מקומי - סביר להניח שזה מספיק בשביל לגרום אפילו לסוכנים חשאיים מוצלחים יותר מתמר רביניאן להרהר במחשבה שאולי המשימה הזאת גדולה עליהם.
עכשיו אנחנו עומדים בפני הפרק האחרון עם הלשון בחוץ. לא בטוח בכלל שהעלילה של הסדרה מצליחה להחזיק שמונה פרקים, אבל עשינו את זה, הגענו. בפרק האחרון נשאר לנו לגלות מה יקרה עם פראז ואשתו (הימור: ישראל המוסרית תשחרר את הגברת מהמאסר), מה יקרה עם תמר? (הימור: אחרי שדיברה עם אביה היא תחזור לאיתנה וכנגד כל הסיכויים תצליח להחשיך את טהראן); האם מילאד יחוסל על ידי יעל ואנשיה, או שהיא תפר פקודה? (הימור: סביר להניח שמישהו ימות בפרק האחרון, אבל זה לא יהיה מילאד); מה יקרה עם התקיפה של חיל האוויר באיראן (הימור: התקיפה תתבטל בגלל הכישלון של תכנית התקיפה החלופית); ומה יקרה עם שיעורי פיתוח הקול של שון טאוב ומנשה נוי? בשבוע הבא, בשעה הזאת, נדע את כל התשובות.
בקטנה
גולש מסתורי בשם "מיקו" פנה אליי בטוויטר והעיר בפניי שפספסתי רמז די גדול בתסריט לפיו מילאד יהודי. בפרק 6 של הסדרה, רגע לפני שסיפור האהבה מתפוצץ, "סיקבוי" מעניק ל"שאקירה" את הצמיד של אמא שלו, ומספר לה שהיא הגיעה ממשפחה של צורפים. מקצוע הצורפות, ובכלל התעסקות בתכשיטים וזהב (מכירה, קנייה תיקון וכו') היה אחד הבולטים בקרב הקהילה היהודית באיראן במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במקביל, היה באיראן מקצוע שכבר לא קיים בשם ח'אכשורי שמשמעותו הוא "רוחץ אפר", זה היה מקצוע שעסקו בו אף ורק יהודים (רובם ככולם עניים) שהיו מחפשים גרגרי זהב בתוך כמויות אדירות של אבק. את האבק הם היו קונים בסכום נמוך מהצורפים, שהיו קונים מהם בחזרה את גרגרי הזהב (במקרים אחרים, הח'אכשורים היו מטאטאים בזארים ולוקחים עמם הביתה קילוגרמים של אבק במטרה למצוא גרגרי זהב).
מצד אחד, העובדה שמילאד מגיע ממשפחה של צורפים (ועוד מצד האמא) לא מוכיחה בהכרח שהוא יהודי. מצד שני, עצם ההתעסקות הקצת מרושלת בכל נושא הצמיד מחזקת את התיאוריה כאילו יש שם משהו מפוספס. למה שמישהו ייתן למישהי שהוא בקושי מכיר פריט משפחתי בעל ערך כספי ובעיקר סנטימנטלי, רגע לפני שהוא נפרד ממנה לתמיד?
ומצד שלישי, אוקיי, נגיד שהוא יהודי - אז מה? הרגשות הלאומיים שלו והנאמנות שלו לאיראן מעולם לא הוטלו בספק. הפרק השביעי מראה שהוא חושש לחייו ולחיי משפחתו, אך בשום אופן לא נראה שהוא מעוניין לשתף פעולה עם "הכלבים הציוניים". בכל מקרה, עצם העובדה שהסדרה מצליחה לעורר סביבה תיאוריות קונספירציה שכאלה, היא ככל הנראה המחמאה הכי גדולה שאפשר להגיד עליה, רגע לפני הסוף.