אבישי בן חיים היה אמור להפגיז הפעם. חבל שקיבלנו מוצר טלוויזיוני לא מקורי

(בווידאו: חגיגות המימונה בשנת 2019)

ד"ר אבישי בן חיים הוא עיתונאי מסקר, אבל גם תופעת תרבות בפני עצמה, עם אוהדים ושונאים. הוא חוקר דת, אדם מלומד וידען, אבל גם פרשן פוליטי די חלשלוש. מלא תשוקה לתזות שלו, אך אלו לפעמים מסתחררות סביב עצמן. כך או כך הוא מצית שיחה שחורגת מהדברים הנאמרים על המסך.

סדרת הכתבות החדשה שלו בחדשות 13, "המרוקאים החדשים", אמורה הייתה להיות דווקא ההזדמנות להדגיש את החלקים החזקים יותר במשוואה: בלי רעשי כן ביבי לא ביבי, עם סיפור תרבותי-חברתי שרוחש כביכול מתחת לפני השטח. כאן בן חיים אמור להופיע במיטבו. עם זאת, הפרק הראשון של הסדרה הוא פושר לכל היותר. עם יד על הלב, יש משהו באמת מאכזב בכך שתחת זאת הוא הוציא תחת ידיו מוצר טלוויזיוני כל כך לא מקורי.

הכותרת "המרוקאים החדשים" מטעה: הגיבורים של הפרק הראשון בסדרה הם אנשים מבוגרים למדי. למעשה, טוען בן חיים, הם חדשים כי הם ישנים: התופעה החדשה שעליה הוא מצביע היא תופעה של גאווה גלויה וחגיגה של המורשת, התרבות והשפה המרוקאית, אחרי שנים של ביזוי וגזענות ישראלית, שלעתים הופנמה. היום, כביכול, המצב התהפך: כולם רוצים לגעת במרוקאיות, כולם רוצה לחגוג מימונה.

זו לא איזו אבחנה רדיקלית או מחדשת באורח יוצא דופן. אם זהו הסיפור על המרוקאים החדשים אפשר היה לספר אותו גם לפני עשור. הפיכת המימונה לחג לאומי היא כבר חדשות ישנות במיוחד. אך למרות כמה נקודות מעניינות שעולות בסדרה, היא לא נעדרת רק מימד מחדש, אלא שחסר לה גם דבר מה חשוב בהרבה, לפחות בפרק הראשון שלה: קונטקסט היסטורי, או כל ניסיון להסביר את התופעה שעליה הוא מצביע. בעשור שראה כמה וכמה יצירות דוקו מטלטלות ומהדהדות בנושא של ייצוג המזרחיות בחברה הישראלית, "המרוקאים החדשים" מתגלה על פניו כמסמך במשקל נוצה.

השאלות העיקריות העומדות כאן על הפרק הן אמנם שאלה של ייצוג, דימוי עצמי ותרבות פופולרית. הטלוויזיה נוהגת לכלוא את המזרח בדימויים אקזוטיים, פולקלוריסטיים, קיטשיים, בתכניות ריאליטי שטחיות במקום בזירות רציניות יותר. "המרוקאים החדשים" אמנם טוענת שמה שפעם תואר כנלעג הוא היום מקור לגאווה וחגיגה, וזה נכון במידת מה, אבל גם אינה מתעלה מעל לקלישאות על אוכל, דת ומוזיקה, שמנסות לסכם תרבות שלמה לתוך כותרות פשטניות בנוסח "לא רק יהדות מאכילה אלא גם יהדות מכילה". גם זה סוג של השטחה.

האמת, הסדרה של בן חיים מצביעה יותר על מה שמחוצה לה: ההיעדר הכמעט מוחלט של דיון בתרבות מזרחית בהקשרים חברתיים מחוץ למסגרות מאוד מצומצמות ומגבילות. אולי יש מרוקאים חדשים, אבל ההגמוניה ממש ישנה.

אתמול זוכו מחמת הספק שניים מהנאשמים בפרשת הלינץ' בתחנה המרכזית בבאר שבע. במהדורת חדשות 13 זה אפילו לא עלה על הפרק, להבדיל, נניח, ממסיבת הסיום בגימנסיה העברית. הרג של אדם לא יהודי בישראל, מסתבר, הוא לא רק שאלה של אשמה - הוא אפילו לא אייטם.