(בווידאו: טיפקס שרים את 'סמי וסומו')
לפני כמה ימים ישב קובי אוז במסעדה ופתאום הוא הרגיש שהוא חווה בזמן אמת עולם הולך ונעלם. "התחושה הייתה שזה מין גלעד לאיך שהיינו", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "העולם כמובן ימשיך להתקיים אבל אני חושב שהקורונה תאיץ את הבידוד. נראה לי שאנחנו הדינוזאורים האחרונים שעדיין רוצים לראות הופעות עם עוד מאות אנשים לצדנו, לצאת למסעדות צפופות, לבלות בברים רועשים. נדמה לי שהדור הצעיר שואף לבידוד, כשכל אחד עם המסך שלו, וכל הצפיפות הזו - זה משהו שהדור הצעיר לא יהיה בו יותר. הם יחיו חיים של אונליין ופחות של לצאת ולהיפגש. כל העולם של הפסטיבלים והזיעה - יכול להיות שהוא עושה עכשיו סיבוב פרידה. זה מדאיג אותי כי כל העולם שלי בנוי על שווקים, על ים בשבת, על הופעות צפופות. מה אעשה בלי זה?".
זה אומר שאתה מתגעגע מאוד לבמה?
"האמת היא שאני אדם שמתרגל ודווקא מלחיץ אותי שהתרגלתי להיות קרוב למדיח. נחמד להיות בבית עם הילדים, אבל משהו בראש אומר שצריך להתפרנס. אני אוהב קהל, אבל בגדול אני רואה את עצמי כמשרת של הרעיונות שבשירים שלי. אני רוצה להצליח לבטא את עצמי הכי טוב שאפשר. יש אמנים שחייבים את אהבת הקהל, אני לא. אני לא מאלה שרצים למישהו מהקהל אם הוא נראה קצת עייף או משועמם".
ולא נמאס כבר מהבית?
"באופן מסוים יש מי מנוחות שהדברים מתנהלים עליהם. גם ככה אין לאן ללכת. במקום לשאול 'לאן יוצאים היום' אתה כבר יותר בקטע של לשאול 'איזה קציצות טובות יצאו לי'. אני גם חושב שזה טוב לילדים. הם גדלים מזה. הם לומדים יותר מאשר כשהם בבית הספר, הם מתפתחים כאנשים הרבה יותר".
קובי אוז הוא אחד האמנים הכי מוכשרים בישראל. בשנת 1988 הוא ייסד את להקת טיפקס שעד פירוקה ב-2008 הוציאה שמונה אלבומים. אוז, סולן הלהקה, כתב והלחין כמעט את כל שיריה והפך אותה לאחת הלהקות האהובות והמצליחות בישראל. בשנת 2014 חזרה הלהקה לפעילות ומאז היא מוציאה שירים ומופיעה ללא הרף. אבל יהיה זה עוול להגדיר את אוז כמוזיקאי בלבד. מדובר בפזמונאי מבריק, שדרן רדיו, מפיק מוזיקלי, איש טלוויזיה ואפילו סופר שחתום על שני ספרים. כעת הוא מוסיף לעצמו תואר נוסף - קריין - כשילווה בקריינותו את סדרת הדוקו החדשה "שמיים בצבע אדום" שתעלה הערב בכאן 11 ותעסוק בירי הרקטות לעבר עוטף עזה ובסיפור שמאחורי פיתוח "כיפת ברזל". אוז אמנם לא גר בשדרות יותר מ-30 שנה, אך הוא נבחר לתפקיד בזכות "הניחוח השדרותי", כלשונו, שהוא מביא עימו.
"אני אמנם לא חי בשדרות מאז שנת 1989 אבל "זכיתי" לברוח מקסאמים במהלך כמה וכמה ביקורים שם", הוא נזכר. "הרבה בני משפחה וחברים שלי עדיין גרים שם. האזור הזה שזור בסיפור שלי. אבא של המתופף של טיפקס, אגב, היה נהג אוטובוס הילדים מקיבוץ רוחמה שחטף טיל כתף. עד היום הוא חווה התקפי חרדה".
במשך 20 שנה תושבי שדרות ועוטף עזה חוטפים רקטות. איך אפשר לחיות בחרדה כל כך הרבה שנים?
"הרעיון של טרור הוא להרוס לך את החיים על ידי פחד. העם היהודי עמד הרי בהרבה סבל. הוא ברח, הוא הופגז, הוא היה במחנות וגטאות. אז עובדה שאפשר לחיות תחת סבל וחרדה, אבל זה פשוט אסון שחיים ככה. חי שם דור שלם של ילדים שלא הייתה להם ילדות, הכול היה קסאמים. אתה משמיע להם אזעקה והם קופצים. אבל שמע, אל תשכח שגם תל אביב חטפה. זו חוויה כלל-ישראלית".
מה אתה חושב על אלו שכועסים על תושבי שדרות שממשיכים להצביע לנתניהו פעם אחרי פעם למרות הקסאמים?
"זה כנראה מעיד על הסתכלות יותר רחבה מצדם. בגלל שקשה להם הם היו אמורים הרי להתלהם ולהצביע לקיצוניים מהימין או מהשמאל. הם היו אמורים או לרצות לשרוף את עזה או לרוץ לעשות שלום. ועובדה שהם עדיין נמצאים בתוך המיינסטרים. להצביע למיינסטרים בזמן מתקפות כאלה מעיד על רגליים על הקרקע. אסור גם לשכוח ששדרות היא עיר יפה ומטופחת, התושבים שלה מאוד אוהבים את העיר ומלאים בסיפורים טובים עליה למרות הקסאמים. זו הרי עיר מהממת. לא כל שדרות מצביעה ליכוד, ובסופו של דבר אנחנו רואים הצבעה שקולה. אנשים לא הופכים את הרצון לנקמה או הרצון לפתרון מהיר למיינסטרים של הבחירה שלהם. הם חושבים על כלכלה, על חינוך. הזלזול בבחירה שלהם הוא לא במקום.
"וצריך גם לשים לב לסיפור של כיפת ברזל, שעליו עוסקת הסדרה, כי הוא מעורר השראה ומנחם. אתה רואה איך כל הצדדים של החברה הישראלית עבדו יחד בתקופת זמן מהירה - תוך שלוש שנים פיתחו את זה. זה פתרון שלא קיים בעולם, זה פתרון מחוץ לקופסה, זה מדהים. אתה ממש רואה בסדרה את כל מה שקורה במסדרונות של משרד הביטחון, את עמיר פרץ, אלי מויאל, איך כולם מחוברים אחד לשני, מזרחים ואשכנזים, פריפריה ומרכז, שמאל וימין, וזה די ברור שכולם מעורבבים בחיים ובמוות. כשמחליטים לפתור בעיה ומשקיעים את כל המאמץ האפשרי, עושים דברים מופלאים. האכזבה מהממשלה שלנו במשבר הקורונה נובעת מזה שתמיד יודעים שיהיה בסוף איזה מבצע אנטבה, איזו כיפת ברזל, ויותר מדי זמן זה לא קורה. קורים דברים כושלים. אנשים תוהים מתי הגן החצוף והישראלי הזה יתחיל לעבוד שוב פעם, ולהציל אותנו מהקורונה הזו?".
עם איזו מחאה הזדהית יותר - של אסף אמדורסקי או של מוקי?
"אנחנו הופענו בהפגנה של דפני ליף, אז הזדהינו איתה. זו הייתה הפגנה של תקווה, עם קריאה לתת הזדמנות. לא חסכתי ביקורת אבל אני מאמין שהספינה של המשטר הישראלי צריכה להיכנס למהפכה רצינית. אני לא בטוח שפתרון הקסם זה להחליף קפטן. היו קפטנים אחרים והספינה התנהלה בצורה איטית ועצלה כשזה נוגע לאזרח קטן".
אם לא להחליף מנהיגות, אז מה הפתרון הנכון?
"הפתרון הוא להצביע נכון בבחירות ולקוות שיבוא רפורמטור גדול שיקדם רפורמות גדולות בכל המשרדים. ערוותנו נחשפה בקורונה, המדינה שלנו לא יודעת להתנהל במצב חירום רפואי, סוציאלי וכלכלי. מה שהצלחנו במצבי חירום ביטחוניים אנחנו לא מצליחים במצבי חירום אחרים. רודף אחרינו דוב, ואנחנו פתאום קולטים שלא היינו בחדר כושר המון זמן כי הוא משיג אותנו. שרירי הבריחה שלנו מהקורונה לא עובדים טוב. אני לא רק מסתכל על מה יהיה עכשיו ועל הממשלה הבאה, כולנו צריכים להבין שצריך לעשות מהפכה רצינית לממשל. אני רוצה שהמנהיג שיהיה בראש יעשה טיפול יסודי בחיבור לאזרח. ניסינו להגיד את זה במפלגת גשר כשרק הוקמה, וכל הרעיון היה להחליף את החיבור של האזרח לממשלה בממשק יותר חיובי למשתמש. לא הצלחנו לומר את זה".
התאכזבת מאורלי לוי אחרי שתמכת בה כל כך?
"התאכזבתי כבר מזמן. בסיבוב הבחירות האחרון לא הבנתי את החיבור עם העבודה ומרצ, וגם התאכזבתי בעיקר מזה שבהתחלה היא הייתה צריכה להגיד, 'מי שייתן לי להיות שרת הבריאות, לשם אני אלך'. אני מאמין בלחתור בלהגיע להשפעה. התאכזבתי מזה שהיא לא אמרה את זה כשהיא התחברה אחר כך למפלגת העבודה. הם אמרו בפירוש שהם ילכו רק עם גנץ ואחר כך בפעם השנייה כשמרצ הצטרפה זה היה ברור שהם ילכו רק עם גנץ. אני חשבתי שהסוגיה החברתית מספיק חשובה עד כדי כך שזה לא משנה מי יהיה ראש הממשלה. אם אתה שר במקום טוב, אז אתה יכול להזיז דברים. הזקנה במסדרון משמעותית יותר מראש ממשלה כזה או אחר. התאכזבתי שגשר לא הצליחו להגיע לציבור".
ולכן היא עשתה את החיבורים האלו עם העבודה ומרצ.
"צריך לעשות חיבורים, אבל זה לא העניין. הפוליטיקה של השנים הבאות זה תכניות, רפורמות מפורטות של מה נעשה. החיים שלנו הם לא הישרדות. צריך לתקן המון. כמו שהמוסכניק שלי נותן לי רשימה מסודרת מה מקולקל, מה צריך לתקן ומה יעלה כל דבר - כפי שאני מצפה ממנו לדין וחשבון, כך גם אני מצפה מהפוליטיקאי שלי. כרגע אנחנו עם פלסטר אחד גדול. אגב, אני תמכתי בממשלת האחדות ואפילו דחפתי לכיוונה. אני אמנם מאוכזב ממנה אבל אני לא חושב שיכולה להיות אופציה טובה יותר בסיטואציה הנוכחית".
לפני כחודש וחצי הוציאה להקת טיפקס את "דחלילים", שיר מחאה יפהפה שכתב והלחין קובי אוז. הוא שר שם בין השאר על "איש חדשות שמעצים את הפחד, איש ביטחון שמסמן את היעד, איש מנגנון שמחסל את הועד, ודובר נחמד. איש ציבור שמפעיל את היח"צ, איש פרסום שמשווק את הנחת, פוליטיקאי שמפריד את היחד - ומציל את התחת שלו". "השיר 'דחלילים' נכתב לפני שבע שנים, ורק עכשיו מצאתי אותו בבוידעם", מספר אוז. "השיר הזה מראה את הקומבינה הגדולה. אנחנו מגלים את הקסם של הנצלנים שגונבים את הציבור. בגז היו אמורים להיות 14 מיליארד שקלים בקרן העושר, ובסוף יש רק מיליארד. איפה שאר 13 המיליארד? בזמן שהתעסקנו עם כן ביבי או לא ביבי, היו מי שהתעסקו עם מיליארדים. הכל זה אחיזת עיניים כדי לשתות לנו את הים ולגנוב לנו את הגז. ברגעים קשים כמו משבר הקורונה היה מאד נחמד אם היו 13 מיליארד שקל נוספים לישראל".
לא מטריד אותך שלראש הממשלה שלנו יש שלושה כתבי אישום?
"בגדול אני דמוקרט. אני אמנם לא הצבעתי לו אבל אם הוא ראש הממשלה, אז הוא ראש הממשלה. זה לא מזיז לי הדבר הזה כי יכול להיות שהוא ייצא זכאי. ואז מה נעשה?".
בשיר "דחלילים" אתה גם מדבר על "איש חדשות שמעצים את הפחד". זו התחושה שלך כלפי התקשורת?
"החלק השולי זה מהדורות החדשות, אני התכוונתי בעיקר לרשת. הרשת עובדת על הכעסה. אתה מגיב למישהו בכעס והדבר הזה חי הרבה יותר זמן מאשר הקולות המתונים. הקולות הקיצוניים בולטים הרבה יותר. כל אחד חי בעולם שבו הוא חושב שכולם חושבים כמוהו וכולם קיצוניים כמוהו, אבל זה שקר. אנחנו נלחמים זה בזה, כולנו אידיאליסטיים ושוצפים ויודעים מה צריך לעשות, אבל שוכחים שהעולם הוא עולם של עבודה קשה מאוד. לא משנים את העולם בסיסמאות או במענקים. מישהו צריך לנכש את העשבים ולעבוד קשה. לכן התקשורת והרשת מעצימות את הפחד כי ככל שהפחד נהיה חזק יותר, התקשורת יותר זוכה בנו, אנחנו צרכנים טובים יותר מבחינתם".
למה אמנים בישראל חוששים להביע דעה?
"כי המדינה שלנו היא מדינה של חרמות, מדינה של נקמות. אנשים מפחדים. אם אתה אומר משהו פוליטי, לא יקחו אותך לעשות פרסומות, לא יזמינו אותך לימי עצמאות. במקרה שלי אני לא חושב שזה נוראי כי אני לא אומר דברים קיצוניים. אני מסתכל בצורה בוגרת על העולם, אני לא ילד בן 15 ואני לא חושב שצריך לעשות מהפכות אלא שינויים גדולים מאוד. אני לא מאמין שצריך לשרוף בסטיליות".
אתה רומז כאן למישהו?
"לא".
עדיין לא ענית לי אם הזדהית יותר עם מוקי או עם אסף אמדורסקי.
"דיכוטומיה זו מלכודת. אני כמזרחי לא אפול לתוכה. אני גם וגם. גם מסורתי וגם חילוני. אני אוהב גם את אמדורסקי וגם את מוקי. אפשר לראות באילו הפגנות אני נמצא. יש כאלה שאני הולך אליהן ויש כאלה שלא".
לפני שנתיים הגשת את "צליל מכוון", סדרה תיעודית על המוזיקה הישראלית. עשה לך חשק לעשות עוד טלוויזיה?
"אני גאה עד השמיים בסדרה הזו. לא חילקתי את המוזיקה למחלקות כמו רוק, מזרחי ופופ. היה שטיח גדול של מוזיקה ישראלית שכולם מחוברים אחד לשני בצורה כזו או אחרת. ניסיתי להוכיח שהדבר הזה הוא רקמה אנושית אחת חיה ורואים את זה גם בסדרה "שמיים בצבע אדום". מישהו מרמת השרון מדבר עם מישהו משדרות, שמדבר עם מישהו דתי, שמדבר עם מישהו חילוני, ובסוף זה אוסף של אנשים שכל אחד ממקום אחר וביחד עם מייצרים את 'כיפת ברזל'. הקטע הוא שאנחנו הרבה יותר מאוחדים ממה שנראה לנו. להפריד את היחד זה מהלך פוליטי שהוא אסון לעם ישראל".
יש פוליטיקאים שעובדים בלשסות ולהפריד.
"יש כל מיני סוגים של פוליטיקאים, כאלה שלא מוכנים לשבת עם ערבים, כאלה שלא מוכנים לשבת עם חרדים, כאלה שלא מוכנים לשבת עם שניהם. יש שלל גזענויות מכל מיני כיוונים. אני אישית מוכן לשבת עם כולם. חרדים וערבים הם חלק מאיתנו. בגלל זה מאד התחברתי להפגנה של דפני ליף. היא אומרת בעצם שכולנו רקמה אחת גדולה וצריך להתעשת ולהרים משהו טוב יותר".
איך הקורונה תשנה אותנו?
"אני עדיין מנסה לפענח מה המסר של כל המשל החז"לי הזה. אני עדיין לא יודע מה התשובה. בטח נשב עוד כמה שנים ותהיה לנו תובנת-על מכל הדבר הזה".
בטח אתה רואה אצלך ואצל חבריך המוזיקאים איך המשבר הכלכלי פוגע בהם ישירות.
"זה מדיר שינה מעיניי. אני גם מאוד רוצה לעבוד ולהתפרנס כי יש לי ארבעה ילדים קטנים. אבל עזוב אותי, אני החזק מבין חבריי, אני אסתדר. יש לי תוכנית רדיו, אני יכול לכתוב, ללמד, לעשות סדרה. אבל החיילים האלמוניים חטפו קשה. זה נורא. אלו מקרים עצובים מאוד. יש לנו בלהקה אנשים עם ילדים קטנים שצריכים לפרנס אותם. ומה יהיה עם עובדי ההגברה שלנו? אנשים שכבר אוכלים ושותים מוזיקה, הם המלחים של שוק המוזיקה, והכי קשה להם כי הם לא יודעים לעשות המון דברים, הם בנויים להגביר או לבנות במות. זה באמת קורע לב.
"והעניין הוא שתמיד יש מישהו יותר מסכן ממך. עולם התיירות לדוגמא - סוכני נסיעות, עובדים, מורי דרך - ציוויליזציות שלמות שנמצאות על 'הולד'. זה הזמן לומר לכל המנהיגים שלנו להתאפס על עצמם, להתרכז טוב טוב, להוציא מתווה הגיוני ומדויק, לא להיות גחמנים, לא לפחד מהציבור, להיות אמיצים, להוביל אותנו, לא לעשות סיבוב פרסה כל חמש דקות. אולי בסוף יהיה אפשר לראות את האופק".