האחד שחיכינו לו: הופעת הסטרימינג של ניק קייב היא הדבר שינחם אתכם עכשיו

עולמות שלמים נבנו מתוך צער
פלאים רבים נבראו מתוך געגוע
יש רק דמעות קטנות, תני להן לזלוג
ותניחי את ראשך על כתפי
מחוץ לחלוני העולם יצא למלחמה
האם את האחת שלה חיכיתי?

(ניק קייב, "?Are You The One That I've Been Waiting For")

במאי האחרון, בבלוג השאלות והתשובות שלו The Red Hand Files, שתי נשים שאיבדו את ילדיהן שאלו את ניק קייב איך הוא ואשתו סוזי מתמודדים עם היגון שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם מאז מותו של בנם ארתור בן ה-15, ביולי 2015. קייב ענה כך: "סוזי ואני למדנו הרבה על טבעו של היגון בשנים האחרונות. הבנו שיגון הוא לא משהו שאתה עובר דרכו, מאחר ואין לו צד שני. בשבילנו, צער הפך לדרך חיים, גישה לאיך לחיות, שבה למדנו להיכנע לחוסר הוודאות של העולם, תוך כדי שאנחנו משמרים עמדה של התנגדות לאדישות שלו. נכנענו למשהו שעליו לא הייתה לנו שום שליטה, אבל שסירבנו לקבל ללא מאבק. לבסוף, המודעות לשבריריות הזאת של החיים החזירה אותנו לעולם, שונים... סוזי מבקשת למסור לכן שהיא מאד מצטערת לשמוע על האובדן שלכן, מאד מצטערת, וכשאני מסתכל עליה עכשיו, כל מה שאני יכול לומר לכן זה שעם הזמן, יש דרך: לא החוצה מהיגון, אלא עמוק לתוכו".

התשובה המאוד עוצמתית, רגישה וחכמה הזאת של קייב, שהובאה כאן רק בחלקה, הדהדה בראשי לכל אורך סרט ההופעה החדש שלו, "Idiot Prayer", שיוזרם מחר (חמישי) תמורת תשלום של 20 דולר. בשעה עשר בלילה שעון ישראל (יש גם באחת בצהריים או בשתיים לפנות בוקר אם זה הקטע שלכם) תוכלו להצטרף לשעה וחצי אינטימית שצולמה ביוני באלכסנדרה פאלאס הלונדוני, אולם ההופעות היפהפה והריק שאירח את קייב ופסנתרו. אם תבחרו לקנות כרטיס, קייב יחכה לכם וידרוש את מלוא תשומת לבכם: לא תוכלו לעצור, לא תוכלו להחזיר אחורה, לא תוכלו להריץ קדימה. בתום ההופעה, הסרט לא יהיה זמין לצפיה אונליין.

קייב, באולם העצום, מצולם על ידי רובי ריאן (שצילם בין השאר את "סיפור נישואים" ו"המועדפת"), שר בעדינות יפהפיה עשרים שירים מכל קצוות הקריירה שלו, לאו דווקא אלה שהוא תמיד מבצע בהופעות, יש גם שיר חדש אחד, נע בין הרכבים ואלבומים, חולף בין רבות מתחנות חייו הסוערות, ולא משתהה יותר מהנדרש, וממה שהלב יכול להכיל, בשני אלבומיו האחרונים, "Skeleton Tree" ו-"Ghosteen", שעוסקים במותו ובהיעדרו של ארתור. גם כך כמובן לא מדובר במסיבת השנה, אבל ביציבה של קייב, בקולו הצלול והבטוח, ובבחירות שהוא עושה בהופעה הזאת, יש משהו מנחם. זה אולי מופרך לחפש נחמה אצל קייב, האיש שאיבד את היקר לו מכל, אבל הוא מספק אותה.

יש בכל המסגור של האירוע משהו מצמרר, אפוקליפטי. בדידותו של קייב בלוקיישן העצום צועקת. התחושה היא שזו ההופעה האחרונה בעולם, של האדם האחרון בעולם, ואחריה תהיה רק דממה. קייב לא אומר דבר לאורך התשעים הדקות, בין השירים, כלום. הוא צועד, נכנס, מתיישב, מבצע, מסיים, קם ויוצא. אתה תוהה אם ככה הכל יהיה מעכשיו, אם לא יהיו יותר הופעות כמו שהכרנו ואהבנו, אם החוויה השתנתה לנצח, אם קייב לא יוכל יותר להעלות אף אחד לבמה, כי לא יהיה את מי. במקרה הזה, הפורמט מאפשר היכרות חדשה עם השירים, ומאיר זרקור על היכולות הטקסטואליות הנדירות של נסיך האופל, שלפעמים הולכות לאיבוד ומפסידות בקרב ליכולות הבימתיות שלו.

אני לא רוצה לעשות ספוילרים, חלק מהחוויה זה לחכות לשיר הבא מבלי שאתה יודע מהו, להתרגש או להתאכזב, ולכן לא אשתף את רשימת השירים, אבל אומר שלפחות שניים מהם, מ-"The Boatman's Call" הענק, עוסקים ברומן שלו עם פי.ג'יי הארווי. הנה שאלה שלבטח תישאל בבלוג שלו.

הימים הם ימים קשים, מערערים, מעיקים. חוסר הוודאות משתק, וכרגע אין סדקים שהאור חודר דרכם. הכל מפחיד, הכל משוגע. אם יש באפשרותכם, תרשו לעצמכם ערב חמישי מושלם: תזמינו טייק אוויי מהמסעדה שאתם הכי אוהבים, תעשו שקט בבית, תפנו לעצמכם את הסלון, תדאגו שעל הספה לצדכם ישבו אהוב או אהובה, חברים, משפחה, תתארגנו על הרעל המועדף עליכם (ממליץ על ג'ין טוניק לטובת האירוע הספציפי הזה), ותתנו לניק קייב להשיט את הספינות שלו מסביבכם. זה לא מרומם רוח, זה להסתכל במשך שעה וחצי לתוך התהום ולא להסיט מבט כשהיא מסתכלת חזרה, אבל זה פסקול מתאים לתקופה הזאת שמפרקת ומרכיבה אותנו מחדש, אחרים.

המופע יוזרם שלוש פעמים במהלך יום חמישי: 20:00 שעון אוסטרליה ואסיה (13:00 אצלנו), 20:00 שעון בריטניה ו-21:00 שעון מרכז אירופה (22:00 אצלנו) ו-19:00 שעון החוף המזרחי באמריקה (2:00 בלילה אצלנו). ניתן לרכוש כאן.