פה קבור הכלב: מה הפך את כוורת ללהקה הישראלית הכי גדולה אי פעם

      ילדים מזדקנים ושיעורי מולדת, שירים בלי דגל ומגפיים ומכנסיים שקונים קומפלט: עם הומור משוגע וסירוב לפאתוס, צליל מובחן ומורשת מפוארת, הייתה כאן להקה אחת ששפכה חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לכן אנחנו כל כך אוהבים אותה

      נדב מנוחין
      אברהם טל - "היא כל כך יפה" של להקת כוורת (צלם: שלומי גבאי, עריכת וידאו: ירדנה עבודי פוקס, גרפיקה: אביחי ברוך, הפקה: חגית ברק)

      (בווידאו למעלה: אברהם טל בקאבר ל"היא כל כך יפה" של להקת כוורת)

      אריה כנרתי היה כבר עיתונאי ותיק כשהתגלגל לשמוע את אחת ההופעות הראשונות של "סיפורי פוגי" בבית המורה בתל אביב, ב-7 ביולי 1973. אלבום הבכורה של כוורת עוד לא יצא אז, העולם היה קיים רק בתיאוריה, אבל השמועה החלה לפרוש כנפיים.

      הטקסט המשועשע של כנרתי היטיב לזהות כבר ברגעים אלו את הדנ"א של כוורת. הוא הבחין ב"הומור האמריקני", אך התעקש כי פוגי "יכול להתהלך גם בתל אביב וגם בראש פינה", דיבר על אבסורד ועל דבש ועוקץ, חשמל וקצב. מבלי לדעת שהוא עד לרגעיו הראשונים של מסע מופלא, הוא הסתקרן - בוודאי מהמופע, אך לא פחות מכך בתגובות הקהל.

      "אחד הצופים אמר לנו: זה דיסקוטק ישראלי בלי ריקודים; ושני הוסיף: זה 'פופ' עברי מצחיק ומשגע; ונערה תיכונית התפללה: שלא יתפרקו כמו החיפושיות", תיאר כנרתי בעיתון "דבר" כמה ימים לאחר מכן. "נראה לי שיש לה כבר אופציה להצלחה בקרב הצעירים", הוא כתב, מבלי לדעת שתוך זמן קצר התחזית שלו תתגשם הרבה מעבר למה שיכול היה לצפות.

      מזכירים לכם: ביום חמישי הבא (6.8) בשעה 12:00 יקיימו וואלה! תרבות ו-99fm משדר חגיגי כמחווה לכוורת עם המון אורחים והפתעות! הצטרפו אלינו לשידור הישיר שיועבר באתר, באפליקציה ובעמודי הפייסבוק של וואלה! NEWS ושל 99fm.

      עוד בוואלה! NEWS

      ולב מתמוטט: הביצוע המרגש של אברהם טל ל"היא כל כך יפה"

      לכתבה המלאה
      הכתבה שפורסמה ביולי 1973 בעיתון "דבר" (מתוך ארכיון של הספריה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב)

      הדברים ידועים: כוורת הותירה אחריה מורשת בלתי נתפסת על פני שנות פעילות ספורות ושלושה אלבומים בלבד. גם כמעט 50 שנה אחר כך, אחוז בלתי סביר מבין שיריה הם להיטים שמוכרים בכל בית, מ"יו-יה" ועד "נתתי לה חיי". מוסכם על הכל שהיא אחת הלהקות הישראליות הגדולות בכל הזמנים, ויש מעט להקות אחרות, אם בכלל, שמעזות לקרוא עליה תיגר.

      לכן, אפשר לכתוב על כוורת מאות אלפי מילים וגם הן לא ימצו את כל הסיפור. ממילא, כאינספור כתבות כבר ניסו לעשות זאת, ועל כן מוטב לוותר על היומרה לסכם זאת בקצרה או לגולל את סיפור הלהקה. אבל כן אפשר להביט קצת אחורה ולנסות להבין איך חבורה עליזה אחת הותירה כזה חותם במוזיקה הישראלית, ואולי גם להצליח לאפיין אותו.

      עוד בוואלה! NEWS

      מוח כוורת: נסו להוציא 15 מ-15 בחידון כוורת שלנו

      לכתבה המלאה

      לא הביטלס, אלא הגשש

      כוורת פרצה בתחילת שנות ה-70, כשרוב חבריה בקעו מתוך אותה להקה צבאית - מחזור מיתולוגי של להקת הנח"ל, שכלל בין היתר גם את הגרעין של שוקולד מנטה מסטיק - ירדנה ארזי, לאה לופטין, רותי הולצמן - כמו גם את מירי אלוני ועוד. זאת אותה להקה ששרה "שיר לשלום". התקופה היא שלהי תור הזהב של הלהקות הצבאיות ושנות התבססות הרוק הישראלי, כך שנהוג להביט על כוורת כאל חוליה מקשרת בין שני העידנים, שבאותן שנים החלו להתמזג.

      אלא שהעניין כאן לאו דווקא נוגע בסגנון מוזיקלי - אלא באג'נדה בימתית, ובדיעבד נדמה לי שיותר משכוורת סימנה עידן חדש, היא הייתה שריד מהעולם הישן של הבידור הישראלי המוקדם. אם היא לקחה משהו מהלהקות הצבאיות זה לא בהכרח את הסגנון המוזיקלי, ובטח לא את הפאתוס - אלא את השילוב בין שירים למערכונים ושימוש בהומור יומיומי, ברוח הבדרנים הישראלים הגדולים האחרים של התקופה. אם מביטים קצת מסביב, נראה שהלהקה שהשפעתה על כוורת מורגשת מכולן היא לא הביטלס, נניח, בטח לא החלונות הגבוהים - אלא דווקא הגשש החיוור, שהיו אצל אותו אמרגן (פשנל), ושילבו גם הם שירים ומערכונים עם טוויסטים מילוליים, עם דגש על החלק האחרון כמובן. דני סנדרסון אפילו כתב להם אז את "זאת שמעל לכל המצופה", שהוא מאה אחוז כוורת בכל נימי איבריו.

      עידן הבדרנים נמוג והומור שנולד להקלטות רדיו התיישן ונעלם לטובת סוגי הומור אחרים, בעוד השירים המוקלטים הם אלו ששורדים. מערכוני פוגי דווקא שרדו, ועובדים היטב גם ב-2020. אנשים יודעים לצטט בדיחות מתוך "מתמטיקה" או "שיעור פסנתר" ובוודאי מתוך "סיפור הארון" ו"סיפור המכולת".

      עוד בוואלה! NEWS

      "רופ? קושמרו?": שאלנו מי היה דני מלהקת כוורת. זו התשובה שקיבלנו

      לכתבה המלאה
      נונסנס מוצלח. כוורת (צילום: ראובן קסטרו, גרפיקה: אביחי ברוך)

      העיקר שאף אחד לא יבכה

      וזה העניין: גם אם אף אחד לא בטוח כבר מי בעצם היו לוגי גרסקו ואייצ'י פאפא, כולם זוכרים איך ויטורה פרסטו שפך חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. וזה כוורת במשפט אחד של צחוק וקושי, שבלי כוונה אולי הסביר למה כל כך הצליחה להקת בדחנים בסוף 1973 ובשנים שלאחר מכן, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים: משהו שיצחיק אותנו, ולו הבדיחה הטיפשית ביותר, העיקר שאף אחד לא יבכה.

      זה בעצם סימן ההיכר המשמעותי ביותר במורשת של כוורת, להקה שידעה לספר בדיחות עוקצניות גם על דברים מאוד מנופחים, ובעיקר ליצור דמויות מגוחכות ונוגעות ללב גם יחד, שבכולן יש גם מימד טראגי מסוים: פוגי הנרגן כמובן, אבל בטח יודוקוליס ליפשיץ שאביו ואמו היו הוריו היחידים, הטמבל שמחפש לו אידיוטית, ברוך שאובדן מגפיו מוציא אותו מדעתו, צמד הרקדנים ארי ודרצ'י שנשכחו מתחת לבלטות וכמובן גוליית - נושא כזה כאוב, כזכור. כל אלה שייכים לגלריה מטופשת ומופלאה של אנשים בפנתיאון של כוורת, שאינספור מאזינים אימצו אל ליבם מאז. אז מה אם הם משונים? "שיר מחאה (אנטיביוטיקה)" הנשכח מ"פוגי בפיתה" מסכם את זה יפה: "למדתי דבר אחד: אנשים הם גם בני אדם".

      זה מעניין גם כי היו מאז מעט מאוד ניסיונות לכתוב ולשיר נונסנס במוזיקה הישראלית. אפשר לספור על שתי כפות ידיים את הלהקות האחרות שלקחו משהו מההומור האי-גיוני של כוורת, ובהמשך של גזוז המהוקצעת יותר והעוקצנית פחות - ובכל זאת הוא נוכח. קו אחד מחבר בין השירים ההם והרכבים כמו איזוליר-בנד (שלקחו את הומור משחקי המילים אפילו רחוק יותר), טיפקס, הבילויים ועד ערוץ הכיבוד ו"עור ברווז". כולם חייבים את מקומם למגפיים ומכנסיים שתמיד קונים קומפלט.

      עוד בוואלה! NEWS

      השמענו לילדים שירים של כוורת. אחד מהם השווה אותם לנועה קירל

      לכתבה המלאה

      נבחרת חלומות

      יש משהו אירוני בכך שהטקסטים המצחיקים של כוורת הפכו איקוניים. היא הייתה מורכבת קודם כל ממוזיקאים מחוננים. זה לא היה עובד לולא הקלידים של רכטר והגיטרה של קלפטר, והשילוב ההרמוני של חברי הלהקה בנגינה ובשירה. העובדה ששישה מתוך שבעת חברי הלהקה יצאו לקריירות משגשגות שנמשכו לאורך עשורים מדברת בעד עצמה, ובוודאי העובדה שכל אחד מהם הלך לכיוונים אחרים לגמרי, מי לדיסקו, מי לרוק המתקדם ומי לג'אז. להוציא פניגשטיין שפרש מעסקי המוזיקה, כל אחד מהם, כמבצע, מפיק או שותף, אחראי לקלאסיקות אינספור והשפיע הלאה, או הטביע חותם באלבומים מופתיים של טיפקס, אריק איינשטיין ואתי אנקרי, למשל.

      גם אם היו בלהקה דמויות דומיננטיות יותר ופחות, נדמה שכולם באו בה לידי ביטוי, ואף מעבר לכך. אי אפשר לדמיין את כוורת בלי פניגשטיין ודמות פוגי שלו, או בלי הקולות הגבוהים של אפרים שמיר. זו אכן נבחרת חלומות חד-פעמית, כמעט ללא תקדים ולבטח ללא יורשים.

      ואמנם, הסאונד של כוורת מובחן מאוד, אבל גם מגוון ומאתגר משנדמה, עם השפעות מניו יורק ועד יוון, דרך היאחזות הנח"ל בסיני. הרבה יותר מנחמד, הרבה יותר מאשר "באמצע". קשה לדמיין שיר כמו "הבלדה על ארי ודרצ'י" יוצא היום לרדיו. עם זאת, הניסיוניות שלה נדחקה הצידה בזיכרון הקולקטיבי. הפזמונים הפשוטים ניצחו את היצירות האינסטרומנטליות, האלבום ניצח את אופרת הפופ, בסיפור של כוורת כמו גם במוזיקה הישראלית בכלל. פה, סליחה מראש, קבור הכלב.

      אז למה אירוני? כי המילים המצחיקות בכוורת, כך נראה, בכלל לא היו בעדיפות הראשונה, ולפי האגדה שירים רבים נוגנו עם מילים אקראיות לצורך אימון על שיר, ורק בשלב מתקדם יותר קיבלו צורה חדשה. המקרה המפורסם הוא כמובן "פוגי מתחשמל", הגרסה המוקדמת וכנראה העצובה פחות ל"ילד מזדקן". ואיכשהו, בסוף בסוף, אלה באמת המילים שעושות את כוורת למה שהיא, גם ובעיקר אם הן מתחברות לשורות כמו "שלושתנו עמדנו, עשינו כמו תותח".

      אבל כדאי גם לזכור - אם לחזור רגע לחלב שנשפך - שאפשר למצוא אצל כוורת יותר מנימה של עצב, מלנכוליה של ההווה (ולא של געגוע לעבר, כפי שיובהר בהמשך). כמו יודוקוליס ליפשיץ שהרגיש עצוב ומיותר, כך אותו "ילד מזדקן" דיכאוני שלא קם מהמיטה, כך הטמבל שיושב תמיד אחורה, כדי שלא ידברו עליו מאחורי הגב, ואפילו הנער הביישן מ"היא כל כך יפה" שפספס את ההזדמנות שלו. ייתכן שגם השירים האלה חיים בעולם משל עצמם, כמו שאר שירי הנונסנס של הלהקה, אבל נדמה שאפשר להבין אותם כתגובה לזמן ההוא. רצה המקרה וחלקם נאמנים איכשהו גם לכל התחושות הנכונות של 2020.

      דאווין של שיר מחאה

      כוורת נצבעה בצבעים של נוסטלגיה לעבר נשכח, הגם שלא הייתה בכלל להקה נוסטלגית בעצמה. נהוג להזכיר בהקשר זה את "שיעור מולדת" - עוד שיר מלנכולי שהבית האחרון שלו הופך אותו על פיו, ומדגיש כי הזיכרון אינו המציאות ("וכך בדמיוננו התרבו פלאות"). גם "הורה היאחזות", גרסת הכיסוי הרשמית היחידה בתולדות הלהקה, אינה אלא פרודיה על הלהקות הצבאיות - ולא איזו כמיהה לתרבות חלוצית נושנה.

      הנוסטלגיה, אם כן, היא שלנו - ילדים שגדלו על כוורת, וצעירים שהזדקנו איתה. כוורת היא להקה שכולה צעירות - עם חוצפה והומור ומקוריות ואינטנסיביות שאופייניים לגיל מסוים. יחד עם כל האיחודים החוזרים והעובדה שהשירים האלה שייכים לעידן תמים יותר, גם אם בעייתי בפני עצמו, קל להיאחז בהם כתגובת נגד למצב העכשווי - גם אם לכוורת, כשלעצמה, לא היו כאמור יומרות כאלה.

      בהתאם, ולמרות ניסיונות לטעון אחרת, רק לעתים רחוקות הלהקה ביקשה לומר משהו נוקב על המציאות - אלא רק ניסיונות מרומזים, בנוסח "שיר המחירון", או המשפט "שיש מספיק אוויר למדינה או שתיים" מ"נתתי לה חיי", שככלות הכל הוא חידתי מכדי להציק למישהו בעין. גם "שיר מחאה (אנטיביוטיקה)", שהוזכר, הוא כמובן רק דאווין של שיר מחאה, ולא מעבר לכך. מה שנקרא: "עושה עניינים אבל בלי להגזים".

      ואולי מוטב: "חשוב יותר להיות שפוי ולא לדעת מה קורה", כמו שהם שרו ב"העולם שמח". המרד של כוורת היה ברצינות התהומית, בפאתוס, בחדשות, במשא הכבד של אלפיים שנות גלות ותנ"ך ופלמ"ח. אם הגענו, הם היו שרים, זה למרות הכל. זה היה קשה בשנות ה-70 כמו שזה קשה היום.

      את כל הדברים הללו, את ההומור, את הסירוב לפאתוס, הצליל המובחן, את המלנכוליה הדקה של הזמן, אפשר לשמוע בשיר האולטימטיבי של כוורת - "מדינה קטנה". באופן פרדוקסלי, אם כוורת הפכה להיות סמל של ישראליות זה בגלל הזיקוק של אותו רצון לברוח מסמלים ומההיסטוריה ומכל מה שהיא מביאה איתה. במובן הזה, "לשיר שירים בלי דגל", במקרה של כוורת, זאת אידיאולוגיה אמנותית של ממש.

      דגל או לא דגל, כוורת היא מזמן חלק מההיסטוריה של התרבות בישראל, ואחד מרגעיה היפים. העובדה שאחרי כל השנים האלה השירים עדיין מצחיקים, הסנטימנטים אותם סנטימנטים והמכולת אותה מכולת, היא הוכחה לכוח שלהם. בניגוד למה שטוען "מדינה קטנה", ברור שהדבר הזה כבר לא ניתן למחיקה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully