"הייטר" (נטפליקס ופרטנר)
בסוף השבוע עולה בנטפליקס סרט על איש ימין פופוליסט שמפיץ ברשת פייק ניוז בלי לחשוב פעמיים ובלי לקחת אחריות על האסון שעלול לקרות בגללו. לא מדובר בדוקו על ישראל 2020 ועל פרשת נתניהו ודנה רון, אלא דווקא בסרט עלילתי פולני בשם "הייטר", שרלוונטי להחריד למציאות של המדינה בה נעשה, ולמרבה הצער - רלוונטי במידת מה גם אלינו.
הסיפור מאחורי הסרט הוא המחשה לסיטואציות המשונות שנוצרו בשל הקורונה. כתב וביים אותו יאן קומיסה, כוח עולה בקולנוע האירופאי העכשווי שאף צורף בחודש שעבר לאקדמיה האמריקאית לקולנוע. בשנה שעברה הוא ביים את "קורפוס קריסטי", דרמה מצוינת שערכה את הפרמיירה העולמית שלה במסגרת פסטיבל ונציה 2019, היתה מועמדת לאוסקר האמריקאי ומן הסתם היתה אמורה לערוך את הבכורה הישראלית שלה במסגרת אחד מפסטיבל הקולנוע שלנו, אך אלו נדחו בשל המגיפה.
אחרי "קורפוס קריסטי" הספיק הבמאי החרוץ לביים את "הייטר", שהוצג לראשונה במסגרת פסטיבל טרייבקה באביב האחרון, זכה בו ונרכש בידי נטפליקס - כך שכעת הוא זמין ברחבי העולם, וגם אצלנו. ואם לקצר את הסיפור המסובך למשפט אחד: לאור הנסיבות, אנחנו זוכים לראות את סרטו האחרון לפני שראינו את סרטו הלפני-אחרון.
וחבל שכך: בעוד "קורפוס קריסטי" היה סרט מרשים, שהצליח לשלב בין מסורת קולנועית מזרח אירופאית לעשייה קומוניקטיבית ולהעביר רעיונות בצורה מעודנת כשם שהיא ברורה, "הייטר" הוא ההפך מכך. מדובר בדרמת מתח מתלהמת, גנרית והיסטרית, מתובלת כמו כוסמת ונטולת ניאונסים, שמתמרחת בכבדות על פני כשעתיים וחצי ועשויה ביד גסה.
ובכל זאת, אפשר להבין למה נטפליקס רכשו אותה: גם כי הם ידועים בטעמם הרע; וגם בגלל העיסוק שלה בנושאים אקטואליים ואוניברסליים. גיבורה הוא צעיר מן המעמד הנמוך, שמתחיל לעבוד במשרה מפוקפקת אך מתגמלת מבחינה כספית: הפצת שקרים ברשת. המשימה העיקרית שלו היא לחבל בקמפיין של מועמד ליברלי לראשות עיריית ורשה, באמצעות קידום מסרים אלימים, הומופובים וגזעניים שבשלב מסוים גם הופכים להסתה לרצח.
מצד אחד, הסרט עוסק בנושאים המאפיינים את החברה הפולנית: פערי המעמדות, הטינה כלפי המורשת הקומוניסטית, הפופוליזם חסר המעצורים של שלטון הימין הנוכחי והשימוש שלו בפרנויה מפני ההגירה. למרבה הצער, אחד מקווי העלילה שלו גם חזה באופן מצמרר את ההתנקשות בראש עיריית גדנסק. מצד אחר, ממש לא צריך להיות פולני כדי להבין עד כמה השימוש הפוליטי ברשתות יכול להיות מסוכן, כך שהוא רלוונטי למדינות רבות אחרות, ומן הסתם גם אלינו.
נוסף לכך, הסרט מנסה לשים את האצבע על הדופק מעוד בחינה. כמעט כל הדרמות בו מתרחשות על מסך המחשב - החלום הכי גדול של הגיבור הוא שהקראש הנצחי שלו, בחורה צפונית שלא לוקחת אותו בחשבון רק בגלל מעמדו הנחות, תאשר את הצעת החברות שלו בפייסבוק; הקנוניות שלו מתגלמות בהמצאת עמודי פייסבוק ואיוונטים פיקטיביים, ובשלב מסוים גם עולם הגיימינג נכנס לתמונה. לבומרים בנטפליקס זה בטח נראה מגניב - אבל בפועל, הקולנוע עוד לא מצא את הדרך לשקף את מסך המחשב, וגם כאן התוצאה פשוט לא נעימה בעין.
עד כמה ש"הייטר" מנסה להיות עדכני, בסופו של דבר האמירות שלו די שטחיות, כמו גם הדמויות. כמו כן, מרוב תשומת לב למסרים הגדולים, הסרט נופל פעם אחר פעם בדברים הקטנים, עם פתרונות עלילתיים לא הגיוניים. התחושה הכללית היא של פספוס: גם כי כמעט ואין בנטפליקס קולנוע אירופאי עכשווי וראוי, והתוצר הפולני הזה הבטיח לשנות את המצב, וגם כי שילוב בין במאי כל כך מוכשר, נושאים כל כך בוערים ואלמנטים עלילתיים כל כך חזקים היה יכול וצריך להוליד תוצאות סוחפות הרבה יותר.
ובכל זאת, אי אפשר לבטל לחלוטין את "הייטר": לפחות עד שהקורונה תיעלם ויהיה מבחר קולנועי מעניין יותר על המסך, או שיקום סרט משכנע יותר על השילוש המסוכן שבין פייק ניוז, מדיה חברתית ופוליטיקאים נטולי מצפון, הרי שמעיק ככל שיהיה, קשה להתעלם ממנו.
"לבלוע" (HOT, סלקום TV, פרטנר ו-yes)
בטריות, סיכות וחתיכות שיש. זה התפריט היומיומי של הצעירה בשם האנטר, גיבורת הסרט "לבלוע" ("Swallow"), הסובלת מהפרעה הידועה כתסמונת פיקה. ככל שהרכיבים שהיא מכניסה לגופה הולכים ונהיים קיצוניים ומזיקים יותר ויותר, כך אנחנו גם לומדים על העבר שלה, ומבינים איפה, מתי ואיך התפתחה אצלה ההפרעה הזו.
כפי שאפשר להבין מתקציר העלילה, "לבלוע" אינו שובר קופות אלא סרט אינדי אמריקאי, וכמו רוב התוצרים מסוג זה, הוא נגנז מסחרית בישראל גם בלי קשר לקורונה, אך כעת זמין ב-VOD. כתב וביים אותו קרלו מירבלה-דייוויס, ומככבת בו היילי בנט, שחקנית מוכשרת ולא מוערכת דיה. הדימיון הפיזי לג'ניפר לורנס היה לה לרועץ, כיוון שהוא עלול להעניק לה רושם גנרי, בשעה שיש בה כוח ייחודי, כפי שנחשף בהופעתה המהפנטת כאן.
לא קל לבלוע את "לבלוע" - גם בגלל הרכיבים הקשים לעיכול שהגיבורה מכניסה לפיה, אבל גם בגלל הקצב האיטי שלו, שמאתגר את הסבלנות של הצופה, בטח בפורמט ביתי. עם זאת, ההתמדה משתלמת: גם בזכות התצוגה של בנט, שקודם לכן הופיעה ב"הנערה על הרכבת" ובעיבוד המחודש ל"שבעת המופלאים" וכאן עושה את תפקידה הטוב עד כה, וגם מסיבות אחרות.
"לבלוע" מתלבט בגלל שתי איכויות יוצאות דופן יחסית לקולנוע האמריקאי. מבחינה סגנונית, הסרט משנה כיוון במהלכו. הוא מתחיל כמותחן פסיכולוגי אניגמטי עם אלמנטים דיסטופיים, כזה שלא ברור או משנה בהכרח איפה ומתי הוא מתרחש, ואז מפתיע עם מערכה אחרונה שלא נגלה כמובן את טיבה, אך לוקחת את התוצאה למחוזות אחרים. נוסף לכך, הוא מתפקע מרוב רעיונות, כשבראשם העיסוק בדימוי גוף.
בלי להיכנס לפרטים, הגיבורה עושה לעצמה את מה שהיא עושה בגלל תסביכים שלה עם הגוף, ו"לבלוע" עוסק בהם ובמסע שלה כדי לזכות מחדש בבעלות עליו. בכך הוא מצטרף למועדון מצומצם ביותר של סרטים אמריקאים שעסקו בנושא, למשל "Teeth", שבו אבר המין הנשי של הגיבורה אינו אלא שיניים הנושכות כל גבר שמנסה לקיים עמה מין ללא הסכמה.
יכול להיות ש"לבלוע" הוא יותר בסיס לעבודה סמינריונית מאשר חוויה קולנועית מהנה, ולבטח שהוא הולם יותר צפייה במסגרת סינמטקית או פסטיבלית מאשר על הספה במהלך הגל השני, אך בסל הכל מדובר בסרט מיוחד ומעורר מחשבה שמצדיק את הצפייה בו. הוא אמנם אמריקאי ולא צרפתי, ובכל זאת מתגלה כצפרדע ששווה לבלוע.