גם אם ההפגנות זוכות לזמן מסך רב יחסית - כמות היא לא איכות

מהפגנה להפגנה אפשר היה לצפות מצד מהדורות החדשות להבנה מתקדמת יותר של המחאה ומה שקורה בה. האמת כמעט מכמירת לב: המשדרים המיוחדים, רוב הזמן, הם מפגן תקשורתי כושל וצר אופקים, שבוהה בהמון מבלי לתפוס מה שהוא רואה

נדב מנוחין
בווידאו: אלפים מוחים נגד השחיתות השלטונית מול ביתו של נתניהו בירושלים ובקיסריה (צילום: SATVIEW, שלומי גבאי, יותם רונן. עריכה: ליר שפיגלר)

פרשנים ופוליטיקאים שונים מתלוננים שהמחאה הנוכחית זוכה לסיקור יתר. 15 אלף איש שהגיעו אתמול להפגנה הכי גדולה מאז פרוץ המחאה אינם הולכים ברגל, כמובן, אבל גם אם ההפגנות זוכות לזמן מסך רב יחסית - כמות אינה איכות. כאשר מה שממלא את עיקר הרעש הן שיחות סרק באולפנים, כלל לא בטוח שמישהו מרוויח - לא מחנה כלשהו, וגם לא הצופים.

משבוע לשבוע ההפגנות מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור גדלות, והמציאות התקשורתית היא כבר ריטואל קבוע פחות או יותר: דיווחים סולידיים במהדורה ופריצה מאוחרת למשדרים מיוחדים. מהפגנה להפגנה אפשר היה לצפות להבנה מתקדמת יותר של המחאה ומה שקורה בה. האמת כמעט מכמירת לב: המשדרים המיוחדים, רוב הזמן, הם מפגן תקשורתי כושל וצר אופקים, שבוהה בהמון מבלי לתפוס מה שהוא רואה.

בעיקר, נראה שהטלוויזיה פשוט לא מסוגלת להתמודד עם מציאות לא דיכוטומית, משהו שהוא מעבר לימין נגד שמאל ולהפך. גם השבוע הכתבים ניסו שוב ושוב לברר עם המפגינים מה הביא אותם לשם. הם קיבלו שפע תשובות שונות: עצמאים שמוחים על המצב הכלכלי, אנשים שמוחים נגד השחיתות, מפגינים נגד אלימות משטרתית, אלו שכועסים על הניתוק של נבחרי הציבור וכאלה הדורשים לשים סוף לעוולות אחרות, מהכיבוש ועד בכלל. זה עולם שלם: אוסף של אנשים עם עמדות שונות, עם כאבים שונים, שכל אחד מהם מוצא באירוע הזה ייעוד, פורקן ומשמעות. איך שהוא, הם מסוגלים להתקיים ביחד.

עוד בוואלה! NEWS

מתקפת חיוכים: ברוכים הבאים לתיאטרון של אמנון אברמוביץ' ועמית סגל

לכתבה המלאה
הטלוויזיה פשוט לא מסוגלת להתמודד עם מציאות לא דיכוטומית. מפגין נעצר במהלך ההפגנה בירושלים (צילום: ראובן קסטרו)

הפסיפס הגדול הזה מוציא את הטלוויזיה קטנה. בהתחלה חשבתי שהניסיון לקטלג את המפגינים למגירות קבועות נובע כולו מרצון בדה לגיטימציה. עכשיו נדמה לי שמעורב בזה גם חוסר אונים מול ריבוי מסרים. כל השיחה הטלוויזיונית השטחית, המגובה בנציגים אקראיים של מחנות מדומיינים, בנויה על רצון לשסות ציבור בציבור, להחזיר את הדיון למושגים של אנחנו והם. זו מסגרת שבה כולם מרגישים נוח יותר, גם אם המציאות פשוט מורכבת ממה שנדמה. שיטת ההשטחה של העקומה: פאנלים חד מימדיים של בעד ונגד בגובה הדשא, שמהדהדים את אותם מסרים מוכרים. במה השיחות האלה מועילות חוץ מהעברה של הזמן ורעש לבן? לא ברור.

בינתיים בכיכר, למפגינים עצמם כבר נמאס. אין להם שום אמון בתקשורת. יוסי אלי המסכן, שכל פעם נאלץ להתעמת בחזית אחרת, מנסה לשווא לראיין מפגינים, אך נופל על דמויות צעקניות, שמפנות גם אליו אצבע מאשימה. שוב שיח של חירשים ומבוכה רבתי, בשטח ובבית. אלי הוא מקצוען, זאת לא אשמתו - הכישלון הוא של ענף שלם. אלה רק התוצאות של תהליך ארוך ועגום, שבסופו כל צד משוכנע שהערוצים מוטים לצד הנגדי.

בחזרה לאולפנים. רגע המפתח של השיחות הרדודות במשדרים הוא ההתייחסות לאלימות. משפט הערב שייך לקובי אריאלי, שבאולפן חדשות 12 הזהיר את זהבה גלאון: "ההפגנות לא יביאו לכלום. הן יביאו להסלמה של האלימות, הן יביאו לאלימות מימין. אני כבר אומר לך, יהיו לי מופרעים במחנה שלי". אמירה קשה, בוטה, ומיותרת כמובן, שקשה להאמין שנאמרה בערוץ הנצפה בישראל.

עוד בוואלה! NEWS

מועמדויות אמי 2020: שירה האס מועמדת על משחקה במיני-סדרה "המורדת"

לכתבה המלאה
התבטאות שלא תיאמן. קובי אריאלי (צילום: ראובן קסטרו)

אלימות כלפי מפגינים היא לא הכרח המציאות, והיא בטח לא אשמתם. זאת אמירה שיכולה להישמע רק כשדמו של ציבור המפגינים כבר מותר, והמתקפות עליהם נתפסות כמהלך הבלתי נמנע של האירועים. אגב, האלימות הממשית של אתמול בערב, כמו זריקת האבן על המפגינים בחיפה, זכתה למעט תשומת לב יחסית לאורך הערב.

ויש עוד דבר מה שהמשדרים מחמיצים לחלוטין, וזה את סופו של הערב. מה שקורה כשהמחאה מתמשכת והמשטרה מאבדת את סבלנותה. אתמול המשדרים חתכו קצת אחרי חצות, כשנראה היה שהעימות עומד להתרחש בתוך דקות. בסופו של דבר הוא הגיע יותר משעה אחר כך. מי שרוצה לדעת מה שקורה ברגעים האלה לא יכול להסתמך על הטלוויזיה.

מי יודע, אולי בהפגנה הבאה דברים ייראו אחרת. כששחר של יום חדש עולה מעל כיכר פריז, אפשר רק לקוות לכך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully