1. הדבר החדש היחיד שלמדנו מהריאיון של בני גנץ לרינה מצליח במסגרת "פגוש את העיתונות" זה שראש הממשלה הרזרבי שומר שבת. הריאיון נערך בלשכת שר הביטחון ביום שישי לפני כניסת השבת, שודר רגע לפני יציאת השבת והפך ללא רלוונטי תוך שעות ספורות עם הסערה החדשה בתוך הממשלה.
לטענתו של גנץ, הוא מטפל בענייני ביטחון מסביב לשעון, אבל לגבי כל שאר הדברים, הוא שובת ממלאכתו בשבת. זו החלטה לגיטימית, ומיליוני אזרחים ישראלים לא עובדים בשבת בדיוק כמוהו. אלא שבני גנץ אינו עוד אזרח ישראלי, פרט לעובדה שבדיוק כמו שאר אזרחי המדינה, גם הוא לא עומד להיות ראש ממשלת ישראל בעתיד.
רינה מצליח התייחסה בכפפות של משי לאדם היחיד בישראל שעדיין מאמין שבני גנץ יהיה יום אחד ראש ממשלה. זו לא הייתה הטיה פוליטית. מצליח יודעת לנשוך בראיונות פוליטיקאים מימין ומשמאל. מנפתלי בנט ועד אחמד טיבי, כולם חטפו ממנה עקיצות ששלחו אותם להתמרח בפניסטיל בכל הגוף. גנץ זכה מרינה מצליח לריאיון מלטף ששמור רק לשועי עולם כמו חוליו איגלסיאס, מסיבה אחת בלבד - חמלה. אין צורך לבעוט באדם כשהוא על הרצפה.
באופן אירוני במיוחד, הריאיון המוקלט עם גנץ שודר כבר בזמן שבליכוד תכננו את ההטרלה הלילית שלהם למוצ"ש, בה המפלגה תאשים את כחול-לבן בביטול ישיבת הממשלה של יום ראשון. מתברר שיותר מששמר גנץ על השבת, שמרה השבת על התמימות הפוליטית שלו. וגנץ? ממשיך לשמור על דיפלומטיות. לא מתחרט שהוא נכנס לממשלת האחדות המפלגת, ממשיך להצדיק את ההחלטה לבגוד במצביעיו ובזמן ששרים ממפלגתו מפלרטטים כבר עם נתניהו על עריקה לממשלה צרה, הוא ממשיך לדבר על כך שהוא פועל למען המדינה.
כמו רינה מצליח, גם לי אין חשק מיוחד לבעוט בגוויה הפוליטית של בני גנץ. דווקא באחד הראיונות המעטים שנתן אי פעם ללא גמגומים או פליטות פה מביכות, הדמות הטלוויזיונית שלו נראתה עגמומית ועלובה במיוחד. איך אפשר לכעוס עליו? אדם ששירת בצה"ל קרוב ל-40 שנה, שהיה לוחם, מפקד, רמטכ"ל. אדם שוויתר על הפרטיות והנוחות שלו כדי להצטרף לפוליטיקה, ומול מסע הסתה והשמצה חסר תקדים כמעט המשיך להתעקש על אלטרנטיבה שלטונית לאורך שלוש מערכות בחירות קשות. לא משנה אם אתה מגיע מימין או משמאל, עצוב לראות את האיש שלחם בביירות במלחמת לבנון הראשון, היה מפקד שלדג, מח"ט צנחנים, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, אלוף פיקוד צפון ומפקד זרוע היבשה במהלך מלחמת לבנון השנייה - נופל בקרב על שמירת נתניהו מאוחדת.
2. תקופת הבחירות שעשויה להתרגש עלינו בקרוב הופכת את עמית סגל לאחד העיתונאים העסוקים בישראל, וזה יפה לראות שהוא מוצא זמן במוצאי שבת לאיים על צייצנים בטוויטר שכתבו עליו דברים שהוא פחות אהב. וזה בסדר, כולנו בני אדם, וזכותו של עמית סגל להיפגע ואף לאיים בתביעה במידה והוא מאמין שנעשה לו עוול. מצד שני, מאחד העיתונאים הבכירים במדינה אפשר אולי לצפות להבליג על אמירות מעליבות של אנשים פרטיים, במקום להיסחף לטרנד של תביעות השתקה שפחות הולם אנשי תקשורת, שאמורים לנופף בדגל חופש הביטוי.
תאהבו אותו או שלא, כל מי שמנסה להקטין את אחד העיתונאים המוערכים שפועלים כרגע בישראל לכינוי גנאי כמו "שופר של בלפור" חוטא לאמת. בדיוק כפי שעמית סגל חטא לאמת כשניסה להציג בשישי בערב (או מתי שלא מצלמים את הסגמנטים איתו ב"אולפן שישי") סימטריה שקרית בין האלימות הפוליטית מימין ומשמאל. אמנון אברמוביץ' ישב באולפן וחייך בשקט, הוא מכיר את שיטות הפעולה של עמיתו. לעומת זאת, רוני דניאל קצף ושצף כאילו זו פעם ראשונה שהוא נתקל בפרשנות המתוחכמת מטעם סגל. גם דנה ויס וקושמרו ניסו להשתיק את סגל, וזה בדיוק מה שהוא רצה. הנה, שלושה סמולנים מנסים להשתיק את הימני הבודד בפאנל שרק מנסה לומר את דעתו המלומדת.
אלה שזו לא באמת דעה. אין סימטריה בין מקרי רצח פוליטיים מימין ומשמאל, והניסיון להאשים את התקשורת בסיקור לא הוגן מכיוון שנעשתה כתבה על יונה אברושמי שרצח פעיל שמאל, ולא על אודי אדיב שהורשע בריגול היא פתטית במקרה הטוב, וחשודה במקרה הרע. קשה להאמין שאדם חכם כמו עמית סגל באמת מאמין לשטות הזאת.
אז הנה תזכורת: מצד אחד יש את יונה אברושמי וגם את יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין, יוסי חיים בן דוד, עמי פופר, ג'ק טייטל, יורם שקולניק, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, נחום קורמן, גור האמל, חברי המחתרת היהודית ועוד רבים ולא טובים. מהצד השני, המרגל אודי אדיב, שלמרות הרמיזות של עמית סגל, זכה לכתבה נרחבת של יוסי מזרחי בערוץ של סגל, לפני פחות מארבע שנים.
עמית סגל טוען שזה לא מבייש אותו שמזכירים שאביו הורשע בהשתייכות לארגון טרור, ובמקרה הזה הוא צודק לחלוטין. זה לא הוגן לשפוט אדם לפי מעשי אביו, ומעשיו המביישים של חגי סגל לא מעידים דבר על בנו. ואולם, הניסיון לפגוע באופן הסיקור של האלימות הפוליטית מימין באמצעות "דעות", זו כבר הבושה שלו.
3. התקשורת צריכה להיות מחויבת לאמת. החתירה לחשיפת האמת הוא הערך הקדוש ביותר של כל עיתונאי, מימין או משמאל. נראה שלאחרונה עורכי המהדורות בערוצים הגדולים החליטו לזנוח את קודש הקודשים הזה למען עניין חסר כל ערך עיתונאי: "האיזון". לפי האיזון הזה, בכל פאנל בו יושב עיתונאי המזוהה עם השמאל, צריך להיות עיתונאי המזוהה עם הימין. כביכול זה אמור לעבוד, אם העיתונאי מימין יאמר שקר, העיתונאי משמאל יסתור אותו - ולהפך. בפועל, האולפנים הפכו לזירת צעקות בה מי שצורח את השקרים שלו יותר חזק ינצח.
במקום שעורכי המהדורות יסמכו על הכתבים והפרשנים שלהם שידווחו אמת, הם החליטו "לאזן" את האולפן. אחד יגיד שקר, האחר אמת, ושהקולני ביותר ינצח. התוצאה היא המון שעות של חדשות מדי יום, עם יותר מדי אנשים שמציגים את דעתם המוטה כעובדות. בכל הנוגע לעניין ורייטינג זה עובד מצויין, תשאלו את אופירה וברקוביץ' שאיכשהו הפכו לאורים ותומים לאנשי חדשות ותיקים ומוערכים. כמה עצוב.
וכך מצא את עצמו באולפן "פגוש את העיתונות" ארז תדמור על תקן של עיתונאי, כי אין כמו מייסד תנועת "אם תרצו" כדי לאזן באולפן את בן דרור ימיני ומירב בן ארי, הידועים כפעילי שמאל קיצוניים כמובן. אלא שהבעיה היא כאמור לא חוסר האיזון, אלא הצגתו של תדמור תחת הכובע של "עיתונאי בגלי ישראל וישראל היום". אולי, רק אולי, היה ראוי להזכיר שמעבר לכתיבת טורים בעיתון של שלדון אדלסון, תדמור היה עד לפני פחות משנה כותב הנאומים של רה"מ נתניהו, דובר מטה ההסברה של הליכוד ואף מועמד ברשימת הליכוד לבחירות ב-2019. אולי אז, האמירה שלו באולפן לפיה "יש הרבה יותר סיכוי לאלימות פוליטית משמאל מאשר מימין" הייתה מתקבלת בגיחוך הראוי לה. תכל'ס, עם כאלה "עיתונאים" מי צריך בכלל כותבי נאומים?