בתחילת שנות התשעים, הבמאי פול ורהובן והתסריטאי ג'ו אסטרהאז היו הצמד הכי לוהט בהוליווד. הקולנוען ההולנדי הביא איתו מן המולדת שלו ראש גאוני אך גם מלוכלך, שהתאים לרוח התקופה, והכותב הצמוד שלו היה עסיסי ומטונף באותה מידה. יחד הם יצרו את "אינסטינקט בסיסי", שבלי אפקטים מיוחדים ועם תקציב צנוע של 50 מיליון דולר הצליח להתברג במקום השישי בטבלת שוברי הקופות של 1992, הרבה מעל "אלאדין" למשל, להכניס לפנתיאון את אחת הסצינות המפורסמות בתולדות הקולנוע העכשווי, להפוך את שרון סטון לסמל הסקס האולטימטיבי ולהפוך בעצמו לפולחן.
הסרט עתיר המשגלים הלוהטים התהדר בדירוג הצפייה R, שנחשב מגביל למדי אך לא מנע ממנו את ההצלחה המסחרית. זה לא הספיק לוורהובן ולאסטרהאז - הם רצו ללכת רחוק יותר, ולהתכבד ב-NC-17, הגבלה שכבר מפלרטטת עם מחוזות הפורנו, ובדרך כלל מונעת מהסרט הקרנות באולמות הרגילים. התוצאה היתה "נערות שעשועים", סיפורה של חשפנית המגיעה לווגאס כדי להגשים את חלומותיה האישיים, ותוך כדי שהם מתנפצים, גם החלום האמריקאי נחשף במערומיו.
ואם כבר מדברים על עירום, הרי שכיאה לזירת ההתרחשות של הסרט, בלב עולם מופעי החשפנות, הגיבורה שלו ושאר הדמויות הנשיות עירומות כמעט כל הזמן. נוסף לכך, הוא מציג סצינת סקס שגורמת ל"אינסטינקט בסיסי" להיראות באמת מאוד בסיסי. וכך, "נערות שעשועים" נכנס להיסטוריה האמריקאית כתוצר היחיד עם דירוג NC-17 שהוקרן בבתי הקולנוע הרגילים, ולא רק בכאלה של סרטים כחולים, משהו שכנראה יכול היה לקרות רק באמצע שנות התשעים הפרועות, ובטח לא בימינו.
אבל גם בזמנו, ארצות הברית לא באמת היתה מוכנה לשיכרון החושים של ורהובן, מה עוד שהוא חשף את היצרים הזימתיים של החברה האמריקאית לא כדי לעודד אותם, אלא כדי לבקר אותם. הקהל, התקשורת והממסד לא עיכלו את היצירה הייחודית והמאתגרת. "נערות שעשועים" התרסק בקופות, קיבל ביקורות איומות וקטף שלל פרסי ראזי, המוענקים לזבלונים הגדולים של השנה. ההולנדי נרשם בדברי הימים כראשון שהגיע לטקס כדי לקבל את אות הקלון בעצמו, והצליח להתאושש לאחר מכן, למשל עם "היא" שזכה בגלובוס הזהב לפני כמה שנים. לעומת זאת, כוכבת הסרט אליזבת ברקלי לא השכילה להרים את עצמה. השחקנית הצעירה היתה אז במומנטום בזכות הסדרה "הצלצול הגואל" ונחשבה להבטחה, אבל הופעתה כאן קברה לה את הקריירה.
כיום, ברקלי כבר עומדת בגאון מאחורי הסרט, שעבר שיקום ציבורי יוצא דופן. בזמן אמת ראו בו אשפה קולנועית, היום רבים מגדירים אותו כקלאסיקה מודרנית, כולל טרנטינו ומליצי יושר אחרים; בזמן אמת הוא התקשה למכור כרטיסים, כיום יש לו הרבה מעריצים ומעריצות שהפכו אותו לפולחן, כולל הפקת פרינג' מוזיקלית על פיו; בזמן אמת הגדירו אותו כזבלון שוביניסטי ונחות, אך כיום מנתחים אותו כיצירה מורכבת שהקדימה את זמנה בכל הקשור לייצוג נשי. כך למשל גלית חוגי כתבה עליו כ"יצירת מופת פמיניסטית" במאמר ב"הארץ" לפני כמה שנים.
ועכשיו מגיע גם סרט דוקו על אודותיו, "אתה לא מכיר אותי" או במקור - "You Don't Nomi", משחק מילים על שם שמה של הדמות הראשי, נומי. לאחר שהוקרן בשלל פסטיבלים ברחבי העולם ואצלנו בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל חיפה, הוא זמין בלעדית ב-yes דוקו.
מאחורי הדוקו עומד ג'פרי מקהייל, עורך שזה הסרט הארוך הראשון שלו כבמאי, והזיקה הראשונה שלו לנושא היתה כשיצר סרטון קצר המשלב בין "נערות שעשועים" ו"ברבור שחור", שהפך ויראלי. הרצון להעמיק בנושא הגיע לפני חמש שנים, כשהיה נוכח בהקרנה מיוחדת לרגל חגיגות העשרים לצאת הכישלון הקופתי המושמץ. "אליזבת ברקלי היתה נוכחת בהקרנה והציגה אותו. אחרי שנים של ניכור כלפיו ואחרי כל מה שקרה לו בגללו, זו היתה הפעם הראשונה בה ראו אותה עומדת מאחוריו פומבית, והרגשתי שאני עד להיסטוריה", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "האירוע הזה עורר בי רצון לצלול עמוק יותר, להבין למה הסרט הזה מעורר כל כך הרבה עניין ולמה הוא פופולרי במיוחד בקהילה הגאה. קראתי כל מילה שנכתבה עליו".
התואר "הסרט הכי גרוע שיש" עבר הזנייה לא פחות מההגדרה "יצירת מופת קלאסית". איך אתה מסביר שמכל "הסרטים הכי גרועים", דווקא סביב "נערות שעשועים" יש כזה עניין?
"קשה להגיד, אבל אולי זה בגלל הדרך הייחודית שבה הוא 'גרוע'. הסרט הזה מוצלח דווקא בגלל הפגמים שלו. זה מה שמושך אליו אנשים וגורם להם לצפות בו שוב ושוב. לכן הוא כל כך פופולרי בקרב הקהל הקווירי ולכן חוגגים אותו בהקרנות חצות. ההערצה סביבו גורמת גם למי שלא להעריך אותו לבחון אותו מחדש. זה סרט שלא היה כמוהו וכנראה גם לא יהיה. השוו לאחרונה בינו ל'קאטס' שהוא גם כן סרט מוזר ומשונה, אבל זה לא אותו דבר".
אין סיכוי שהיו עושים אותו היום, הא?
"פול ורהובן מאוד התבאס שהיה צריך לעדן את 'אינסטינקט בסיסי' ואז קיבל צ'ק פתוח לעשות סרט פרוע יותר. הוא היה כמו ילד בחנות ממתקים שהעיניים שלו נצצו מהידיעה שהוא יכול לעשות מה שבא לו. היום, אין סיכוי שאולפן הוליוודי כלשהו ייקח סיכון כזה".
הביקורת הדוחה של ג'ין סיסקל על הסרט
מעבר להיותו פרובוקטור, ורהובן גם מוכשר בצורה בלתי רגילה. כישרונו בא לידי ביטוי בתחילה סרטים שעשה בהולנד, ואז עם המעבר להוליווד בפנינים כמו "רומן הדמים", "רובוקופ", "זיכרון גורלי", "סטארשיפ טרופס" וכמובן גם ב"אינסטינקט בסיסי", שיש בו איכויות היצ'קוקיאניות, וב"נערות שעשועים", שהוא לא פחות יפהפה, מהפנט וקולנועי מ"מולהולנד דרייב" הכה מהולל של דיוויד לינץ'.
הביקורת האמריקאית העלימה עין מכל זה, וצופפה שורות כדי לקטול את "נערות שעשועים" בשילוב המקובל אצלה בין קונפורמיזם, עצלות מחשבתית וחוסר כבוד. ג'ין סיסקל, שהגיש עם רוג'ר איברט תוכנית ביקורת קולנוע אגדית, הציג טיעונים נבזיים במיוחד - הנתונים הפיזיים של אליזבת ברקלי לא מצאו חן בעיניו, ובכלל אף שחקנית לא היתה אטרקטיבית מספיק לדידו. "הכנסתי את הרגע הזה לסרט, והוא מכאיב לי כל פעם מחדש", אומר על כך מקהייל. "זה היה ממש מגעיל מצידו. אני חושב שהתקדמנו כחברה, והיום אף מבקר לא היה מרשה לעצמו להגיד דברים כאלה. 'נערות שעשועים' היה מטרה קלה. אולי המבקרים התעצבנו על ההצלחה של 'אינסטינקט בסיסי' והוציאו את כל הזעם על הסרט החדש של ורהובן. כמעט אף אחד מהם לא השכיל לראות בו ביקורת על התרבות האמריקאית".
ובכל זאת, גם בזמן אמת היתה דעת מיעוט אחת.
"נכון, סוזן ולוסיזיינה כתבה עליו ביקורת טובה ב'USA Today'. למרות שהאשימו את הסרט במיזוגניה, דווקא אישה היתה היחידה שתמכה בו. גם כיום, רבים ורבות מוצאים בו אמירות פמיניסטיות. האם הוא התכוון לכך? לא בהכרח, אבל יצירה לא חייבת לשאת ערכים מסוימים על דגלה כדי שיזהו בו אותם. אחד הדברים שהכי ריתקו אותי לגבי הסרט זה עד כמה הדיון לגביו ער וסוער וכמה דעות יש עליו. כמובן שגם עדיין יש קולות ביקורתיים. אחד הדוברות הבולטות בדוקו שלי היא ברברה שולגלסר-פרקר, מבקרת קולנוע שיש לה אנטי מאוד גדול כלפי 'נערות שעשועים' גם בגלל הצורה שלו וגם בגלל התוכן. היה לי חשוב להשמיע קולות ביקורתיים".
אחת המחלוקות לגבי הסרט היא קו עלילה בסופו. אליל מוזיקה תוקף מינית את אחת החשפניות, משהו שניתן להבין כי הוא עושה לעתים קרובות, וכרגיל - יוצא מכך בשלום. הגיבורה, מצידה, מחליטה למצות עמו את הדין ונוקמת בו. האם יש כאן העצמה נשית, שהקדימה את זמנה בכל הקשור לעיסוק של הוליווד ב-MeToo או שמא דווקא שימוש נצלני ופוגעני בסוגייה?
"'נערות שעשועים' התבסס על מאות ראיונות ועל תחקיר מאוד מקיף בווגאס", אומר מקהייל. "למרבה הצער, מה שמתואר בו מדויק ככל הנראה. בעיסוק באלימות מינית, ורהובן האיר ממד גרוטסקי ומחליא של עולם הבידור. זו היתה הצהרה מבחינתו. מצד אחר, הוא השתמש בזה כאמצעי יותר מאשר כמטרה וזה היה מאוד בעייתי. לוורהובן יש אובססיה עם אלימות מינית. רואים את זה כבר בסרטים ההולנדיים שלו. אני לא מבין מאיפה זה בא".
מקהייל לא ראיין את ורהובן או כל אחד מאנשי הצוות האחרים. "לא רציתי שזה יהיה דוקו על אחורי הקלעים של העשייה. לא רציתי לדבר עם האנשים שעשו את הסרט, אלא עם אלה שמטפחים את השיח סביבו גם חצי יובל לאחר עשייתו", הוא מסביר.
הרבה מהשותפים לעשיית הסרט קיללו את היום שהסכימו להשתתף בפרויקט. קייל מקלכלן שמככב בו סיפר בזמנו איך ישב בפרמיירה וסבל במשך שעתיים. "זה היה נורא, נורא. חומר הגלם הלא נכון עם הבמאי הלא נכון והצוות הלא נכון", חרץ. "אני לא יודע אם דעתו השתנתה, אבל הוא בירך אותנו על הדוקו", אומר מקהייל. "ג'ינה גרשון, שמככבת בסרט גם כן, הכי חיובית כלפיו מכל השחקנים, ופול ורהובן תמיד עמד מאחוריו ואומר שזה אחד הסרטים הכי אלגנטיים שלו. לאליזבת כמובן תמיד היה הכי קשה איתו כי היא ספגה את רוב האש, אבל היום היא כבר מדברת עליו בציבור".
"אני לא רוצה לדבר בשם אף אחד ואחת, אבל אני מניח שהיציאה של 'נערות שעשועים' הייתה חוויה קשה לכל המעורבים בו. כשאתה משקיע את הנשמה בפרויקט, מאוד קשה לצלוח את כל הבוז והתגובות המרושעות. היום אליזבת מבינה כמה הסרט משמעותי להרבה אנשים וחיה איתו בשלום, אז אפשר להגיד שהיא עברה תהליך של גאולה".
ברקלי ממחישה בסרט איזה שחקנית מדהימה היא. לאן היתה מגיעה לדעתך לולא "נערות שעשועים"?
"קודם כל, צריך להדגיש שבלי אליזבת ברקלי - אין סרט. לפי השמועות, הרבה שחקניות היו מועמדות לתפקיד - שרליז ת'רון, דרו ברימור, אנג'לינה ג'ולי ומי לא, ומזל שהן לא לוהקו, כי אליזבת עושה את הסרט. היא מבריקה גם בסרטים פחות מוכרים שלה, אבל בזמנו סימנו אותה באופן לא הוגן והיא עברה מפח נפש גדול. אי אפשר לדעת מה היה קורה עם הקריירה שלה לולא 'נערות שעשועים', אבל בכל מקרה אני שמח שכיום כבר מעריכים את מה שעשתה בו".
אתה יכול לתת קווים לדמותם של מעריצי הסרט?
"הגרעין הקשה זה גייז, ואחרי זה - נשים. בזמן אמת היו הרבה שהלכו לראות אותו כי הכירו את אליזבת ברקלי מ'הצלצול הגואל'. אני יכול להגיד לך שחשבתי שהדוקו שלי יעניין כמות מצומצמת של אנשים, אבל הוא הוקרן גם בפסטיבלים של הקהילה הגאה; גם בפסטיבלים של מדע בדיוני ופנטזיה, ז'אנרים שמזוהים עם ורהובן ולכן יש להם זיקה גם לסרט הזה; וגם בפסטיבלים כלליים יותר. נתקלתי גם באנשים שצפו בדוקו בלי שראו מעולם את 'נערות שעשועים'".
קשה להאמין ש'נערות שעשועים' היה נעשה בימינו, אבל במקרה הלא סביר שכן - האם היה זוכה לקבלת פנים אחרת?
"קשה לי להאמין. במציאות של הרשתות החברתיות, הוא בטח היה עובר אותו סוג של השפלה, אולי אפילו גרועה יותר. קשה לי להאמין שמבקרים בימינו היו מסתכלים עליו אחרת. זה כנראה מסוג הסרטים שצריך לחכות 25 שנה כדי לעכל אותם".