אלתר דרויאנוב כינס במאה שעברה אינספור הלצות יהודיות תחת הכותרת "אוצר הבדיחה והחידוד", במה שהיה לרב מכר לאורך שנים ארוכות. המוטו שנכתב בפתיחת כרכיו, היה ציטוט מהתלמוד הירושלמי: "אין דור שאין בו ליצנין".
ואכן: הומור יהודי תמיד היה קיים, מימי התנ"ך מן הסתם, ועד ימינו. זה נכס תרבותי, שעם ישראל ידע להשתמש בו היטב: הקיום היהודי לא תמיד היה מצחיק, אבל בדיחה טובה, בין אם כוונה לרב או לצורר, לקבצן או לגיבורי התנ"ך - תמיד הייתה.
ועם המקום המרכזי של התנ"ך באתוס הציוני, גם כאן צחקו עליו לא מעט. עם זאת, "היהודים באים" בכל זאת חריגה - היא מתרחקת מתחום הפרודיה לאזורים גרוטסקיים וביקורתיים יותר מהמקובל. זה סוד קסמה: היא מצחיקה מאוד - ומכאיבה מאוד. גם המחאה נגד התכנית, אם כן, אינה אלא חולייה נוספת בשרשרת ארוכה של התנגדויות שמרניות להומור שחור או סאטירה.
יש ל"היהודים באים" מערכונים קשים לעיכול, שמהלכים סביב כמה פרות קדושות, ולעתים גם שוחטים. על כן אפשר להבין אנשים שנפגעים, ובוודאי שזכותם להפגין על כך, גם אם נדמה שסביב הטענה על ביזוי כל מיני דמויות פופוליסטיות תפסו על המחאה טרמפ, שידעו גם ידעו לבזות במציאות יהודים ואחרים, ולא אחת נלחמות על זכותן לבזות נגד אותו "פוליטיקלי קורקט שמאלני" - דמויות שנדמה שמעוניינות יותר להתנגח בשידור הציבורי מאשר כל דבר אחר.
ואולי מאחורי הוויכוח מסתתרת גם תפיסה אחרת, שממקדת את הכעס שלה לא במערכונים - אלא בזהות של מי שעומד מאחוריהם, בהכללה גסה: שחקנים חילונים, שמשום מה מעזים להיכנס לנעליהם של שופטים ונביאים, צדיקים וכופרים.
אם כך הם פני הדברים, כדאי לכועסים לקחת נשימה ארוכה. ההיסטוריה והמסורת היהודית שייכות לכולנו, כן, גם לחילונים - זה לא פחות שלהם מאחרים. להפך: בניגוד להאשמה בפגיעה במסורת והתרחקות ממנה - הפנייה החילונית לנושאים הללו היא דווקא הוכחה להתקרבות, לעניין, ללקיחת בעלות על הסיפור היהודי.
וכשחופרים בסיפור, יש מה ללמוד. הפרק ששודר אתמול נגע בכמה פרקים איזוטריים בתולדות עם ישראל, מאיוב דרך משיח השקר יעקב פרנק ועד ראשית התנועה הציונית - שלרובם התלמיד הממוצע לא מגיע בחומר הלימוד. "נו, דת לא יכולה להיות כיף?", שאל פרנק במערכון המציג את הכת הפרועה שלו, כמו מגיב לסערה הנוכחית.
יותר חשוב, "היהודים באים" לא נזכרו בדמויות הללו (רק) כדי להשתעשע - אלא משתמשים בהן כדי לדבר ולצחוק על פגמים בחברה שלנו היום: גזענות, סקסיזם, צרות עין, שרלטנות או סתם אבסורד, ולהעלות אותו על סדר היום. אם תרצו, כשמוציאים טענה רלוונטית מהמקורות היהודים, אפשר לקרוא לזה מדרש.