באופן חריג, השיר החדש של הדג נחש מעז לדבר מפורשות על נתניהו

    למרות האומץ, "בומבה" של הדג נחש נשמע כמו שיר מאולץ שנתפר לכבוד המחאה הנוכחית בחצי כוח. בנוסף: קיקי מלינקי עושים רוקנרול טינאייג'רי במיטבו שקל להאמין לו, ואפור גשום חזרו עם געגוע יפהפה, מעורפל ודחוס

    נדב מנוחין
    במאי: דובי קליין, סאונד: אילן לוי, צלמים: מתן גולדשטיין, אייל קליין, בני בן דוד. תאורה: דקר לייטויז'ן. תאורן: אביעד נחום. מעצב: אביחי ברוך, מנהל טכני: מייקל ברהם, טכנאי: שי מכלוף, הפקה: שי ורקר וחגית ברק

    האינדי הישראלי מרוכז בתל אביב ובאנשים שכותבים על תל אביב - כעיר, כפוזה, כאידיאל. זה ברור, ולפעמים כבר די משעמם. כמה שירים כבר אפשר לכתוב על אלנבי ופלורנטין? זאת בקלות יכולה להפוך לקלישאה בתוך קלישאה. ובכל זאת, בשבועות האחרונים יצאו בשולי הדרך שני אלבומים שעסוקים מאוד בתל אביב, וגם אם אף אחד מהם לא ממש ממציא מחדש את הגלגל, כל אחד מהם מצליח לתפוס משהו אותנטי מהעיר הזאת.

    הראשון הוא אלבום של הלהקה בעלת השם המשונה "קיקי מלינקי", להקה אלמונית למדי וחסרת פוזה לחלוטין, שנקרא "שנת החתול", במין קריצה לאלבום המפורסם של אל סטיוארט. אלא שיש מעט מאוד דמיון בין הרוק הרך והמעודן של סטיוארט משנות ה-70, לבין הרוקנרול המלוכלך של קיקי מלינקי, שבראשה עומדת הזמרת יסמין רביב.

    עוד בוואלה! NEWS

    הקבצים נמחקו, הפייסבוק נחסם, הלפטופ אבד ברכבת. אבל בסוף יצא אלבום מצוין

    לכתבה המלאה

    רביב וחבריה מנגנים יחד כשנתיים, אבל כל האסתטיקה שלהם מבוססת על תחושה של ראשוניות לא מהודקת, כמעט אנטי-מהודקת. זה רוקנרול טינאייג'רי במיטבו, לא ציני, לא יומרני, לא מתחכם ולא מתאמץ - שמעניין אותו לדבר על רגשות ויחסים בצורה הכי פשוטה שיש, כאילו מיליוני שירים והרכבים לא עשו את קודם. זאת בדיוק הסיבה שהשירים האלה מהפנטים: קל להשתכנע שהמילים והלחנים האלה יצאו בצורה הכי טבעית וכנה שאפשר, ישר למי שמקשיב.

    קיקי מלינקי מבוססת על החיבור בין גיטרות שהוקפאו בניינטיז, אנרגיה מידבקת, טקסטים ישירים והקול הרגיל - במובן הכי נחמד של המילה - של רביב (ולמרות שזה נאמר על כמעט כל זמרת רוק ישראלית, כן, הסגנון המוזיקלי אכן מזכיר לכמה רגעים בודדים את הסגנון של המכשפות). הדברים האלה מתחברים לאוסף שירים שמחים עם מילים קצת עצובות, מתובלות בהומור, זעם ואכזבה.

    "אופניים", השיר הכי טוב באלבום, 02:17 מצוינות של פאנק איטי, מוקדש ל"כל הבחורות בעיר הזאת", שרוכבות, ובכן, על אופניים, צובעות את השיער ועושות קעקועים. רביב מביטה בהן בקנאה מהולה בבוז, של מי שלא מצליחה להשתלב. זה שיר שמצליח גם להצחיק וגם להיות נוגע ללב באותו זמן.

    עוד בוואלה! NEWS

    שירים של יום חולין: 15 הפנינים הכי נוצצות של רחל שפירא

    לכתבה המלאה

    מה שמוביל באופן ישיר ל"עם רעש נסתר", האלבום החדש של להקת אפור גשום, להקת אלטרנטיבית נשכחת מסוף שנות ה-80, ששמור לה מקום מיוחד באוסף האנקדוטות המשונות של הרוק הישראלי, לאחר שמשום מה אריק שרון ביקש להשמיע שיר שלה באיזשהו שירותרום. הלהקה התפרקה כבר בתחילת הניינטיז, אבל בעשור האחרון התחברה מחדש בראשותה של מיכל ספיר. עם שלושה אלבומים בשנים האחרונות, נדמה שהיא אפילו פורה יותר מאשר בגלגולה הראשון.

    השנים עברו, אבל החומרים של אפור גשום היום נשמעים עדיין כמו מזכרת מהפוסט פאנק של האייטיז, וחלקים נרחבים ממנו, כאמור, הם שירי אהבה לאיזו הוויה תל אביבית, במעבר מתמשך בין הווה לעבר ("לב שבור, כתיב חסר, אולי יש מי שזוכר", ספיר שרה בשיר "גן החשמל").

    ספיר משדכת בין גיבורי התרבות שלה לתחנות בעיר. היא מצטטת את "Heroes" של בואי בשיר על סלון ברלין ("אני נסיך ואת מלכה, כלום לא יעיף אותם מכאן, מנצחות ליום אחד"), ואת הסמיתס בשיר על כיכר אתרים ("כל יום הוא כמו יום שבת בכיכר אתרים... שיר עם מוריסי במערה חשמלית"). גם אם זה נראה - ונשמע - כמו חלום, היא דווקא קוראת לעיר להתעורר מתרדמתה, מה שנשמע רלוונטי מתמיד בימים שבהם העיר סגורה לאור משבר הקורונה.

    הכל מתלכד למין געגוע יפהפה, מעורפל, דחוס ומסתורי. אפילו שמזג האוויר החוץ לא כל כך אפור וממש לא גשום, כדאי לצלול אל "עם רעש נסתר" ולהתרענן קצת מהחום, הלחות והקורונה של תל אביב ב-2020.

    "בומבה" - הדג נחש

    לא מעט שירים מנסים לתפוס את רוח המחאה בבלפור ולהתהדר בקליפים ותמונות של המפגינים. הלהקה בעלת הפרופיל הגבוה ביותר שעשתה זאת היא הדג נחש עם "בומבה", ששואף להיות "זמן להתעורר" החדש. חשוב לשים אותו בהקשר, כשיר האחרון על הרצף הדואלי של הדג נחש כלהקה ביקורתית: קוראים לפעולה, אך שומרים על מסר עמום, לא מדויק ומעורפל. מ"קובלנה על מפלגות ישראל ועד "שירת הסטיקר" - הטון הביקורתי מכסה על עמדה שלא ממש מוכנה ללכת עד הסוף.

    "בומבה", מצד אחד, דווקא כן הולך רחוק יותר מרוב השירים של הלהקה, עם פזמון שמתייחס ישירות - באופן נדיר במוזיקה הישראלית - לנתניהו, כמו גם למירי רגב, מיקי זוהר ובני גנץ, וקורא לשבור את המעגל שהם מרכיבים. הם מזכירים את האישומים הפליליים, את ההסתה, ואת אברה מנגיסטו שנשכח בעזה. זה חריג ומרשים. המסרים הגולמיים האלה - דווקא הפעם, במחאה כל כך מבוזרת, יש בכך טעם - משקפים את המיאוס של חלק גדול בציבור מהקואליציה המנותקת המופקדת על ניהול המשבר הנוכחי.

    עוד בוואלה! NEWS

    אליאנה תדהר ריגשה, ירמי קפלן ומוקי הפגיזו: הרגעים הגדולים מהמשדר לכוורת

    לכתבה המלאה

    ויחד עם זאת, "בומבה" נשמע כמו שיר מאולץ שנתפר לכבוד המחאה הנוכחית בחצי כוח, כשבתים שלמים בשיר המחאה כוללים שורות תמוהות עם קשר רופף מאוד לנושא. "קם לי במחצית, מוזג לי הכוסית, איפה המצית, מדבר פרסית", או "אני פה רק אורח, ממה אני בורח, למדתי את הלקח, אור חדש נשפך". מה הקשר? מה זה אומר בכלל? גם הפזמון, שיאו של השיר, רחוק ממיקוד ("כמו כולם ממשיך לרוץ, לא חשוב לי לאן") ואף חלקו של האסטרונאוט שרוקד על רקע נגינת סקסופון לא התברר עד תום.

    השילוב של היסודות האלה הזה יוצר את התחושה שגם הפעם הלהקה לא הלכה עד הסוף עם שיר קצת יותר מחודד. חשוב מכך, הוא מרגיש עייף ואוטומטי, אפילו משעמם, נטול האיכות המלהיבה של "זמן להתעורר" או האגרוף של "שיר נחמה". כלהקה שהציבור נושא אליה עיניים, טוב עשתה הדג נחש כשקראה לצאת לכיכרות. "בומבה" המשונה מראה שלה בעצמה אין ממש כוח.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully