למה כולם ב"מנאייכ" מעשנים כל הזמן? קשה להעלות על הדעת סצנה שאין בה סיגריה בוערת ועשן מיתמר. הם מעשנים בכל מקום. בבית, במשרד, במסדרונות, ברכב, בתא מעצר, בחדרים סגורים, במופגן ליד שלט "אסור לעשן". כולם מעשנים מלבד הגיבור, איזי בכר, בגילומו הנהדר של שלום אסייג. בפרק הראשון של הסדרה למדנו שנגמל מעישון ועל כן הוא רוב הזמן לועס מסטיק. הסיגריות, הרעל והעשן התמידי סביבו, גם בסצנות שהוא לא נוכח בהן, מלבות את המחנק ואת התחושה שאיזי ניצב נגד העולם, והעולם הזה דוחה ומצחין.
הפרק האחרון לעונה, ששודר הערב (שני) בכאן 11, סיפק כמובן את החותמת הסמלית לכך. זה היה סיום שנאמן לדרכה של אחת הדרמות המרשימות של השנה בטלוויזיה: מריר, מפוכח, אכזרי. משקף את המציאות. למעשה, הפלרטוט המתמיד של "מנאייכ" עם כותרות החדשות היה רוח במפרשיה וסייע לה לרחוש עוד ועוד לאורך החודשים שבהם שודרה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לכל אורך העונה הראשונה של "מנאייכ" זעקו הכותרות על אלימות שוטרים כלפי אזרחים שומרי חוק. מפגין חרדי בדיוק זכה בתביעה אישית נגד שוטר שהיכה אותו. התבשרנו כי מספר כתבי האישום שמגישה מח"ש כלפי שוטרים יורד זו השנה השלישית ברציפות. גוף רפה, מסורס, המקפיד בקביעות לתת רושם שתכליתו היא לעשות כמה שפחות. המצב כה חמור עד שבמהלך אוגוסט, בנקודת האמצע של הסדרה, הציג שר המשפטים את תוכנית הרפורמה שלו למח"ש. בתוך כך מדברת "מנאייכ" על בחירת המפכ"ל; כך קורה גם במציאות, כבר שנתיים. ואם ההיבטים המשטרתיים לא מספיקים - למשך פרק שלם הסדרה איפשרה לנו, ההדיוטות, לראות במו עינינו את האומן הזו שהשתלטה על מהדורות החדשות.
תמיד מפתיע כאשר יצירה שנהרתה לאורך חודשים ושנים מגיעה אל המסך בדיוק בעיתוי המתאים. הסדרה אמנם תיארה מקרה מופרז שבו מפקד תחנת משטרה בישראל הוא גם עבריין כבד ורצחני, אבל בלבה עמדה השאלה עתיקת היומין של המשורר הרומי יובנאליס: מי שומר על השומרים? אלה שאמורים להגן עלינו ובפועל מקנים תכופות את ההרגשה שהם משרתים מישהו אחר, משהו אחר. שהם בעצם נגדנו. "מנאייכ" פרטה על איזה מיתר קולקטיבי, ולא בכדי - הכוכבים בשמיים הסתדרו לטובתה. בתקופה שבה אמון הציבור בנבחריו גם ככה הולך ומופשט כמעט לחלוטין, הסדרה הכניסה אותנו אל תוך מנגנון של צדק, לכאורה, והמחישה עד כמה הוא מושחת ומסואב.
מכאן והלאה ספוילרים לפרק הסיום:
"אפשר לחשוב שזו הפעם הראשונה שמח"ש מטייחים תיק בגלל פוליטיקה", אמר ברק הראל (עמוס תמם) לאיזי בפרק הראשון, מתייחס למקרה דניאל לוין, בנה של טניה, "המערכת תמיד דבר ראשון שומר על עצמה. אתה לימדת אותי את זה". והנה, זה בדיוק מה שקורה בפרק החותם. כמה מייאש, כמה מתקבל על הדעת. הזעם של איזי כשהוא מבין מה קורה היה מידבק. הוא עוד מנסה להילחם, לגייס למערכה את אויבו, שאול (רמי הויברגר). הוא כורז בקול גדול את קיומה של העוולה במסיבה שעורך מאיר שמר לכבוד השר לביטחון פנים. אבל עד מהרה איזי מכיר בתבוסה שלו. היא מרפה את ידיו, הוא חוזר לעשן, אופף את עצמו שוב ברעל.
השיחה של איזי לאחר מכן עם ברק הייתה יפה. שני חברים משני צדי המתרס, האחד כל כך ישר עד שנקיון כפיו נוקם בו, השני פשוט היה ונשאר עבריין במשך כל הזמן שטיפס בדרגות. היין והיאנג, השחור והלבן, על מגרש משחקים אפור ורחב ידיים. "אני אוהב אותך, איזי, באמת", אומר לו ברק, ואפשר לראות שזה נכון.
הסצנה הזו משקפת חלק גדול מחוזקה של "מנאייכ", כזה שמקבל משנה תוקף מההתכתבות שלה עם המציאות: הקשר הבלתי ניתן להתרה בין האישי לכללי. בתוך עולם אלים וערל לב החיבורים האלה חיוניים. מצד אחד ההתמוטטות ההדרגתית של מגדל הקלפים כרכה בין הצדדים על כל שעל - כך איזי מאבד את אשתו ואת המשימה שלו תוך זמן קצר מאוד - ומצד שני היא מספקת לריקבון משקל נגד קטן ונחוץ. הדוגמה הבוהקת ביותר לכך היא כמובן הקשר היפה שנרקם בין איזי לטל, שלמרבה המזל נותר אפלטוני ונקווה שיוסיף להיות כזה.
מעלותיה של "מנאייכ" הן גם הסיבה לכך שנקודת התורפה שלה צורמת במיוחד. הפרק השישי הוא לא רק כתם על עונה מאוד טובה, אלא מייצג בעיה גדולה יותר בסדרה: יחסה כלפי נשים. כזכור, הוא הציג בו שוטרת שאולצה לבדות תלונת שווא נגד שאול, המועמד המוביל לתפקיד המפכ"ל, כדי לטרפד את סיכוייו. מדהים שסיפור כה מסוכן ושאינו משקף את המציאות (מחקרים קובעים שאחוז תלונות השווא בעבירות מין מזערי, וזה כמובן בלי לכלול את אלה שמלכתחילה לא התלוננו על אף שנפגעו) זוכה לראות אור יום ב-2020, עמוק לתוך חשבון הנפש שהביאה איתה תנועת MeToo.
לכאורה אפשר להגיד את זה על הסדרה כולה. היא הרי מתארת תרחיש לא מאוד רווח שבו מפקד משטרה הוא בסתר גם ראש ארגון פשע. אלא שבניגוד לנשים, קהילת מפקדי המשטרה אינה סובלת מדיכוי והקטנה במשך אלפי שנים. ובניגוד לתלונות שווא, סיאוב ברשויות החוק אינו תופעה שולית ולא מייצגת. הגישה הבעייתית של "מנאייכ" כלפי נשים ניכרת גם בקטנות. בסופו של דבר במו ידיהן, בשל חוסר מקצועיות או נאיביות מופלגת, חירבו שתיים כאלה את החקירה. רונית (מיה דגן המעולה) סיפקה בלי ידיעתה מידע לצד השני, ואילו היבא (מונא חוא) התעלמה מבקשתו של איזי והציגה את המידע על עתליה (רונה ליפז-מיכאל) לראש מח"ש (שמיל בן ארי).
החדשות המשמחות בחזית הזו הן שלצד התקלות האלה אחראית "מנאייכ" על אחת הדמויות - הנשיות ובכלל - הטובות ביותר בטלוויזיה בשנה האחרונה: טל בן הרוש, בגילומה הנפלא של לירז חממי. היא פשוט משדרגת את הסדרה. בעוד אסייג מעולה אבל נאלץ להתמסר כל הזמן לאותה הבעת פנים נכאה, חממי קיבלה דמות בשרנית ונגסה בה, משפריצה עסיס לכל עבר. מלכתחילה עצם השיבוץ של שוטרת עם פתיל קצר מיאחב"ל בחקירת מח"ש הבטיחה נפיצות. גם בגלל האופן שבו זה קרה - להרחיק אותה מהבוס שלה (ישי גולן), עמו היה לה רומן - וגם כי מן הסתם אין אהבה גדולה בין המשטרה למח"ש, ובכל זאת היושרה של טל לא מאפשרת לה לעגל פינות. בעולם של כל כך הרבה אינטריגות ופוליטיקה היא הקפידה להפגין אפס סבלנות כלפי בולשיט, נכונות לומר לכולם את האמת הפשוטה בפנים, וקשיחות שלא באה על חשבון לב רגיש.
העונה הראשונה לכאורה סגרה את הסיפור בצורה כל כך הרמטית, עד שקשה להבין איך הגילוי בסופו של הפרק עשוי להשפיע על המקרה בכללותו. גופתו של רוסלן נמצאה, אוקיי. יש לשער שהמערכת עדיין תנסה להגן על עצמה ותאשים את הדרגים הנמוכים. כך או כך, כל זמן שאסייג וחממי שם יש סיבה מספיק טובה להתייצב. ולכו תדעו, אולי עד אז המציאות תהיה כל כך מתוקנת ומוצלחת עד ש"מנאייכ" תיראה כמו שריד מעולם רחוק וחסר תוחלת. כזה שכולם עישנו בו כל הזמן, בכל מקום.