אפשר רק לדמיין מה חשבו לעצמם קברניטי התאגיד כשהחליטו לשבץ את "רבנו", הסדרה התיעודית החדשה על רבי נחמן מאומן, בשבועות הראשונים של ספטמבר (הערב, רביעי, ישודר הפרק הראשון). עמדה לנגד עיניהם, מן הסתם, הנסיעה השנתית לתפילה ההמונית באוקראינה - אבל ספק אם יכלו לנחש שגם הנסיעה הזאת נמנעה על ידי נגיף הקורונה האכזרי, או שהברסלבים יצטרפו למחאה השבועית בבלפור, או שהנושא יגיע אל כותרות המהדורה. תזמון הוא הכול בטלוויזיה, ו"רבנו" ללא ספק הגיעה בזמן.
והיא מגיעה כמו רכב של ברסלבים: סוער, רועש ושמח מאוד. מי שמחפש מבוא ראשוני ונגיש לתופעה הברסלבית בהחלט ימצא אותו כאן: מסיפור חייו של הרב לתורתו, מושגי יסוד הזוכים לביאור או תופעות בנות זמננו - "רבנו" שכתב וביים אור ישר (שעמד גם מאחורי "עוד ניפגש") נוגעת בכל אלה, תוך איזון נכון בין מרואיינים מכל הקשת, ושילוב מספק בין רוח שטוח לכובד ראש.
כך הסדרה מנווטת בין חוקרים כמו חביבה פדיה, תומר פרסיקו, מאמינים ידועים כמו נועה ירון דיין, ואנשי החסידות עצמם - מיו"ר המזכירות ועד מאמינים אלמונים. ניכר שנעשה כאן ניסיון להעניק לצופים תמונה מלאה ככל האפשר, בין אם הם אנשי אמונה או חילונים אדוקים. את כל המהלך מובילים שולי רנד על תקן הקריין הרציני, ואיתי תורג'מן כמספר הנלהב מאוד, שממחיז את הרגעים החשובים בחייו של רבי נחמן.
מה שהופך את הסדרה ליוצאת דופן - אך גם מהווה את נקודת התורפה שלה - זו העריכה ההיפראקטיבית הקיצונית שלה: תורג'מן, רנד וישר מדלגים מנושא לנושא ובעיקר מדימוי לדימוי, במין טריפ בלתי נגמר, זרם תודעה חסידי מילולי-ויזואלי שכולל משחקי מחשב ואנימציה, אותיות פורחות באוויר ותמונות מנהיגים ואסונות, מסע בחלל וברחוב פושקינה, סרטונים ישנים וחדשים שנועדו ללוות את תורג'מן בתיאור תולדות הרב ותורתו, ועוד ועוד.
המסיבה הזאת, הדחוסה מאוד מבחינת תוכן וצורה, בונה דיסנילנד טלוויזיוני שמח וחגיגי - הרי העיקר להיות בשמחה - במין רכבת הרים שנעה בין ציטוטים בכל מיני רבדים, אבל גם מאבדת את הצופה בסבך של המידע, הדמויות, הדימויים והסיפור כולו. זה פשוט יותר מדי.
ויחד עם זאת, בכל זאת יש לה עוד תרומה מעניינת. הדבר שהכי נגע ללב בפרק הראשון של הסדרה כלל לא נגע לברסלבים עצמם. זאת הייתה שיחה עם איש התיאטרון יוסי עזריאלי, שביים אופרה לפי אחד מסיפוריו של רבי נחמן. יזרעאלי התעקש, שמבחינתו כחילוני, הישראלי מוכרח לנבור במורשת התרבותית שלו ולהתמודד עמה.
בכך, "רבנו" עשתה שירות גדול יותר לנושא שהיא מתארת יותר מכל דבר אחר שהעלתה: היא מציבה את המסורת הזאת כאוצר רוח השייך לכולם, וכל אחד - חילוני, מסורתי, חסיד או כל דבר באמצע - רשאי להתמודד איתם כרצונו. בהתחשב בסירה שפרצה בשבועות האחרונים סביב "היהודים באים" - "רבנו" מנטרלת את המוקש המסוכן מראש: היא קובעת שעל הבמה הזאת, כל רועה ורועה יוכל להשמיע את הניגון המיוחד שלו. בכך היא לוקחת את שלל סדרות הדוקו המציצות מהמגזר אל מגזר לשלב הבא, והחיוני מאין כמוהו: לא מספיקה רק היכרות, הגיע הזמן גם לדו שיח.