ב"קסם המציאות", ספרו המרתק של ריצ'רד דוקינס מ-2011, מסביר המדען המפורסם את ההבדל בין האמונה בעל-טבעי לבין אמונה במדע. הגישה המדעית, לשיטתו של דוקינס, פורחת דווקא כשהיא עומדת מול משהו שהמדע לא יכול להסביר או להציע לו פיתרון. "המדע מנצל את חוסר היכולת להסביר את הכול כתמריץ להמשיך ולשאול שאלות, לבנות מודלים אפשריים ולבדוק אותם, וכך אנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל ומתקרבים יותר ויותר אל האמת. אם קורה משהו שמנוגד לאופן שאנחנו מבינים את המציאות כרגע, המדענים מקבלים אותו כאתגר למודל המצוי בידיהם עכשיו, אתגר המחייב אותם לנטוש את המודל או לפחות לשנות אותו. בדרך זו של בדיקות ותיקונים ושוב בדיקות, אנחנו מתקרבים עוד ועוד אל מה שאמיתי" (מתוך הגרסה העברית בתרגום עמנואל לוטם, הוצאת כנרת).
זו הגדרה תמציתית ופיוטית שמציגה אמת פשוטה ובלתי משתנה על המושג המורכב "מדע", שבמקביל הולך ומתפתח מזה מאות שנים בעזרת כלים טכנולוגיים. הגלובליזציה הפכה את העולם לקטן יותר, וחכם יותר. לפי נתוני אונסק"ו יש בעולם כ-8 מיליון חוקרים אקדמיים, מתוכם כמיליון בתחומי המדעים המדויקים. אנשי המדע יכולים בימינו להחליף רעיונות, דעות, מסקנות וסתם מחשבות בלחיצת כפתור. המידע זורם במהירות כפי שלא זרם מעולם, וכך גם ההתפתחות המדעית. אלא שעולם המדע מעולם לא היה סגור רק לאנשים בחלוקים לבנים במעבדות. כולנו ערכנו ניסויים מדעיים מהרגע שנולדנו. מהפעם הראשונה שהרמנו את הראש בעריסה כדי לגלות את העולם, דרך הפעם שטעמנו חול בגן הילדים ובערך בכל פעם שניגשנו ללטף חתול זר - הכל ניסויים. החיים של כולנו רצופים בניסיונות להבין את המציאות בצורה של בדיקות ותיקונים, בשאיפה להתקרב למה שאמיתי.
אם כולנו עורכים ניסויים בכל יום, אז יש בעולם 7.8 מיליארד מדענים. ובכל מקרה, לפי כל גישה, יש כרגע בעולם מאות אלפים, אם לא מיליוני אנשים, שעובדים מסביב לשעון בניסיון למצוא דרך לנצח את מגפת הקורונה. בעוד יש מקומות בעולם שהצליחו יותר (תאילנד, למשל) לבין מקומות שהצליחו פחות (ארה"ב, ספרד) - אין אף מדינה בעולם שיכולה להצהיר שהיא יודעת בוודאות איך לנצח את הקורונה. אין אף איש מספיק יהיר כדי להכריז על עצמו כאדם שיודע לנצח את הנגיף הזה, שעדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור אליו. אף אחד חוץ מנפתלי בנט.
חבר הכנסת נפתלי בנט פרסם בשבוע שעבר את ספרו השני, "איך לנצח מגפה - כך נתגבר על המשבר ונוביל את ישראל לשגשוג כלכלי" (הוצאת סלע-מאיר). לעומת ספרו הקודם שעסק בעולם האקזיטים, בו הוא פרש את משנתו ממקור ראשון כבעל ניסיון, את הספר הזה כותב בנט כמי שהיה חלק מהממשלה שנכשלה במיגור הקורונה. כעת, ממושבו באופוזיציה, הוא מסמן את הטעויות שנעשו (לא על ידו כמובן) ומסביר כיצד ניתן לפתור את משבר הקורונה ואף להרוויח ממנו. אם צעקתם לעצמכם "בולשיט" תוך כדי קריאת השורות האחרונות, אתם לא לבד.
לזכותו של הספר אפשר לומר שמדובר בקריאה קלילה, עובדה קצת מוזרה לאור הנושא הכל כך מורכב והטייטל הכל כך מפוצץ. ניתן לקרוא את הספר הקליל (תרתי משמע, 133 עמודים נטו, בגודל של פנקס כיס בפונטים גדולים במיוחד) בתוך שעה קצרה עם כוס קפה או שתיים. כאן, פחות או יותר, נגמרות "המחמאות" שאפשר לתת לפרויקט המשונה של חבר הכנסת בנט.
מדובר בספר רע, על סף הפתטי. לא שציפינו מבנט ליצירת מופת רוויית רבדים ומטאפורות כמו "הדבר" של אלבר קאמי, "בית האלוהים" של סמיואל שם או "גדליהו והמיסטוק" של דוקטור סוס. אפילו בתוך הז'אנר המושמץ של ספרי הפוליטיקאים שמנסים לקדם את עצמם לקראת הבחירות הבאות, מדובר בספר רע במיוחד. ההשוואה הברורה מאליה היא לגורו הפוליטי של בנט - בנימין נתניהו. אפילו הדימיון בין שמות הספרים זועק לעין. בעוד בנט כתב את הספר "איך לנצח מגפה" נתניהו פרסם בניו יורק את הספר "טרור: איך המערב יכול לנצח" עוד בימיו כשגריר ישראל לאו"ם ב-1986. הספר, שנכתב עוד לפני נפילת ברית המועצות, הפך ללא רלוונטי במהרה. בשנת 1995, אז כיו"ר הליכוד והאופוזיציה, שוב פרסם נתניהו ספר הדרכה באנגלית, הפעם תחת השם: "מלחמה בטרור: כך יביסו המשטרים הדמוקרטיים את רשתות הטרור הבינלאומיות". בשנת 2001, לאחר הפיגועים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, נתניהו הוציא גרסה מעודכנת של הספר. בשנת 2004 הוא הוציא את הספר בעברית, הפעם מנקודת מבט של ראש ממשלה לשעבר. ספוילר: בסוף הוא חוזר למעון רה"מ בבלפור, ולטרור שלום.
בעוד נתניהו השתמש בספרים שלו כדרך להעביר את מסריו ולמתג את עצמו כ"מר ביטחון", בנט מנסה למתג את עצמו כ"מר היי-טק". מנהל מודרני וצעיר, עם חשיבה מבריקה מחוץ לקופסה, שמצליח מצד אחד לראות אסטרטגית שני צעדים קדימה, ומצד שני סחבק שמחלק לכל אדם שהוא מכיר את מספר הטלפון שלו ומפציר בו לפנות אליו בוואטסאפ ישירות. הניסיון הזה, למען הסר ספק, נכשל כישלון חרוץ. מהספר של בנט עולה ריח עז של חוסר מודעות של אדם עם שגעון גדלות שמנותק באופן בסיסי מהמציאות.
כמו "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, "אני, קלאודיוס" של רוברט גרייבס, "כתבים מן המרתף" של דוסטוייבסקי, "טריסטרם שנדי" של לורנס סטרן או "האדם הבלתי נראה" של רלף אליסון - גם ספרו של בנט מתחיל עם המילה "אני", כמו כדי להדגיש את חשיבותו של המספר, שהוא גם הפרוטגוניסט של סיפורנו, זה שבלעדיו אין סיפור. נגיף הקורונה הוא האנטגוניסט, אבל הוא יכול למעשה להיות ניצב. עובדה, שמו הכל כך מפורסם של הנגיף אפילו לא זכה להגיע לכותרת הספר הארוכה שכוללת 12 מילים, אף אחת מהן אינה "קורונה".
בשביל להבין מה גורם לפוליטיקאי שרק לפני שנה היה מחוסר עבודה לאחר שלא הצליח לעבור את אחוז החסימה לפרסם מניפסט בו הוא מתנשא על כל המדענים בעולם ומציג את עצמו כיחיד סגולה שיודע לנצח את הקורונה לא צריך מבקר תרבות או ספרות, צריך פסיכיאטר. גם עמיתיי הכתבים הפוליטיים לא באמת יכולים לתרום כאן יותר מדי מחוכמתם. כן, בנט רוצה להיות ראש ממשלה כשהוא יהיה גדול, לא צריך להיות טל שלו או יקי אדמקר כדי להבין את זה. ועדיין, זה לא מסביר את הוצאתו החפוזה לדפוס של הספר הבלתי ראוי למאכל אדם הזה. כבר בעמוד הרביעי של הספר יש טעות סופר שכל מגיה חובב אמור לשים לב אליה, בעוד בעמוד 23 של הספר יש שיכול אותיות די צורם ובהמשך יש עוד כל מיני פאלטות שבדרך כלל לא מגיעות לדפוס, כנראה בגלל הלחץ להוציא את הספר לאור.
בעוד הספר, כמו הסופר, שואבים השראה עצומה מנתניהו - ראש הממשלה מקבל מבנט הנחה ענקית. למעשה, המנהיג שמנהל בצורה ריכוזית את כל משבר הקורונה מתחילתו כמעט שלא מוזכר בספר, בטח שלא בשמו. כמו וולדמורט להארי פוטר, נתניהו הוא "זה שאין לומר את שמו". הפחד מעצם קיומו של נתניהו משתק את בנט. זו רק תזכורת לאפסות הפוליטית של האחרון, שחטף מנתניהו מכל הכיוונים וממשיך בכל פעם להגיש לו עם חיוך נבוך את הלחי השניה, כולל המלצה חמה לנשיא. בנט "קורע" את כל המערכת הפוליטית הישראלית, עם דגש על בכירי משרד הבריאות, שלטענתו ממש חיבלו במאמצים שלו לנצח את "המלחמה" בקורונה בשבתו כשר ביטחון בממשלת המעבר - אבל נתניהו יוצא נקי.
הביקורת היחידה נגד נתניהו מוזכרת בספר (עמוד 31) ממש בקטנה, כאשר בנט מסביר כיצד הוא אישית הציל את כל קשישי ישראל ממוות בזכות הודעת וואטסאפ ויראלית, בזמן ש"ראש הממשלה ואנשי משרד הבריאות התמקדו בעיקר בהדרכה שלא ללחוץ ידיים ובשמירה על מרחק, אך לא על שמירה מיוחדת על מבוגרים". וזהו. שזה מפתיע כאמור, כי אם אין ביקורת על האיש שמנהל את המלחמה בקורונה כרגע, אז בשביל מה לכתוב ספר?
הספר מלא בניתוחים סוג ז' במקרה הטוב או גזעניים במקרה הרע, על כך שישראל אמורה להוביל את המלחמה העולמית בקורונה בגלל "כוחות היצירה האדירים הטמונים בעם שלנו". ספק אם דוקטור דוקינס היה מקבל את הטענה כי "בין עמי העולם, עמנו מיוחד ביכולתו להסתגל ולשגשג תחת שינויים" כעובדה מדעית. בנוסף, ספק שאפשר להוכיח בצורה מדעית את הטענה שהעם היהודי יכול לנצח את המגפה העולמית בגלל ש"אין עם אחר בתולדות האנושות שהצליח אחרי אלפיים שנות גלות לעלות, לבנות ולהמציא את עצמו מחדש בארץ מולדתו". למעשה, ההתמודדות הבזיונית של מדינת ישראל במגפת הקורונה די עשויה להוכיח דווקא את ההפך.
די כבר!
מתוך 133 העמודים שלו, 84 העמודים הראשונים של הספר מהווים סוג של הקדמה בה בנט מסביר מה נעשה לא נכון עד כה בהתמודדות עם הקורונה, בנוסף להוצאת קיטור על הצעות שלו שלא התקבלו בזמן אמת כמו גם לקיחת קרדיט על דברים מוצלחים שנעשו כמו למשל "מלוניות הקורונה", שם לטענתו הוא הורה לתת לכל נדבק חדש שמגיע למלונית פרח אדום ויפה כדי להפוך את השהות ל"נעימה, כיפית ונורמטיבית".
שני השלישים הראשונים של הספר מלאים בהאדרה עצמית מופרזת ובעיקר מגוחכת. התזכורת הקבועה לכך שבנט דחף את הקבינט להשמיד את מנהרות הטרור במהלך מבצע "צוק איתן" מופיעה באותה נשימה עם הטענה שמאבטח בבית ספר בחולון סירב להכניס אותו לביקור פתע מכיוון שלא תיאם מראש. התחושה היא שהספר נכתב על ידי בן דמותו הפארודית של בנט ב"ארץ נהדרת". למעשה, לא מעט פעמים במהלך הקריאה ניתן לדמיין את ערן זרחוביץ' הגדול מקריין את הספר, בטח ברגעים בהם בנט מתלונן על "בראנז'ת הקורונה" שהדירה אותו מקבלת ההחלטות. די כבר, תקשיבו לנפתול!
וכך נותרנו עם השליש האחרון של הספר - 51 עמודים בלבד שבהם כביכול מתחיל התכלס שלשמו התכנסנו. כביכול, כל מי שמעוניין להכיר את אמנות המלחמה בקורונה של בנט יכול להסתפק רק ב-51 העמודים האחרונים של הספר. אעשה לכם ספוילר: אין שם שום דבר שלא נאמר קודם על ידי מומחים בכל העולם. לעבות את מערך הבדיקות, להקים מטה פעולה, לבודד חולים, לפקח על הגבולות, לשמור על הקשישים ולהקים גוף הסברה מרכזי כדי לשקם את אמון הציבור. לא יודע אם זה מצדיק את 64 השקלים שהספר הזה עולה.
במהלך כמעט כל הספר בנט מנסה להציג את עצמו כמנהיג מהסוג של נתניהו. למעשה, כבר בפסקה הפותחת של הספר הוא משתמש ברטוריקה שנשמעת כאילו יצאה מפיו של נתניהו עצמו: "כשר הביטחון טיפלתי מקרוב בתוצאות הפעילות… הנחיתי את הכוחות לפעול בתקיפות…". הפרק האחרון בספר, שמכונה "ממשבר לשגשוג" אמור להציג את בנט לראשונה לא רק כגרסה משודרגת של נתניהו, אלא כאלטרנטיבה לו. זה הפרק בו בנט אמור להנחית את כל הכוח הניהולי שלו, את החשיבה היצירתית שלו, את ההייטקיות שלו. בפועל, זה הפרק הכי מגוחך בספר.
לטענתו של בנט, הקורונה "פתחה בפנינו חלון הזדמנויות חד פעמי להזניק את מדינת ישראל דור שלם קדימה". המשבר, לפי בנט, יכול להיות "שעתה היפה של ישראל". לטענתו העם בישראל צריך לעבור "אתחול תודעתי" כדי שהמשק יקום על הרגליים. "אנחנו יכולים - יותר נכון: אנחנו חייבים - לזנק קדימה", הוא אומר, וזורק לאוויר עוד כמה סיסמאות על DNA לאומי שיכול "להפוך כל משבר בהווה לנקודת זינוק אל העתיד". מילים יפות, אין ספק, אבל לא ברור מה המילים היפות האלה יעזרו כרגע למאות אלפי המובטלים ולאלפי בעלי העסקים שנמצאים בהליכי פשיטת רגל בגלל קריסת הכלכלה.
אז איך בדיוק בנט מתכנן להפוך משבר גלובלי לשגשוג מקומי? התשובה נמצאת אצל יצחק שמיר ("ראש הממשלה אותו הערצתי", כותב בנט, אולי בניסיון עקיצה כלפי נתניהו) והעלייה הרוסית של תחילת שנות התשעים. לפי האסטרטגיה של בנט, יש להביא לעלייה המונית לארץ מרחבי אירופה, ארה"ב ואוסטרליה.
בנט כותב את הרעיון שלו כאילו הוא פיצח את האטום, בלי בכלל להתייחס לבעייתיות של קליטת אזרחים חדשים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי. איך המדינה תתמודד עם "עלייה המונית" בזמן שהיא לא מצליחה לטפל באזרחים שכבר חיים בה? הדרך הפשטנית שבה הוא מתייחס לעלייה לישראל כאל מעבר דירה פשוט, מציגה את בנט כהיפי הזוי. "עלייה לישראל לא כרוכה עוד באופן הכרחי באובדן עבודה. אחרי הכל, אם לדוגמה אתה עורך דין שעובד בזום ומנהל את רוב הפגישות מרחוק, זה לא באמת משנה אם אתה בניו יורק, בפריז, בנתניה או בשדרות". כן, חוץ מהעובדה שבניו יורק ופריז אין איום של קסאמים וגראדים. מה גם שעורך דין ניו יורקי לא יכול לעסוק במשפטים בישראל, ובסופו של דבר הוא יצטרך להגיע לבית המשפט במנהטן או סתם פגישת עבודה שלא ניתן לערוך בזום, דבר שיהיה לו קצת קשה אם מרכז חייו נמצא בנתניה. איזו דוגמה נוראית בלי שום מחשבה מאחוריה.
ובכלל, הפנטזיה של בנט על כך שיזמים יהודים מצליחים יגיעו לישראל כדי להזניק את הכלכלה כל כך מנותקת מהמציאות הישראלית, שנראה כי דרושה התערבות מקצועית במצבו. האם חבר הכנסת בנט מודע בכלל למה שקורה במדינה בה הוא כותב ספרונים? הוא פספס את זה שבראש המדינה עומד נאשם בפלילים? הוא שם לב לכך שהמערכת הפוליטית ממשיכה לגרור את המדינה בבוץ? הוא ער לאלימות המשטרתית שמופנית כלפי מפגינים נגד השלטון? הוא לא שמע את הביקורות החריפות של בכירי משרד הבריאות והאוצר בנוגע למדיניות המבישה של מקבלי ההחלטות? זו המדינה שהוא חושב שיהודים מצליחים מרחבי העולם יעמדו בתור כדי להגיע אליה? בשביל לשלם מסים גבוהים שילכו למימון ישיבות, התנחלויות ושלוש מערכות בחירות בשנה? בשביל לשלוח את ילדיהם לצבא שהפך לכלי בידיהם של פוליטיקאים ציניים ותאבי כח? בשביל לחטוף מכות משוטרים בגלל שיצאת מהבית בלי מסיכה? המחדל המתמשך בטיפול בקורונה, כשברקע דיבורים על סגר מצד אחד ופתיחת הגבולות להילולה באומן מצד שני, בטוח לא הופך את ישראל למקום אטרקטיבי. לא בטוח שזו התקופה לשווק את המדינה היפה שלנו לאזרחי העולם הגדול.
רגע לפני סיום זורק בנט עוד קצת רעיונות שיהפכו את ישראל ל"גן עדן כלכלי", כמו למשל צמצום הרגולציה למינימום ההכרחי, אם בכלל הוא הכרחי. לא משהו שלא קראנו במאה הקודמת בספרים של איין ראנד, בלי קשר לשום מגפה בריאותית. ושוב, בנט מצליח להביא את הדוגמה הכי גרועה כדי להוכיח את טענתו: "כל רגולטור בדרך כלל רואה את המציאות רק דרך המשקפיים של עצמו", הוא מציין בעמוד 144 ואז מדגים: "מכבי האש רואים רק את סיכון השריפות ומשרד איכות הסביבה חושב שהעולם סובב רק על פי שיקולים סביבתיים. הם אינם מסתכלים על הזווית של הקמת עסקים והצלחתם". ייתכן שזה המשפט הכי מטומטם שנכתב אי פעם בספר. באיזה יקום סיכון של שריפה פחות חשוב מהקמת עסק? ומאיזה יקום בומרי נשלף הזלזול ב"שיקולים סביבתיים"? זה נשמע כמו ציטוט נלעג של ארצ'י באנקר. איך מישהו יכול לכתוב על "העתיד של ילדינו" ביד אחת, וביד השניה להתבכיין על התייחסות למשבר האקלים כ"רגולציה פסולה ומיותרת".
עמוד אחד לפני הסוף בנט לא שוכח את הבייס, ומפנק אותו עם קצת הסתה נגד שופטי בית המשפט העליון, אלה שמקבלים "פנסיה של יותר מחמישים אלף שקלים מתקציב המדינה, בעוד מאות אלפי עצמאים לא גומרים את החודש". מושלם. יאיר נתניהו לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר. בנט מזכיר שלעומת השופטים, הוא עצמו תורם מדי חודש 20% משכרו "כי מנהיגות היא דוגמה אישית". זו הזדמנות טובה להזכיר שמאחורי כל הסקרים שלא אומרים כלום, וההופעות המרעישות בתקשורת, "המנהיג" המדובר עומד בסך הכל בראש מפלגה שמחזיקה בשלושה מנדטים בכנסת הנוכחית. מנהיג אמיתי יודע להכניס דברים לפרופורציות הנכונות, אלא שנפתלי בנט הוא מנהיג בערך כמו שהוא מדען.