ביולי שעבר, כשקייטי פרי הוציאה את להיטה "Never Really Over", הזמרת התראיינה לתחנת רדיו אוסטרלית וזרקה פצצה. "אני לא מקליטה אלבום", סיפרה למראיין. "אני מקליטה כל פעם שיר ומוציאה אותו. ככה אני גם מתכוונת להמשיך". כשהמראיין התעקש להבין אם גם בעתיד לא יהיה אלבום, המוזיקאית התחמקה באלגנטיות. "רק אם תהיה דרישה", ענתה.
בהצהרה של פרי היה המון היגיון. הרגלי ההאזנה השתנו עם הפיכת שירותי הסטרימינג לפלטפורמה מרכזית. האפליקציות השונות הופכות את קונספט האלבום ליותר ויותר נישתי. אנשים שומעים שירים בודדים או שומעים פלייליסטים מוכנים. ככל שעובר זמן, פחות ופחות אנשים מאזינים לאלבום מתחילתו עד סופו.
למרבה ההפתעה, עברה בדיוק שנה מאז אותו ריאיון ופרי שחררה עוד הודעה, הפעם הפוכה. "Smile", אלבומה השביעי, יראה אור בסוף אוגוסט. לך תאמין למישהו בעולם הבידור.
לא צריך להיות בלשים כדי להבין מה קרה בשנה שעברה בין ההצהרה של פרי שלא להוציא יותר אלבומים לבין ההחלטה שכן. הרעיון של פרי לדבוק בהוצאת שירים בודדים כדי שיהפכו להיטים אולי טוב על הנייר, אבל בפועל דורש דבר קטן: שהשירים אכן יהפכו להיטים. למרבה אכזבתה של פרי, בשנה שעברה מאז הוציאה את "Never Really Over", היא שיחררה עוד חמישה קטעים, ואף אחד מהם לא ממש הרשים. אמנם תחנות הרדיו באמריקה נהנות לנגן את יצירותיה, אבל בשירותי הסטרימינג ובמצעדים התוצאות לא טובות. כעת, כל השירים שלא הצליחו לעמוד בפני עצמם נעטפו יחדיו כאלבום. ככה, לפחות, הם לא יילכו לפח.
עכשיו, תשאלו, מי רוצה לשמוע אלבום של שירים לא מצליחים? ובכן, מתברר שבזמן הקורונה - רוצים הכל. חצי השנה עברה מאז שהקורונה התפרצה באמריקה. ההופעות, שהם האלמנט המכניס ביותר כיום של מוזיקאים, הושבתו לחלוטין. תעשיית המוזיקה נכנסה לפאניקה. במרץ, אפריל ואפילו במאי היה נראה שהתעשייה הזאת חסרת אונים ותיכף קורסת. הפסטיבלים של הקיץ בוטלו ולא יצאה שום מוזיקה חדשה. ואז, בלייבלים השונים החלו לשים לב שגם בעידן הזה יש מאיפה להכניס כסף. הנתונים הראו שבזמן שאנשים היו בסגרים בבתים, ההאזנה למוזיקה בשירותי הסטרימינג עלתה באחוזים יפים. באותו זמן, תעשיית המרצ'נדייז דרך האינטרנט פרחה. אנשים בסגר גלשו משועממים באינטרנט ועשו קניות באתרים השונים ללא חשבון. טישרטים של אמנים, וינילים, דיסקים, קסטות, הכל עף, כשגם התחום הזה, באופן מדהים, נמצא בעלייה פסיכית.
אז איפה שיש הזדמנות, תסמכו על התאגידים האמריקאים שיידעו לנצל אותה. וכך, מההשבתה הכמעט מוחלטת של תעשיית המוזיקה באביב, בשלושת החודשים האחרונים אנחנו חווים פריחה מדהימה בתחום הוצאות האלבומים והמרצ'נדייז. חברות התקליטים מעודדות כל מי שחתום אצלן למהר להוציא עכשיו אלבום עם מוצרים נלווים. מי שעושה זאת, נראה שזה משתלם לו.
השיא היה עם אלבום ההפתעה האחרון של טיילור סוויפט, שהמרצ'נדייז שליווה אותו היה פסיכי ואבסורדי ברמות קיצוניות. מהדורת ויניל שיצאה עם שמונה (!) עטיפות שונות לשבוע אחד ונמכרה בהיסטריה, קרדיגן שעצבה סוויפט שמי שקונה אותו קיבל להורדה את הלהיט בשם זהה מהאלבום, וזה רק על קצה המזלג.
אמניות כמו קייטי פרי, שהקריירה שלהם במקום לא כל כך טוב, החליטו לנצל גם כן את המומנטום ומכאן נולד "Smile", אלבום מלא שירים שלא הצליחו והמון מוצרים שיימכרו בטונות. רוצים המלצה על מוצר אחד? לכו על מסכת הקורונה שהזמרת הוציאה עם הכיתוב "Smile". רק עשרים דולר והיא שלכם. נשמע מוגזם, אבל תהיו בטוחים שלזמרת הכי נעקבת בטוויטר יש לא מעט קונים.
מעבר לתרומה המסחרית, "Smile" בכל זאת גם מציע מוזיקה, אם כי לא המון. מדובר על אלבום של 12 קטעים שנמשכים בסך הכל 36 דקות.
האלבום מנסה להמשיך את סיפור חייה של קייטי, מהמקום שהיא סיימה באלבומה הקודם "Witness", משנת 2017. אז, כאישה בתחילת שנות השלושים לחייה, היא ניסתה להביא מבט מפוכח על העולם, בתור כוכבת פופ מתבגרת. זה לא היה מאוד מעניין, אבל בכל זאת ב"Witness" היו כמה רגעים מסעירים. המלחמות שלה עם טיילור סוויפט, המעורבות הפוליטית וגם ההתמודדות עם הבדידות.
למרות שיש כאן רק 12 קטעים, "Smile" מצליח להיות אלבום קונספט חביב, שמסכם את שלושת השנים האחרונות בחייה של פרי. הוא מתחיל בפרידה הקשה מבן זוגה, השחקן אורלנדו בלום, ממשיך בבנייה מחודשת של עצמה בתקופה שהיא היתה לבד ומסתיים בקאמבק שלה ושל האקס. כיום, פרי מאורסת לשחקן ויום לפני הוצאת האלבום ביום שישי האחרון, היא ילדה את דייזי, ילדתה הבכורה. בחלקים המאוחרים של האלבום, שמתארים את חייה הנוכחיים, הזמרת נשמעת כצפוי די מאושרת.
החלק הראשון, שמתאר את זמן הפרידה הקודמת מבלום, הנפיק שלושה שירי EDM לא רעים בכלל. הלהיט "Never Really Over";"Cry About it Later" האלקטרואי, הקטע הטוב באלבום; ו"Teary Eyes" הסוחף.
משם האלבום ממשיך לשירי העצמה נשית עם מסר חיובי, ביניהם הסינגלים הלא רעים "Smile" ו"Daisies", שמשום מה לא הפכו ללהיטים יותר גדולים. פרי אפילו אשכרה קראה לבת שלה על שם הסינגל השני. גם הקטע "Not the End of the World" הוא הפתעה מעניינת. קטע שמושפע מקיי-פופ ושלוקח בצורה יפה אלמנטים מלהיט הדיסקו מהסבנטיז "Na Na Hey Hey, Kiss Him Goodbye". הקטעים האלו ללא ספק ממחישים שקייטי נמצאת במקום טוב בחיים שלה והם המנונים לא רעים לקיץ. בטוח אלו הם שהדביקו לאלבום את שמו.
באופן מעניין, למרות אורכו הקצר של האלבום, החלק האחרון שלו מתנהל בנוירוטיות וקודר הרבה יותר בגישה שלו, אם בטקסטים ואם בסאונד. שירים כמו "Champagne Problems" ו"Tucked", עם הצליל הדיסקואי שלהם, ממחישים שגם כשטוב לקייטי, הבעיות האישיות שלה עדיין שם ברקע.
שלושת השירים שסוגרים את האלבום, מביאים את קייטי כפי שהיא כיום בזוגיות עם בלום, מצפה להיות אמא. "Harleys in Hawaii" המופרע מנסה לתאר מה יש בין פרי לבלום ואחריו - השירים הסוגרים "Only Love" ו"What Makes a Woman" הם שירים שרק משמותיהם אפשר להבין שהם הכי על פרי של עכשיו.
בסך הכל, ניכר מהאלבום שפרי נמצאת שנות אור מהכוכבות נטולת הרסן שאפיינה אותה לפני עשור. פרי מתבגרת וזה אמין. השאלה הגדולה היא עד כמה אישה כמותה מעניינת. בגלל שאנחנו מכירים את פרי ואת ההיסטוריה שלה, אלמנט הרכילות או המציצנות עוד מחזיק. אבל אם מסתכלים על זה אובייקטיבית, פרי בסך הכל מנותקת מהחיים האמיתיים. היא אישה עשירה ונאהבת באמצע שנות השלושים שלה, שמספרת לנו על חייה. כל זאת, בזמן שאמריקה בוערת. אין באלבום שום דבר על זה.
2020 היתה אמורה להיות השנה של דואה ליפה. אלבומה השני "Future Nostalgia" יצא במרץ ובקיץ הזה היא היתה צריכה להפציץ לכל עבר. בתפריט: סיבוב הופעות עולמי מושקע ועוד מלא להיטים מהאלבום.
במקום שזה יקרה, הקורונה שמה הכל בהמתנה כשאין סיבוב ואין להיטים. אממה, באיזשהו שלב דואה בטח תרצה לדרוש את מה ששלה וכדי שזה יקרה, צריך להמשיך לשמור על עניין כלשהו. ברזל חם, מה שנקרא. הדרך של דואה לשמור על הגחלת מגיעה בדמות אלבום רמיקסים שיצא בשבוע שעבר בשם "Club Future Nostalgia".
"קלאב" נעשה ביחד עם הדיג'יית הניו יורקית The Blessed Madonna (לשעבר The Black Madonna), שמקבלת עליו קרדיט שווה. המדונה הזאת היא תקליטנית אמריקאית בת 43 שנולדה תחת השם מריה סטאמפר. המבורכת היא לא רק אחת הדיג'יות המבוקשות בעולם הקלאבים, היא גם אקטיביסטית מפורסמת בנושאי להט"ב, אשפית על פטיפונים ורמיקסרית מחוזרת.
"קלאב" מביא את קטעי האלבום האחרון של דואה, ביחד עם שני קטעים חדשים וגם כמה קטעים מאלבומה הראשון, כולם ברמיקסים של דיג'יים שונים. השירים כולם מחוברים במיקס של המדונה המבורכת, כמו סט במועדון או תכנית רדיו ממש טובה.
הכל נשמע מסעיר ב"קלאב". האלבום מתחיל בדואה, שפשוט מציגה את האלבום. "הי", הזמרת אומרת שתי שניות לתוך האלבום, "זאת דואה ליפה ואתם מקשיבים ל'קלאב פיוצ'ר נוסטלג'יה' עם הבלסד מדונה". מכאן אנחנו נכנסים לחמישים דקות שמקפצות בין 17 מהשירים של דואה ברמיקסים אלקטרונים או האוסיים, כל זאת עם אורחים מפתיעים שמדברים, שרים, עושים רמיקסים או סתם מביאים סימפולים לא צפויים.
מה שהמדונה המבורכת עשתה עם דואה ב"קלאב" הוא לא פחות מגאוני ו"קלאב" הוא אחד הדברים הכי כייפים ששמעתי לאחרונה. הכל זורם כאן, בצורה בלתי צפויה. בסוף הקטע השלישי, לדוגמה,
המפיק/דיג'יי מארק רונסון קופץ ואומר, "הי, מה קורה, כאן מארק רונסון. הייתי רוצה לשמוע שיר. את 'בפלו סטאנס' של ננה שרי". המבורכת נענית לבקשתו ומחברת את הלהיט של הזמרת השבדית מסוף האייטיז, ביחד עם הציטוט של ליפה ששרה "We know how to fuck", בשירה "Good in Bed".
בהמשך יש עוד מלא אורחים כאלו, שאו שמדברים בעצמם, או שמגיעים בצורת רמיקסרים, סימפולים, או אנשים שמתחילים לשיר עם דואה שירים שלה. השיא, כמובן, מגיע כשמיסי אליוט ומדונה (האמיתית הפעם!) מתחילים לשיר עם דואה את הקטע "Levitating". בדרך גם ג'מירוקוואי, ליטל לואי וגה, דימיטרי מפריס וגוון סטפאני מפציעים באירוע שהופך למסיבה הכי טובה בעיר. חבל, רק, שהקלאבים בעולם עדיין סגורים.
כל כך התלהבתי מ"קלאב" והאורחים שבו, שאז נפל לי האסימון. האלבום הזה לא אמור רק לפנות לקהל היעד של דואה כמוצר סופר-קולי, היצירה הזאת אמורה לפתוח את דואה לקהל הבוגר יותר. אנשים בני שלושים וארבעים פלוס, שלא מקשיבים לכוכבות פופ עכשוויות.
מה עושים? מחברים אותם לדמויות שהם מכירים. מדונה, מיסי אליוט, ננה שרי, ג'מירוקוואי, גוון סטפאני, מאסטרס אט וורק. בשביל זה הם כאן. דואה שוב יצאה גאון.
כדי לשמור על רלוונטיות, דואה והמבורכת דואגות שהאלבום לא יהיה רק "זקן" והכל מתובל גם באורחים רעננים. הרמיקסרים הלוהטים Jayda G ו-Paul Woolford כאן וגם נציגות קוריאנית מכובדת בהתאם לאופנת הקיי פופ השלטת. מהתחום הזה יש כאן את הדיג'יית Yaeji וגם תזכורת לכך שדואה גילתה את הרכב הבנות Blackpink כבר באלבומה הראשון, עם הקטע "Kiss and Make Up" שמופיע פה.
במקביל ליציאתו לשירותי הסטרימינג, "קלאב" יצא גם כאלבום ויזואלי ליוטיוב, כמעין סרט גיפים שמשתנים כל שיר, במשך חמישים הדקות של האלבום. דואה גם פתחה אתגר טיק טוק למעריציה כדי שיקליטו ריקוד ל"Levitating", כשהזוכים יופיעו בקליפ שייצא לו.
מלא אינפורמציה וגימיקים יש ב"קלאב". כאילו זאת החתונה של דואה, או משהו כזה. מרוב אלו כמעט ושוכחים שהיא גם זמרת נטו וממש טובה. ויש ב"קלאב" גם דואה שהיא נטו דואה. בלי אורחים, בלי רמיקסים. זה מגיע בחסות אחד הקטעים החדשים באלבום, "Love is Religion", שמופיע לקראת סופו. קטע פופ אופורי, פשוט, סוחף, שמזכיר שוב - דואה היא הדבר. הנוכחי, הבא, מה שתרצו.