עומר מושקוביץ מחייכת בנימוס כשמנסים לייעץ לה. בסוף היא כתבה על זה שיר מטלטל

"צריך אישיות, צריך נוכחות, צריך ייחוד, ועדיף שתהיי לחוד, זוגיות מעכבת, ואת לא רוצה לפספס ת'רכבת. צריך לרדוף, צריך להדוף, צריך מרפקים, שלא יהיה לך אלוהים, תגדלי אשכים, לא יעזור לך להתנהג כמו איזה קרום בתולים, אל תעשי ילדים, תאכלי ירקות מאודים" - אלה רק חלק מהפידבקים שעומר מושקוביץ, מהדמויות המרעננות של האינדי הישראלי, קיבלה לדבריה "בצורה כזאת או אחרת" מאנשים שהיה להם מאוד דחוף להמליץ לזמרת בתחילת הדרך מה לעשות. אז היא עשתה מה שאמנים עושים - ויצרה מזה שיר.

הקטע המצחיק-מריר, שנקרא בפשטות "עצות" והקליפ שלו - שמושקוביץ אף ביימה יחד עם מורן אריאל ויותם קניספל - עולה היום (שני) בבכורה בוואלה! תרבות, מפרט את ההמלצות הללו, חלקן בוטות למדי. לדבריה, יש לכך היבט מגדרי מובהק. "אני חושבת שעצות זה משהו שאתה מקבל כל הזמן בין אם את אישה - תמיד מרגיש יותר קל להגיד לנשים מה לעשות ואיך לפעול, והרבה גברים שלוקחים בעלות ומסבירים מה צריכה להיות הדרך - וגם בקריירה של אמן, אתה מתחיל איזה תהליך וכולם יודעים מה אתה צריך לעשות ומתי כבר אבד עליך הכלח", היא מספרת בשיחה, "זה מין רכבת הרים משוגעת שנובעת גם מהחשיפה - אתה חושף משהו ובאמת לכולם יש מה להגיד על זה".

ואיזו עצה הכי מרגיזה אותך מכולן?

"הרבה דברים שקשורים לרחם - זה מאוד פולשני; ילדים-לא-ילדים; חתונה; גם דברים אמנותיים - וואי הכול מעצבן".

כשאני מנסה לברר איך מגיבים לכל העצות האלה, מסתבר שהשיר החדש הוא כנראה התגובה הנחרצת ביותר. "אני תמיד מחייכת בנימוס", היא מסבירה, "אני לא בן אדם כוחני בכלל, לא פעם אני אפילו מצטערת שאני לא עונה. אני לא נכנסת אף פעם לעימותים עם אנשים, אני בדרך כלל מחייכת בנימוס - אבל זה כן חודר אליי. אני לוקחת אותם מאוד קשה, זה תמיד נוגע בי קצת".

ואיזו עצה את היית נותנת למוזיקאים בתחילת דרכם, על בסיס הניסיון שלך?

"אני חושבת שאם יצירה זה משהו שאי אפשר בלעדיה, אם מרגישים שזה אוויר לנשימה והחמצן - אז פשוט לעשות זה", היא אומרת, ומדגישה: "הדברים מגיעים בזמנם הנכון. בזה באמת אני מאמינה, שאם אתה מספיק דבק בדרך שלך והולך בה ונאמן למה שאתה עושה - אז אנשים כבר מצטרפים לעדר שלך בעצמם".

לא סתם מושקוביץ משתמשת במילה "עדר", שהרי "נצטרף לעדר" הוא שם אלבומה השני, שיצא לפני כמה שבועות, ו"עצות" היא הרצועה הבולטת בו. קדם לו "צעדי רדיפה" מ-2017. האלבום החדש מלווה בין היתר גם בסדרת רשת פארודית בשם "סולדאאוט", המתארת את שלל המכשולים שעומדים מוזיקאי ישראלי בתחילת הדרך גם ללא קשר למגיפת הקורונה. את סגנון המוזיקה הייחודי שלה היא מכנה "פופ קיומי" - תערובת של הפקה אלקטרונית ונגישה שמזמינה את המאזין אליה, עם מילים שיאתגרו אותו מכיוונים אחרים.

לכאורה "פופ קיומי" זאת הגדרה שמורכבת משני מושגים סותרים. תוכלי להסביר?

"אנשים צריכים הגדרות, ואני חושבת שהמוזיקה שלי מורכבת מהמון דברים. אני חושבת שזה פופ במובן זה שיש אלמנטים קליטים ומתקשרים, ויחד עם זאת שאלות שהן קצת חריפות וקצת חריגות ותמיד זה ממקום אישי, זה גם טיפה יוצא חברתי ופוליטי, וזה מין אוקסימורון שגם המוזיקה יכולה להיות קצבית או מתוקה והמילים יכולות לבוא כניגוד לזה".

לדבריה, אי-הבהירות של ההגדרה הזאת מאפשרת לה דווקא חופש יצירתי. "אני משתדלת גם לחצות את גבולות הז'אנר, ולכן פופ קיומי זאת ההגדרה הכי מדויקת, בגלל שזה אומר הכול ולא אומר כלום בו זמנית, אז זה לא מתחייב מדי, וגם מסקרן, וגם זה מרשה לי להיות מלא דברים וכל פעם קצת ללכת להיפ הופ וקצת לרוק וקצת לפופ לגמרי וזה ממש כיף לא להיות תלוי בז'אנר".

באחת השורות ב"עצות", מושקוביץ אומרת לאחד האנשים שמתעקשים לייעץ לה שהייתה רוצה לכתוב את השיר "מתוק כשמרלי", שהוא, לעניות דעתי, אולי שיר הפופ הכי לא קיומי שישנו בעברית. בתשובה לשאלה אם יש עוד שירים שהיא מקנאה בכותביהם, היא מסבירה שציינה את הלהיט של אליעד כדי להדגיש את המתח בין הרצון להצלחה, לבין הקושי שישנו בחשיפה הכרוכה בכך, "בין להיות בחוץ ולהיות אהוב ומוכר, ולעשות דברים שיצליחו, ולעשות דברים שדווקא מתחבאים ולא מתקשרים ואותנטיים לעצמך", כפי שהיא מסבירה.

"אני חושבת שמהבחינה הזאת זה בדיוק כמו הכותרת 'נצטרף לעדר' - אתה רוצה להיות בעדר ולהיות חלק ממשהו ולהיות מקובל ואהוב, וגם ווירדו שצופה מהצד, וזה כל הזמן המתח בין זה לבין זה, כי כן יש לי חלומות גדולים ורצון להצליח, ומצד שני להצליח זה דבר מפחיד, ולהיות חשוף זה דבר שהוא סופר קשה בשבילי, ולהגיש את הלב שלי ככה בצורה הזאת - יש לזה איזשהו מחיר".

מושקוביץ גדלה במשפחה של אמנים, לאם במאית (דדי ברון) ואב מחזאי ומתרגם (שלומי מושקוביץ). גם לשלוש אחיותיה קריירה בתחום התיאטרון והקולנוע. בעבר גם מושקוביץ עצמה שיחקה, ואולי היא מוכרת לחלקכם כמי ששיחקה בסרט עטור השבחים "ולקחת לך אישה" מ-2004, שכתבו וביימו רונית ושלומי אלקבץ ופתח את טרילוגיית הסרטים המפוארת שלהם. מושקוביץ גילמה בסרט את דמותה של הילדה גבריאל, בתה של ויויאן בגילומה של אלקבץ המנוחה, שמושקוביץ מתארת כ"אישה פשוט מוכשרת בצורה מאוד קיצונית".

"אני זוכרת מזה המון. זה היה דבר מאוד גדול בשבילי. אמנם הייתי בת 12, זאת הייתה חוויה עצומה מבחינתי ומה שאני זוכרת מרונית שהיא הייתה גם נדיבה בצורה מאוד קיצונית, אני ממש זוכרת את הנדיבות שלה ואני זוכרת שהיא הייתה האמא שלי על הצילומים, ובתקופה הזאת עוד לא היו לה ילדים - והרגשנו מחוברות כמו אמא ובת", היא נזכרת. "היה לי ממש קשה כשהיא נפטרה, זאת הייתה מכה מאוד חזקה".

"על הסט המילה הייתה שלה, היא הייתה על הכול. עם הזמן אני יותר ויותר מבינה כמה היא רב תחומית וכמה היא הייתה אובססיבית, במובן הטוב, אני מרגישה שגם אני ככה כמוה. היא שיחקה ורגע אחרי זה הייתה מאחורי המצלמה ובחנה את זה, ותוך כדי מדריכה את השחקנים. היא הייתה ממש בשליטה על הכול ויחד עם זאת, אם יש טייק - היא פשוט שם לגמרי. פשוט פנומנלית. אין דרך אחרת לומר את זה".

מושקוביץ אף הצטלמה לסצינה קצרה בסרט "גט", החותם את הטרילוגיה - שבה היו אמורים ילדיהם של בני הזוג ויויאן ואליהו מחוץ לבית הדין. אולם, הסצינה לבסוף נחתכה מהסרט. לדבריה, בשלב ראשוני עוד לא הוחלט שכל הסרט יתרכז בתוך אולם בית הדין עצמו, ומשהתקבלה ההחלטה, נגזר גם גורלה של הסצינה. "זה היה לחוות את הכול שוב, ופתאום ראיתי את רונית אחרי עשר שנים, והלבישו אותי שם נורא יפה - והיא אמרה 'קחי את מה שעלייך, זה כל כך יפה לך', ונתנה לי נעליים - באמת בנדיבות", היא נזכרת, "זה רגע שאני לא אשכח ממנה".