"אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה
קָשֶׁה לְהַאֲמִין
אִם לֹא תָּקוּם לִהְיוֹת אֶזְרָח -
הֵם יַעֲשׂוּ אוֹתְךָ נָתִין"
("הפסיקו את המוסיקה" / החצר האחורית)
בתוך מדינה שהכל בה כל כך פוליטי, המוזיקה הישראלית חיה זה מכבר במין אנומליה: בזמן שעמיתיהם בספרות, בקולנוע, במחול ובתיאטרון חורתים על דגלם יצירה פוליטית ונמצאים בחזית מאבקים שונים - רוב המוזיקאים הישראלים בזרם המרכזי, להוציא הבלחות וכמה דמויות קבועות (בעיקר אחינועם ניני, עמיר בניון, אריאל זילבר, יזהר אשדות והבילויים), שותקים. לעתים השקט מחריש אוזניים.
בקיץ האחרון, האקסיומה הזאת נקרעה לגזרים סביב מחאת בלפור וסגירת אולמות התרבות. אחרי אמדורסקי ומוקי, שהגיבו מיידית להתרחשויות, הטפטוף נהפך למבול ווקאלי ויצירתי: יותר ויותר אמנים מביעים תמיכה בהפגנות, וחשוב מכך - משחררים שירים חדשים הקשורים ישירות לנושא. לראשונה זה שנים ארוכות, לשאלות הבוערות שעל סדר היום הישראלי יש פסקול מעודכן, מגוון, חוצה ז'אנרים - ולא מתנצל. כמו שבדיקת וואלה! תרבות הראתה, לפחות במקרה של אסף אמדורסקי, מסתבר שהחשש מסנקציות תקשורתיות שכנגד היה מעט מוגזם. זאת מבלי להמעיט בתגובה אפשרית עתידית של הקהל, שאותה עוד מוקדם לבחון.
הדג נחש, החצר האחורית, טונה, שלום חנוך, משה פרץ, דודו אהרון, אקו, טיפקס, שם טוב האבי, דן תורן - אלה רק חלק מהשמות הבולטים יותר ששחררו שירים וקליפים המגיבים לכאוס של חצי השנה האחרונה, או מצאו את עצמם מככבים על שלטים בהפגנות. יש עוד רבים, מוכרים פחות, אבל תיבות הסינגלים מפוצצות בשירים מקוריים חדשים שנולדו מתוך התסכול. זה חריג, מעניין ובעיקר מחדש.
חשוב להדגיש: לא מדובר בקוריוז או אוסף של אנקדוטות. מוזיקה פופולרית ליוותה ומלווה כמעט כל מאבק פוליטי בעולם בעשורים האחרונים, מה שנכון גם בימים אלה, מההפגנות בבלארוס ועד למחאה נגד אלימות משטרתית בארצות הברית. באמריקה גיבורי התרבות הפופולרית הן דמויות ציבוריות לכל דבר, ואף מצופה מהן להגיב למתרחש - וכל מי שעוקב אחרי ספורט אמריקני, למשל, זכה בשבועות האחרונים ללא מעט דוגמאות חריפות.
אולם בישראל אין זה כך: מאמן ישראלי מצופה לנגן במקלטים ולשיר בטקסים, לא להוביל הפגנות. כך זה היה לפני עשורים וכך גם היום. אלא שיש לזה מחיר: אף שאמנות אינה מניפסט המחויב לתפישות פוליטיות, לאמנים שמאחוריה - כאנשי הרוח המעוררים השראה בכולנו - יש ויש תפקיד חברתי, שמקנה לה גם חיוניות. תרבות שאינה מגיבה למתרחש סביבה כמוה כאמנות עיוורת, ודינה לאבד רלוונטיות. מהבחינה הזאת, ההתעוררות של המוזיקאים הישראלים היא גם תחילתו של מסע לשיקום המעמד הציבורי שלהם. מוטב מאוחר מאף פעם.
"מה הרעבים למטה ככה מרעישים?
לא הושטתם יד אבל שלחתם פרשים"
("הטוב הרע ואחותך" / טונה ושלום חנוך)
היו בעבר כמה גלים כאלה. הבולט והמרעיש ביותר היה סביב אמצע-סוף שנות ה-80, במקביל ללחימה בלבנון ולאינתיפאדה הראשונה. הפעם הקודמת הייתה לפני כמעט עשור, איך לא - בתגובה למחאת האוהלים, ומה שכיניתי כאן בכמה הזדמנויות כ"רוק אנד רוטשילד".
זה לא קרה מיד, אלא לאורך תקופה: בתחילה התלוננו מובילי המחאה, בפוסט של שיר נוסצקי שטען כי אמנים רבים מסרבים להופיע במאהלים, וזכה להדים נרחבים ולתגובות נוקבות. במהרה המגמה השתנתה: בכירי אמני ישראלי הופיעו בהפגנות הגדולות, משלמה ארצי ועד אייל גולן. גם לאחר שהגשמים ופקחי העירייה פינו את המזרונים מהשדרה, שורת אמנים כתבה שירים בהשראת המחאה, בהן פונץ', לוס כפרוס, הדג נחש ובעיקר ג'ירפות, להקה שהפכה להרכב שמגלם באופן האולטימטיבי והמדויק ביותר את רוח ההפגנות. זה לא מקרי שגם עכשיו בבלפור ניתן למצוא שלטים עם הכיתוב "מי שלא חולם, כועס", ואחרים.
זה היה מקרה נדיר לאורך שנות שלטונו של נתניהו, שהתאפיין גם בשרת תרבות לעומתית מאוד, שאמנים העזו להטיח בגלוי ביקורת על הממשלה. אלא שנדמה כי הפעם הגל הזה פורה ביותר, בוטה יותר וכועס יותר, ובעיקר מיידי יותר. מדוע? הרבה דברים השתנו בין ישראל 2011 לישראל 2020, והסחרור הפוליטי הוא רק אחד מהם. הכאוס הכללי - הכלכלי והבריאותי - משמעותיים בהרבה.
מחאת מעמד הביניים של הקיץ ההוא דרשה מהאזרחים לשים לב לאופן שבו המדינה מזניחה אותם. היא ביקשה פתרונות מתוך הבנה ברורה שאם יגיעו כאלה - הם יתממשו רק תוך שנים. למוזיקאים של הקיץ העכשווי אין את הזמן לחכות: אחרי חודשים ארוכים בלי הופעות, כשכל עמיתיהם - מבעלי האולמות ועד התאורנים - נפגעו באורח דומה, עבור אמנים רבים הצעקה העכשווית נגד ניהול המשבר היא מלחמה על זכותם להתקיים. אם עידן עמדי, אולי הדמות הממלכתית ביותר בין הזמרים הצעירים בישראל, מוצא את עצמו מבקר בתסכול בכנסת את הממשלה על הסיוע הממשלתי לאמנים, זה אומר הכל.
ובכל זאת הפוליטיקה נוכחת: עם ההקצנה, כתבי האישום, המתקפות על מערכת אכיפת החוק וגם האלימות המשטרתית בהפגנות - כל אלה מספקים שפע של סיבות לכעס שמביעים מוזיקאים רבים. במקביל, גם אמנים שמרגישים שהתפקיד שלהם הוא לאחד ולחבק מתקשים לעמוד מנגד כשהקיטוב החברתי והפוליטי גדל למימדים מפחידים, שמזמן לא נראו בישראל. סיר הלחץ סוף סוף התפוצץ, והפעם המוזיקה ישראלית תפסה צד.
"אז נשלח לתקשורת צבא של מעונבים
את דעתכם יסיחו בזמן שאנחנו לוקחים
ההפסד ייפול על אנשים פשוטים שלא בקומבינה שלנו"
("דחלילים" / טיפקס)
המוטיבים השונים בין שירי המחאה של התקופה מלמדים על המגוון. יש ביניהם שירים כלכליים וכלליים, שיכולים להתאים אולי לכל ממשלה וכל משבר, אך כמעט בכולם יש עוקץ שמבהיר בדיוק היכן טמונה ההשראה. הדוגמאות הבוטות ביותר, שלא דורשות שום פירוש רש"י או שטיינזלץ, נמצאות בשירים החדשים של הדג נחש - שנדון כבר בהרבה - והחצר האחורית, שתי להקות שידועות כאקטיביסטיות. שניהם, כמובן, מלווים בקליפים שערוכים מתמונות המחאה בבלפור. אם השיר הראשון, "בומבה", ראוי לציון בעיקר בגלל העובדה שהוא מזכיר במפורש את שמו של נתניהו, "הפסיקו את המוסיקה" של החצרנים הוא הכרזת מלחמה של ממש.
בקצב קבוע של דקלום צועק, בשירת רבים של שלישיית יוסף-ציגלר-רונן שמדמה הפגנה קטנה בעצמה, ולצד כלי נשיפה דומיננטיים, הטקסט של יענקלה רוטבליט מהדהד באופן עמוק את המסרים של המחאה, ומכיל את כולם: סגירת התרבות וקריסת העסקים, האבטלה הגואה, ההסתה והחשש מצמצום הדמוקרטיה תחת מגבלות המגיפה: "הַפְרֵד וּמְשׁוֹל, הָטֵל אֵימָה, שַׁסֵּה אִישׁ בְּאָחִיו - הַמֶּלֶךְ הָעֵירוֹם רוֹכֵב עַל הַנְּגִיף". גם ביחס להרכב הזה, מאוד נדיר למצוא שיר כל כך מפורש בעברית שמגיע מהרכב מוכר. בהתאם, הוא מככב ברשתות החברתיות.
לעומת זאת, מי שיפתח את תחנות המוזיקה המרכזיות בשבוע הבא יוכל לשמוע שם את השיר החדש של טונה, מהדמויות הכי בולטות בגל החדש של ההיפ הופ הישראלי, שגייס לצידו לא פחות מאשר את שלום חנוך, מי שחתום בעצמו על שיר המחאה הישראלי הגדול אי פעם, כדי שישיר בקולו הצרוד את הפזמון. זה שיר יוצא הדופן בקריירה של טונה, זמר שמזוהה כמי ששר בעיקר על החיים האישיים שלו. גם ההתארחות הנדירה של חנוך, שממעט לעשות זאת, מכריזה על עצמה כעל רגע שונה, שדורש פעולות מסוג אחר. ואכן, נכון לעכשיו, זה הקטע הבולט ביותר בתוך אוסף שירי המחאה.
השיר של טונה מרומז יותר ומדבר על "ההם" שם למעלה, וממוקד יותר בכעס על המצב הכלכלי והשיטה (לתוך המגירה הזאת אפשר להכניס גם "דחלילים" של טיפקס, שיצא לפני כמה חודשים בתוך הגל הראשון של הבלאגן). כשלעצמו, הגם שהוא לא נמלט מקלישאות - ובראשן משחק המילים הצולע שבכותרת השיר - השיר טעון באנרגיה מידבקת, ויש כמה רגעים שמפתיעים בעוצמת הכעס הבוקעת מהם. למשל שורה כמו "דפקתם ת'מדינה כל כך חזק, יש נורמליזציה של וואט דה פאק", או "המלך הוא עירום גם בדצמבר - עד אז אין לי מה לאכול". סימפול של יריות טוען את השיר בעוד קצת דרמה, וחנוך מוסיף לשורות האלה תוקף של זקן השבט שראה כבר הכל.
מול כל אלה, "לא הבנתי" הדואט החדש של משה פרץ ודודו אהרון - הראשון בקריירה המשותפת שלהם - מלמד אולי יותר מכולם, ומשום מה זוכה לפחות תשומת לב. השניים, מהכוכבים הכי גדולים של המוזיקה הישראלית, לא מרבים למתוח ביקורת בשירים שלהם. "זו פעם ראשונה שאני כותב שיר פוליטי", מודה פרץ בקומוניקט, ושניהם מזהירים בו ממלחמת אחים, כשהם מפנים את האצבע המאשימה שלהם לפוליטיקה. פרץ מדבר על "הסתה מיותרת שמגיעה מאינטרסים פוליטיים". אהרון מתריע: "אם אנחנו במו ידינו נחריב את הבית הזה, היקר לכולנו, לזה לא תהיה תקנה".
בשיר עצמו, שהשניים כתבו יחד עם תמיר צור, הם מתנערים מכל זיהוי פוליטי ("תגיד באיזה צד אתה - לא הבנתי"), אבל בין הבקשה לאחדות לקריאות שמע ישראל, שורה אחת מסגירה שיש מישהו שהם כן באים אליו בטענות מפורשות: "בוא לא נשתוק עכשיו לתמיד, דבר מהלב תתחיל להנהיג". העובדה שמילים כאלה מגיעות מזמרי פופ, אפילו אם הן מסתתרות, היא רעש אדמה של ממש. הן מעידות יותר מכל על היקף התסכול שמבעבע מתחת לפני השטח.
זה כאמור רק קצה הקרחון. השאלה האמיתית תהיה איזה מבין השירים הללו יאומץ על ידי הציבור, מי יעורר אנשים לצאת לרחוב, מי יזכה לראות שינוי ועד מתי המגמה הזאת תימשך. עבור לא מעט מהאמנים האלה, השירים שיצאו יהיו לא יותר מהערת שוליים בקריירה שלא תוגדר לפיהם, ואולי עבור אחרים זאת תהיה נקודת מפנה סגנונית.
כך או כך, קשה להתעלם מהכמות והמגוון של השירים האלה, בעוד ההפגנות רק גדלות. זה סימן חיובי שמצביע על חברה מעורבת, אכפתית ומודעת. אם 2020 תסומן כרגע שבו המוזיקה הישראלית התעוררה וגיבשה מחדש את המחויבות שלה לשינוי, רק טוב ייצא מזה - לאמנים הללו, וגם לתרבות הישראלית כולה. או, שכמו שאומרים בשיר אחר של טונה, גם זה יעבור - אולי לעוד עשור, עד הפעם הבאה שמחאה תסחוף את הציבור הישראלי.