רגע לפני סוף השנה העברית, קיבלנו השבוע שתי בשורות הנוגעות לייצוג זמרות ישראליות בתעשייה - אחת רעה והשנייה טובה. הבשורה הרעה היא שגם השנה זמרות מודרו בהשמעות ברדיו. נתוני "מדיה פורסט" מגלים כי מצעד 50 האמנים המושמעים ביותר בכלל תחנות הרדיו בשנת תש"פ כולל רוב מוחץ של 40 גברים לעומת 10 נשים בלבד. זה אמנם שיפור קטנטן לעומת שנה שעברה - אז היו 8 זמרות במצעד ה-50, אבל עדיין כמות מפלה ומבישה של קולות נשיים ברדיו.
לעומת נתון עגום זה, הבשורה הטובה השבוע התקבלה עם צאת החלק הראשון בפרויקט גרסאות הכיסוי "צו השעה", גם בגלל שקיים בו ייצוג מכובד הרבה יותר לקול הנשי. מתוך 28 שירי האלבום, 14 שירים מבוצעים על ידי גברים, 10 על ידי נשים, ו-4 על ידי גברים ונשים במשותף. עדיין לא שוויון אבל קרוב לשם ומצב טוב באופן יחסי.
המסר הפמיניסטי ניכר גם באחד השירים הטובים ביותר בפרויקט - גרסת הכיסוי לשיר "ואלס להגנת הצומח" שכתבה והלחינה נעמי שמר, אותו מבצעת להקת ג'יין בורדו בשיתוף הזמרת איה זהבי פייגלין. את השיר ביצעה לראשונה בשנות השישים רביעיית הבנות "האחיות שמר" ולאחר מכן הוא התפרסם בביצוע להקת הנח"ל עם הסולנית שולה חן. למרות שהשיר נדמה ככזה שעוסק בתמימות בשמירת הצומח, הוא למעשה עוסק בהטרדות מיניות בצבא, ונכתב מנקודת מבט של חיילת שאומרת שישנם חוקים להגנת פרחי הבר אבל החוק לא משגיח על החיילות המוטרדות. השיר, למרבה הצער, נשאר רלוונטי מאוד גם היום.
"אני מחוברת לנושא הזה מהיותי אישה, למרות שהוא נוגע לכלל המינים", אומרת סולנית ג'יין בורדו דורון טלמון בריאיון לוואלה! תרבות. "כשאמרו לנו לבחור קלאסיקה ישראלית מיד עלה לי בראש 'ואלס להגנת הצומח'. עוד היו בינינו התנגדויות וממש נלחמתי על זה. קשה לעשות קאבר לשיר הזה, כי הוא ארוך, אין מילה אחת שחוזרת על עצמם וכל פזמון עם מילים אחרות".
השיר נכתב על ידי שמר אחרי ששמעה סיפורים על הטרדות מיניות, בתקופה שהתופעה היתה קיימת אבל עוד לא קראו לה בשם.
"נעמי שמר מילאה אותי בהשראה. היא היתה אישה חזקה בתקופת הלהקות הצבאיות שבה ידם של הגברים היתה על העליונה. היא נתנה שיר ועשו מה שהיא רוצה. השיר הזה מקדים את זמנו בהמון מובנים. יש תרבות שלמה של החפצה מטורפת בישראל. סרטי הבורקס הישראליים, כמו אסקימו לימון, יודל'ה מחליף את מומו באקט מיני עם מישהי, יהודה ברקן עצר נשים ומדד את הציצי שלהם אם הוא בגודל של אשכולית ועוד דברים מזעזעים".
מצד אחד, המאבק באלימות המינית התקדם מאוד, למשל עם תופעת MeToo המבורכת, ומצד שני יש עוד מקום עצום לשיפור. את אופטימית או פסימית לגבי ההתפתחות שלנו כחברה בעניין זה?
"אני אמביוולנטית, ומגדירה את עצמי כ'פסימית אופטימית'. אני מאוד מציאותית אבל איכשהו אופטימית ומרגישה בהתקדמות מסוימת במקום שאני נמצאת לעומת המקום שאמא שלי וסבתא שלי היו. פעם, הסרט הכי אהוב על סבא שלי המנוח היה 'גילדה' עם ריטה הייוורת', שבו בקטע הכי רומנטי גבר נותן לאישה חתיכת סטירה ואחר כך מנשק אותה, שזה היה בשנות הארבעים לגיטימי. נשים במשך אלפי שנים היו צריכות לחשוב קודם כל על שמן הטוב, ועכשיו פתאום גברים צריכים לחשוב על שמם הטוב, לחשוב פעמיים. אני חושבת שבסוף זה יתאזן. בראיונות שואלים אותי לפעמים שאלות שהן קצת סקסיסטיות, אבל בשביל המראיינים זו שאלה רגילה, כמו - 'איך היית מגדירה את עצמך, ילדה טובה או רעה?' זו נראית לי שאלה סקסיסטית. גברים של פעם עוד נמצאים שם ולא ידעו לעשות את המעבר הזה, אבל המעבר הזה קורה".
"עניין ההטרדות המיניות הוא מאוד מורכב, זה תהליך שאני מרגישה שכולנו צריכים לעבור כדי שזה יתאזן. יש משהו מפחיד וקיצוני אבל גם הגיוני במודעות שעולה, בהאשמות שעולות. השיימינג שעושים בפייסבוק בעייתי ומורכב אבל חשוב שיידעו".
אילו רגשות הציפה בך פרשת האונס הקבוצתי באילת?
"זה זעזע אותי מאוד. יש לי הרגל כזה לקרוא תגובות בכתבות, לראות מה הלך הרוח של חלק מהעם. וזה גרם לי לבכות. אני רואה טוקבקים שאמרו שההורים שלה היו צריכים למנוע ממנה לנסוע לאילת, שהעבירו עליה ביקורת שהיא השתכרה. התחברתי למשפט בהפגנה, שאומר - לא צריך שתהיה רק הסכמה - צריך שיהיה רצון. זה צריך להיות מושרש בתרבות. זה תהליך, אנחנו עוד לא שם. וזה לא רק גברים, יש גם נשים ששבויות של אותה תרבות, וחושבות שהיא מגזימה ושהיא לא היתה צריכה להשתכר, וקשה לי לשמוע את זה. מרגיש לי שזה קצת כמו בני ישראל במדבר, צריך שיגיע דור חדש כדי שזה באמת יושרש בתרבות. אז אני פסימית אופטימית".
הפרוייקט "צו השעה" שהאלבום הראשון מתוכו יצא שלשום, כולל יותר מ-80 אמנים ואמנים שהקליטו גרסאות כיסוי ל-50 שירים ישראליים ידועים. זהו מיזם של הקרן הפילנתרופית המשפחתית של ענבר ומריוס נכט לתמיכה בתרבות הישראלית בימי משבר הקורונה, ביוזמת עורכת הדין ענבר נכט. בין משתתפיו הרבים: ברי סחרוף, דני סנדרסון, ירדנה ארזי, דויד ברוזה, אביתר בנאי, אביב גפן, אביב גדג', אתי אנקרי, הדג נחש, דיקלה, זהבה בן, שרית חדד, נטע ברזילי, מירי מסיקה, נסרין קדרי וקרן פלס. על הפקת הפרויקט חתומה טלי יעקבי, על הייעוץ האמנותי חתומים דרור נחום ושרון ינאי ועל הניהול האמנותי ניצן זעירא וענב רביץ-ביקובסקי.
הפרויקט "צו השעה" מלווה בקריאה לחקיקת "חוק המוזיקה הישראלית", שבין השאר ידאג לזכויות המוזיקאים ויעגן אחוזי השמעות ראויים של מוזיקה עברית ברדיו. מה את חושבת על זה?
"הפרויקט הזה עוזר למוזיקאים להרוויח את כספם בכבוד ולא כצדקה, וחוק המוזיקה הישראלית שהפרויקט מקדם חשוב מאוד. אנחנו נמצאים בתקופה שבה אם מוזיקאים קמים ואומרים שמגיע להם איזושהי זכות אז כולם מיד קמים ואומרים עליהם ש'הם מתבכיינים', ו'יש דברים יותר חשובים', ואני אף פעם לא מבינה את זה. יש הרבה דברים חשובים - בואו נטפל בכולם. זה חשוב, זה תרבות של מדינה שלמה, כל מה שגדלנו עליו ואנחנו לוקחים כמובן מאליו. גם אם זה לא הדבר הכי חשוב במדינה, אבל זה דבר חשוב עד מאוד להמשך שגשוגה ויופיה של המדינה והחינוך בה".
גרסת הכיסוי החדשה שלכם מקסימה ממש, ועם זאת להקתך מרבה מאוד לעשות גרסאות כיסוי. לא מרגיש לך מינון קצת מוגבר מדי של קאברים?
"נכון, אנחנו עושים הרבה מאוד קאברים. נורא כיף לשיר שירים של אחרים, יש הרבה שירים יפים שאנשים כתבו, ואנחנו מאוד אוהבים ליצור עיבודים חדשים בקאברים, אני מרגישה שאנחנו טובים בזה. כל פעם כשמבקשים מאיתנו לעשות קאבר, אנחנו בהתחלה מתבכיינים על זה, מרגישים שאנחנו עושים יותר מדי ולא בטוחים אם לעשות שוב, אבל בסוף מרוצים מאוד מהתוצאה ושמחים שעשינו את זה".
מה יהיה באלבום החדש שלכם?
"אנחנו עובדים על חומר מקורי חדש, יש דברים שאני מתה כבר לשחרר ולהשמיע לאנשים, אבל אנחנו עובדים לרוחב, לוקחים את הזמן, יש לנו כבר חצי אלבום, ואנחנו צריכים עוד לכתוב את החצי השני שלו. אני מרגישה שזה הדבר הכי טוב שעשינו. יש שיר קצת פמיניסטי שבו אנחנו מארחים את הראפרית אקו. בגדול נמשיך את הכיוון של האלבום השלישי שהוא יותר לנגן את מה שמדליק אותנו מבלי להיות מחויבים לשום ז'אנר, ואני מתה על הכיוון הזה".
הערים האדומות גרמו גם לג'יין בורדו לדמם מחוסר פעילות בימתית. וסוף-סוף, לאחר חצי שנה שבה הלהקה לא הופיעה, ביום שני הקרוב (14 בספטמבר) הם יחזרו לבמה בהופעה באמפי מיני ישראל. "זה מלחיץ לחזור לבמה אחרי חצי שנה שלא הופעתי. לפני כמה זמן יצא לי לשיר ונזכרתי כמה התגעגעתי לשיר. עכשיו כשאנחנו עושים חזרות להופעה אני מבינה עד כמה התגעגעתי לחזור לפעילות, לחזור לשגרה, הרגשתי כמו ילד שאין לו מסגרת, זה דבר שיכול לשגע אותך. אנחנו אמנם מקליטים, שזה מדהים, אבל הקשר עם הקהל הוא הדבר הכי בסיסי שאני הכי אוהבת לעשות והוא בא לידי ביטוי בהופעה. מצד אחד אני מאוד מתרגשת ומחכה לעשות את זה, ומצד שני אני גם בלחץ של התרגשות, אולי שכחתי את המילים? הלב שלי מפרפר".
לאיזה רגע בהופעה התגעגעת במיוחד?
"אני מתגעגעת לרגע הזה שבו את עולה לשיר הראשון, יש איזשהו מתח, את עצורה, מפחדת ולא יודעת איך יהיה הקהל והקשר שלו איתנו, כי כל פעם הקהל קצת שונה וזה דבר שנבנה תוך כדי ההופעה. ואחרי השיר הראשון, לפעמים, בהופעות המוצלחות, מתחילות מחיאות הכפיים, ויש תחושה של זהו, התחלנו. פתאום איזשהו קרח נשבר, ואת מרגישה אוקיי, אני במקום בטוח, אני מרגישה שאוהבים אותנו, ואנחנו אוהבים אותם ואיזה כיף לנו פה ביחד. זה רגע שכל המתח מתפרץ ואז נמס, וזה מאוד כיף".
בימי קורונה אלו יש ריבוי בשירי מחאה, בין השאר מצד הדג נחש, ושלום חנוך וטונה. אמנם לג'יין בורדו היתה בעבר נגיעה חברתית בשיר "זה עוד לא אבוד", אבל לא מדגדג לכם להוציא שיר מחאה מובהק ראשון?
"נכון שעוד לא היה לנו משהו ממש פוליטי מובהק. אני כותבת את מי שאני. אני נחרצת בדעתי כשזה נוגע לדברים חברתיים אבל פוליטיקה כל כך מסובכת ומורכבת לי. בארוחות שישי הגדולות בבית של סבתא שלי זכרונה לברכה, כל אחד היה במקום אחר על הקשת הפוליטית של מדינת ישראל, בקטע קיצוני. בארוחות האלה היו צעקות מחרישות אוזניים, כל אחד עם כל הדעות הפוליטיות השונות שלו. אני הייתי מאלה שסופגים ומקשיבים. יש דברים שאני בעדם אבל אני לא נחרצת ומבינה את המורכבות של דברים, בכל סכסוך וכל עניין. תמיד חברות שלי היו מתעצבנות שאני מנסה ישר לגשר, ואומרות לי: תני לריב שנייה! אני מרגישה, כמו שכתבתי בשיר 'זה עוד לא אבוד', שמה שקורה עכשיו ברשתות החברתיות רק מתעצם וזה מפחיד אותי נורא. בסוף הארוחה המשפחתית, סבתא שלי היתה מוציאה עוגה, כולנו אכלנו מהקינוח והיינו נרגעים. וזאת מבחינתי מדינת ישראל".