עולם הטכנולוגיה נוטה להיות מכונס בתוך עצמו, עם שפה משלו. פעם בכמה שנים יוצא סלוגן מהספקטרום הזה ונטמע בציבור הרחב. למשל, "זה לא באג - זה פיצ'ר", הבדיחה הידועה על כך שמתכנתים יתרצו כל תקלה בכך שהיא בעצם תוספת חדשה וחיובית למערכת. עם השתלטות הרשתות החברתיות על חיינו, התוודענו למשפט "אם אתה לא משלם עבור המוצר - אתה המוצר", שבמרוצת שנות חייו המועטות הפך לקלישאה.
ביטוי מדכא, כי אף לא אחד מאיתנו רוצה להיות מוגדר כ"מוצר", אולם נדמה שכולנו, או לפחות שני מיליארד מאיתנו ברחבי העולם, השלמנו זה מכבר עם העובדה שלא אנחנו שולטים ברשתות, אלא הן בנו. מי שלא מסכים ועדיין צריך הוכחה לכך, מוזמן לצפות ב-"The Social Dilemma" (בעברית: "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית"), הדוקו החדש של ג'ף אורלובסקי שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס.
נתקלנו בעבר בלא מעט סרטים והסברים על הרשתות החברתיות. המפורסם שבהם בגזרת הדוקו הוא "פרטיות ופוליטיקה" ("The Great Hack") המשמים והלא מובן שעלה בנטפליקס אשתקד על סיפור קיימברידג' אנליטיקה. באופן כללי, הבעיה של נטפליקס היא חוסר יכולתה לייצר סרטי דוקו טובים. על גזרת הסדרות אפשר להתווכח, יש כמה לא רעות עד טובות מאוד, אבל הרשת מתקשה לעשות סרטים ברמה גבוהה בכלל וסרטי תעודה בפרט. היא נוטה לקחת חומרי גלם מעולים ולהפוך אותם לבינוניים במקרה הטוב, בעיקר בגלל חוסר יכולת לייצר נראטיב חזק.
מבחינה זו "מסכי עשן" לא ממש שונה. מדובר בסרט מבולגן, עם מרואיינים רנדומליים שקופצים מנושא לנושא, כשאת הרצף קושרת עלילת המחשה בדיונית מייגעת, מופרכת ומשוחקת רע, כזו שלא תורמת שום דבר להבנה הכללית של הנושא. כשבסדרת סרטי סוף העולם של נשיונל ג'יאוגרפיק משבצים המחשות, הן נראות אותנטיות לחלוטין. זה בהחלט לא המצב כאן.
ועדיין, מדובר בסרט שהוא לא רק חשוב, אלא גם בכזה שמתחיל עם יתרון עצום ובפער על כל סרט אחר שהיה בנושא: הפעם המרואיינים הם לא פרשנים שעמדו מהצד וצפו במתרחש, אלה האנשים שגרמו לכם להתמכר - אלה שהמציאו את כפתור הלייק, שפיתחו את ג'ימייל, שגרמו לכך שפוטין והרוסים ינסו, ובמקרים רבים יצליחו, להשתלט על תודעת מצביעים דרך פייסבוק. העדויות הללו מבפנים מטלטלות, משום שגם אם הדוברים מתארים פעולות ותהליכים שהספקנו להכיר בעבר, הקונטקסט, כשזה בא מפיהם, עוצמתי. יותר מכך, הם עצמם מבינים שחטאו. הם פשוט לא באמת יכולים לשים את האצבע איפה בדיוק זה קרה.
הדובר הכריזמטי ביותר הוא טריסטן האריס, שעבד בגוגל בתפקיד מעצב בכיר והיום מפעיל חברה שנקראת Center of Humane Technology, ומנסה להילחם בדיוק בתהליכי ההתמכרות הדמוניים הללו. האריס מסביר באופן הקוהרנטי והסוחף ביותר מכל הדוברים כיצד השתלטו הרשתות על חיינו, איך הן למדו לנווט אותנו במקום שאנחנו ננווט אותן. דוגמה מעניינת במיוחד שנתן הייתה כיצד לפני מספר שנים, כשעבד בגוגל, הוציא מזכר על כך שיש ללכת לכיוון הפוך ולגמול את המתמכרים. הוא מספר שהמזכר הזה היה כל כך פופולרי, עד שהגיע לתיבה של לארי פייג', מייסד גוגל, משלושה מקורות שונים. הוא סיפר כי זה עשה הרבה רעש, ההיתכנות לשינוי נראתה חיובית "ואז - כלום", הכול התפוגג ברגע. זה מזכיר התנהלות של ארגונים רבים, יש לציין, ובכל זאת השבתת השמחה הזאת הייתה אירוע אחד יותר משהאריס יכול היה להכיל.
הדבר המפחיד ביותר בסיפור של הרשתות החברתיות הוא שאין פה חלוקה דיכוטומית של טוב ורע. "זו אוטופיה מעורבת בדיסטופיה", אומר האריס, ומזכיר שלצד הדברים הרעים שקורים לכם, אתם יכולים ללחוץ על כפתור הטלפון וב-30 שניות יגיע רכב ויאסוף אתכם. כשבוחנים את פייג', מארק צוקרברג, בן סילברמן ופול סיארה (מייסדי פינטרסט) לא מגלים שם בד גייז. אלה לא חבר'ה שיסחטו את האצבע על ההדק ויוציאו אנשים להורג. היה להם רעיון, הם התכוונו לעשות בו שימוש טוב. מצד שני, גם כשאלפרד נובל המציא את הניטרוגליצרין, הוא עשה זאת מתוך חזון לסייע לאנושות ולא כדי שהחומר הזה יהרוג אנשים. הוא נכנס לדיכאון ממנו שלא יצא עד סוף ימיו, החבר'ה של היום קצת יותר מחוספסים. את הדיכאון הם משאירים ללקוחות שלהם.
שתי נקודות מעניינות במיוחד עומדות במרכז "מסכי עשן". האחת היא הטלת הזרקור על דור ה-Z, אנשים שנולדו אחרי 1996 ונמצאים בתוך מטריקס של רשתות חברתיות. הם לא מכירים עולם אחר וגם לא יכירו. מצד אחד, גם אנחנו, בני דור ה-X וה-Y, נולדנו לתוך טלוויזיה, מה שעורר לא מעט ביקורת מצד הדורות הקודמים וגם טענות על כך שהמדיה משחיתה. מצד שני, הכרנו גם עולם שלא סובל מכזה גודש של עיבוד מידע ומתחושת פומו שלעולם אי אפשר להשביע אותה.
נקודה נוספת וחשובה שבה נתקל כל משתמש ברשתות החברתיות היא חוסר האבחנה בין טוב לרע; או, אם תרצו, הבחנה מוגברת, לפחות כך חושב אותו משתמש, בין טוב לרע. תסתכלו על הפיד שלכם בפייסבוק או בטוויטר. האם הוא מוצף בבעלי דעות שונות משלכם? האם הדעות שדומות לאלה שאתם מחזיקים בהן דומות מדי? האם אלה שמחזיקים בדעות כשלכם אמרו אי פעם משהו שמצדיק את הצד השני ומחזק אותו?
לא תאהבו את התשובות שתקבלו, אבל אם הודיתם בכך שהעולם הקטן שמורכב בראש שלכם דומה מאוד לעולמם של אלה שמסכימים אתכם ושונה מאוד מאלה שמתנגדים לכם, אתם לא לבד. המרואיינים מדגימים כיצד ב-2016 עוצבה דעת הקהל במיאנמר כך שהובילה לרדיפתם של בני שבט הרוהינגיה ולרצח עם. בסופו של דבר, הם טוענים, העובדה שהרשתות החברתיות עוזרות לכם לייצר קוסמוס פנימי שונה מהיקום שבחוץ מסוכנת ועלולה להוביל למציאות קיצונית ואלימה של מלחמת אזרחים. כל הנורות האדומות שנדלקו בנושא מוצדקות. הם מדברים על אמריקה, אני שמעתי אותם משוחחים על ישראל.
האם "מסכי עשן" יגמול אתכם מהרשתות החברתיות ומהרגלי הצריכה שלכם? תרשו לי להניח שלא. הסרט גם לא עשוי טוב מספיק כדי לעשות את זה. באופן אירוני, רגע אחרי שאחד הדוברים מסביר כי צעד ראשון בדרך לגמילה הוא לא להיכנס לסרטונים שהומלצו לכם על ידי יוטיוב, מסתיים הסרט ואנו מקבלים על המסך את המלצות הצפייה של נטפליקס. ובכל זאת, הדוקו הזה כן מעלה הרבה מאוד שאלות שאם תתעמקו בהן, כנראה תאהבו את עצמכם קצת פחות. ואולי, רק אולי, תתחילו להיות מעט יותר ביקורתיים כלפי הנעשה בעולם שבפנים ובעיקר בזה שבחוץ.