הזיכרון הקולקטיבי מתעתע. מי בכלל זוכר שהיה כאן פעם ראש ממשלה שאינו בנימין נתניהו. אבל אם מגרדים קצת בפדחת, משהו מתחיל לצלצל. כן, היה משהו כזה: אהוד אולמרט, איש שנחקק בהיסטוריה כראש הממשלה הישראלי הראשון שמורשע בשחיתות, ומי שבקדנציה שלו היו שתי מלחמות איומות.
אולמרט בטוח גם כיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, שאינו אדם מושחת, ושהכרעת הדין לגביו הייתה שגויה. בסרט הדוקו החדש, "האיש שרצה יותר מדי" של הבמאית רוני אבולעפיה (HOT8), הוא שוטח את גרסתו הציבורית לאירועים. היא לא מאוד משכנעת.
הדוקו מורכב משני חלקים שהם למעשה אחד: ראש הממשלה והנאשם. הוא מגולל בזריזות את הקריירה הפוליטית של אולמרט, מסמן גם כן בזריזות נקודות ציון בולטות בממשלתו של אולמרט (ומדלג על אחרות, פחות מחמיאות), ומסכם עם ליווי מקיף של ההליכים הפליליים נגדו, תוך שיחות קצרות עם הפוליטיקאי המושמץ עצמו.
ויזואלית זהו סרט נאה ואסתטי, הנשען על שילוב מהוגן של ראיונות עם דמויות מפתח, קטעי ארכיון, קטעי יומי חדשות וליווי של אולמרט עם שחרורו מהכלא. אלו משובצים זה לצד זה בניסיון לספר איך הדברים נראים מצדו של ראש הממשלה לשעבר, משימה שהסרט מתגייס אליה בהתלהבות.
למעשה, היצירה הזאת מבקשת לזכות אותו מבחינה ציבורית - כשהקרב לא נסוב רק על שאלת האשמה או צדקת הדרך הפוליטית, אלא גם ובעיקר על תדמית: כך למשל, בכתב ההגנה המחניף הזה, את אולמרט שזכה לדימוי של איש נהנתן ואף מושחת, תראו מורח לעצמו אבוקדו על לחם כאחד האדם, בתמונה שמסמלת כולה צניעות ופשטות.
כל זאת מלווה בעדים תומכים במיוחד, המסבירים מנקודת מבטם איך שרשרת אירועים וגחמות חריגה במיוחד הובילה להרשעתו של אולמרט, שלכאורה לא אמורה הייתה לקרות, בעוד אחרים מתעקשים עד כמה חזונו המדיני ועמדותיו השמאליות (פחחחחחחחח), שכביכול כמעט הביאו לשלום עם הפלסטינים, עוררו התנגדות כה קיצונית עד שהביאה עליו - כך נטען - יריבים שחיפשו עליו חומר מפליל.
לקיחת אחריות אמיתית - אין כאן ממש. כל השאר הם האשמים. למעשה, הנראטיב של הסרט מציג את אולמרט כמי שיריביו הפוליטיים, המתנחלים, ציוני אמריקה ורשויות אכיפת החוק פעלו כל אחד בדרכו כדי להפיל אותו מכסאו באמצעות חקירות פליליות, אך ורק בגלל עמדותיו הפוליטיות. הטענה המביכה הזאת נשמעת קצת מוכרת? זה לא ממש במקרה.
אלא שלאהוד אולמרט יש היום נכס ציבורי אחד בלבד: הוא אינו בנימין נתניהו. כשזה מסרב לעזוב את כסאו חרף האישומים נגדו, משתלח במערכת אכיפת החוק ובשומרי הסף, מאיים בסיפוח שבינתיים התחלף בהסכמי נורמליזציה וכושל בניהול המשבר החמור ביותר שהיה כאן מזמן, קודמו נתפס כנראה, משום מה, בקרב קבוצה מאוד מאוד מסוימת, כמי שיכול היה לשנות את הכיוון שאליו המדינה הזאת הלכה.
אך אין דבר פתטי יותר מנוסטלגיה לזמנים היפים ההם, כשראש ממשלה היה מתפטר כשעננת שחיתות מאיימת מעל ראשו כבר לפני שהוגש נגדו כתב אישום. אין למה להתגעגע. זה בעיקר מעיד עד כמה נשחקה כל ציפייה מינימלית מנבחרי ציבור בעשור שעבר מאז התפטרותו של אולמרט, שממשלתו הכילה בעצמה כמה וכמה שרים שנאלצו להתפטר בגלל פרשות שונות.
בתחילת הסרט מביע אולמרט צער על כך שפרשות השחיתות הן מה שזוכרים לו, ולא דברים אחרים. הוא אינו מגיב בסרט על אירועי השעה, וגם לא מחדש הרבה ביחס לאירועים שהתרחשו במהלך כהונתו. מעבר לכך, קשה לומר שאנחנו לומדים מ"האיש שרצה יותר מדי" על אישיותו ודמותו של אולמרט דברים חדשים מדי מעבר לסאגה המשפטית שעברה עליו, או על התהליכים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו תחת שלטונו.
כך שבסופו של דבר, כשעיקר הסרט עוסק בהסתבכות הפלילית, הוא מגשים בדיוק את אותו תסכול שהשמיע ראש הממשלה לשעבר בתחילתו. אולי גם בעניין זה, הוא רצה יותר מכפי שיכול היה לקבל.