בין חנן בן ארי לנועה קירל, המוזיקאים הישראלים גילו השנה מחדש את תפקידם

אם היה צריך להכין פלייליסט שמעביר את החוויה של ישראל בתש"ף, הוא היה נע בין רעש מוחלט לבין דממת אלחוט. זה נכון באקטואליה, וזה נכון גם במוזיקה המקומית, עם הרבה רעש מסביב ועם שקט מצמית במועדונים. יותר מכך אופנה מוזיקלית כזאת או אחרת, השנה הזו - בתקווה שהבאה כבר לא - תעמוד בסימן התפוררות כלכלית של תעשיית המוזיקה, קריסת עולם ההופעות, וחוסר ודאות כללי.
ובכל זאת, ננסה לתת בה כמה סימנים.

מוזיקאים דתיים נמצאים בקדמת הבמה כבר כמה שנים טובות, והיו להם, כמו לכולם, שנים טובות מאלה. ובכל זאת, נדמה שבשנה החולפת הם התבססו עוד קצת. הדואטים של ישי ריבו ונתן גושן, או של שולי רנד ואמיר דדון, מצאו לעצמם קהל צמא מתמיד. ריבו, שבהדרגה הופך לאחד האמנים האהובים בישראל, הצליח לפצח נוסחה שמתיישבת עם אמצע הדרך הישראלי, והוא חוזר עליה שוב ושוב; חנן בן ארי, האיש שבלע את קובי אוז (תעצמו עיניים ותדמיינו את טיפקס מבצעת את "אם תרצי", זה אחד לאחד), הוא כבר בחזקת מפלצת; נרקיס הוציאה כמה שירים מעולים משלה, הגם שקיבלה פחות פוקוס מאשר בשנה שקדמה לה.

הפופ החילוני, בינתיים, סיים את התיכון והתחיל את שרשרת החיול, במה שהתגלה כשרשרת פארסות וחיכוכים שמסרבת להסתיים. בין מסלול טאלנט אחד למשנהו, היו גם כמה שירים לא רעים, אבל בסך הכול הפופ הישראלי מדשדש לו. בשנה כזאת, מה הפלא שהשיר המושמע ביותר הוא בכלל להיט מהשנה שעברה ("מסע" של אליעד).

לנועה קירל הייתה שנה סבירה, עם להיט אחד ענק ("מיליון דולר"), ריקודים בהר הרצל והרבה בינוניות; חוץ ממנה, עדן בן זקן, הדמות הבולטת ביותר במוזיקה המזרחית כרגע, המשיכה להפציץ ("אגרוף") אבל לא התעלתה על עצמה, והייתה גם עדן אלנה שהפציעה מחדש בחיינו עם שיר אירוויזיון שלא היה, והשותפה לריאליטי אלה לי להב, עם השיר המוזר של השנה. נטע ברזילי, אחרי טיפוס מטאורי לפסגה, מתקשה לשחזר את ההצלחה של "Toy", למרות ניסיונות מקוריים לפחות. הבנים, לעומת זאת, פישלו בענק: לסטטיק ובן אל זאת הייתה השנה החלשה בתולדותיהם, עומר אדם ששחרר להיטים בזה אחר זה במחצית הראשונה של העשור מתקשה לחזור לכושר תוך שהוא משחרר כמה דואטים הזויים, וגם מרגי לא מצליח להתעלות על סינגל הבכורה שלו משנה שעברה. סליחה על הדיבור הנגוע.

רגע השיא בהיפ הופ הישראלי השנה הוא דווקא מבית היוצר של אדם שהוא לא ממש מוזיקאי ביום יום - תמיר בר עם אופרת ההיפ הופ המוטרפת "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", שבה התקבצו מיטב הכוחות המקומיים לקאלט עם נוכחות אדירה שמגיעה עד לשלטים בהפגנות בבלפור. מלבד השירים המעולים, הופעות האירוח וההפקה הטלוויזיונית, "שם טוב האבי" השפריצה מקוריות והכריזה שהכוחות האלה נמצאים כאן כדי להישאר.

אחת הביקורות שהופנו כלפי היצירה ההיא נגעו לכך שלא השתתפו בה מספיק זמרות, ואם היה תחום אחד שפרח בתש"ף היה היצירה של ראפריות מעולות, שהם האחראיות לאלבומים ולשירים הגדולים של השנה בז'אנר הזה: אורית טשומה (עם "השפע בדלות"), יסמין מועלם (עם "מסיבה") וסימה נון ("עם תדברי כבר") הפגיזו עם בכורות מרתקות, כשכל אחד מצידה מביאה אל השולחן אלמנטים מקוריים ומעניינים משלה. שלא תגידו שלא התרענו: פה נמצא העתיד של ההיפ ההופ הישראלי.

השנה העברית נפתחה בחגיגה של שירי משוררים, שלא כולם הבשילו עדיין לכדי אלבומים. בין אלו ניתן היה למצוא את האלבום "אי במערבות - נשים שרות זלדה" המשובח, פרויקט רקמות שחגג את השירים של הדמות הבדיונית דליה שושן מספריו של שמעון אדף, פרויקט משירי רחל שלא יצא עדיין, "שירתם" של טל סונדק שהלחין שירים מעזבונות של פזמונאים שהלכו לעולמם ועוד. שירי משוררים הם תמיד נישה עם משמעות במוזיקה הישראלית, וכמה מהפרויקטים האלו הצליחו לקחת אותה למחוזות שעדיין לא נשמעו כאן.

במקביל, מגמה דומה אך שונה בתכלית פרחה לה לא-פחות: מתקפת קאברים אינטנסיבית, מרהיבה, שמצאה לה מקום נרחב ברדיו וברשת. מבחינה עצמאית, אחת מגרסאות הכיסוי הבולטות של השנה הייתה הקלאסיקה "החולמים אחר השמש" בביצוע של דוד לביא ותמר פילוסוף, וראויים לציון גם המיני-אלבום של איה כורם שעברת שירים של לאונרד כהן, או פרויקט "שירי ברזל" של שמואל זלצר שחזר לסיבוב נוסף של גילויים מהרוקנרול הרוסי, אך במקביל התחילו להגיע חידושים בסיטונאות משני מקורות עיקריים: הראשון באמצעות העלייה המחודשת של "זהו זה", והשני דרך פרויקט "צו השעה", ובשני המקרים היד עוד נטויה. הרציונל ברור: בתוך תקופה כל כך לא יציבה, הקאברים מספקים איזו נחמה נוסטלגית להתכסות בה בימי מגיפה.

אבל בסוף הקורונה הכריעה הכול, את כולם. המועדונים נסגרו ונפתחו ושוב נסגרו ומי יודע מתי ייפתחו. המופעים ואלבומים רבים נדחו. כבר חצי שנה של כאוס שלא ברור איזו אסטרטגיית יציאה תוכל להעיר אותנו מהסיוט הזה. מתוך התסכול, כמה אמנים הצליחו להגיב יחסית במהירות למציאות החיים החדשה: ארקדי דוכין הוציא אלבום חצי-חדש בשם "קורונה טיימס", עם לא מעט שירים ישנים שלו שהתאימו באופן מבהיל לתקופה; פרויקט "מנגינות לשעת חירום" הציג נבחרת מנצחת של יוצרות אינדי, לרבות עדי שחם, אביגיל קובארי, נעם סדן, פלורה ואחרות, שביצעו שירים שמתכתבים עם הסגר; ופרויקט "הגל השני", שיצא ממש עכשיו, גיבש גם הוא אוסף מרשים למדי של מוזיקאים מהשוליים הישראלים ששחרר מדי שבוע שני שירים עד שאלו הצבטרו לאלבום כפול.

אבל המפץ הגדול באמת היה ברחובות, וגם קצת בכנסת: כשהתרבות נותרה בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה, האמנים פתחו את הפה, שרו בהפגנות והקליטו שירי מחאה חדשים. אסף אמדורסקי ומוקי פרצו את הסכר, שהמשיך לתיסלם, חמי רודנר, אקו, טונה, שלום חנוך, החצר האחורית, הדג נחש, אחינועם ניני, WC, ועוד ועוד. הגל הזה, שראינו כמוהו בכמות ובאיכות בפעם האחרונה רק אחרי מחאת האוהלים ברוטשילד, מעיד על לפחות דבר טוב אחד שיצא מתש"ף: במלחמה על הזכות ליצור ולהתקיים מזה בישראל, האמנים הישראלים גילו מחדש את התפקיד הציבורי שלהם, וזו כבר בשורה של ממש.

אלבום השנה: הולך ומתקרב - אהוד בנאי

שיר השנה: פנינה - הכבש השישה-עשר

מפיקת השנה: תום דרום (על האלבומים "אי במערבולת - נשים שרות זלדה" ו"פעמון למרד" של רננה נאמן)

ונזכיר גם את האלבומים הנהדרים של דניאלה ספקטור, הפה והטלפיים, קיקי מלינקי, הדרה לוין ארדי ועוד דברים נהדרים שכנראה שכחנו או החמצנו, ועמם הסליחה.