"אתי אלון: האישה שגנבה 250 מיליון" לא ראוי לפריים טיים בשנת 2020

    הדוקו-דרמה של קשת על מקרה אתי אלון היא תוצר חלש וזניח, לא מקורי ואף שטחי, מבחינה אמנותית ועיתונאית כאחד, נטול חשיפות, תפור בגסות ומוציא אפילו משחקניו המוכשרים תצוגות משחק מביכות

    נדב מנוחין
    צלם: אבי כהן, עריכה: ניר חן

    כל מי שהיה בהכרה בתחילת המילניום זוכר היטב את פרשת מעילת הענק בבנק למסחר. מעל 250 מיליון שקלים נגנבו אז על ידי אתי אלון, עובדת הבנק, מכספי לקוחות - כדי לסייע לאחיה, עופר מקסימוב, שנכנס לחובות גדולים בגלל הימורים. ישראל, חצי סיכה בין סעודיה לים, לא רגילה בפשעים בסדר גודל כזה: חסכונות שלמים ירדו לטמיון, מיליונים על גבי מיליונים; אבל לא פחות מהיקף הגניבה העצום, מה שטלטל מדינה שלמה הייתה החרדה מכך שדבר כזה יכול להיעשות בידי מי שאמור לשמור לאזרחים על הכסף.

    והנה, כמעט שני עשורים לאחר מכן, אחרי ששני גיבורי הפרשה המרכזיים סיימו לרצות מאסר ממושך, זו שוב סחורה חמה: שתי הפקות מבקשות לספר את הסיפור במקביל. האחת, סדרת הדרמה "מעילה" בכיכובה של דאנה איבגי, צפויה לעלות ב-yes בחודשים הקרובים. השנייה, פרויקט דוקו-דרמה תחת השם הסתמי "אתי אלון: האישה שגנבה 250 מיליון", כאן עם חן אמסלם, עלתה אמש בקשת 12 עם חלקה הראשון.

    עוד בוואלה! NEWS

    "מלכת היופי של ירושלים", עמיר בניון ופאודה כמובן: הסדרות שיעלו השנה ב-yes

    לכתבה המלאה
    שום דבר מפתיע, מעניין או מרענן. חן אמסלם, "האישה שגנבה 250 מיליון" (צילום מסך קשת 12)

    עבודה מקבילה של גופי שידור מתחרים על אותם נושאים או סתם צירופי מקרים הם דבר שקורה בשוק התוכן מדי פעם, ובכל זאת מדובר במקרה מתמיה, על רקע קצת מעורער: כשחרדה כלכלית קיומית מרחפת על פני כל המדינה, וחוסר האמון בין האזרחים לרשויות וזה כלפי זה רק גובר, הפנייה של שוק הטלוויזיה בחזרה לפרשת אתי אלון מעלה תהיות על מה שהטלוויזיה הישראלית נותנת לצופים שלה, ומי מרוויח מהצפה אינטנסיבית של תכנים העוסקים בחשדנות - נושא מרכזי מאוד על המסך המקומי במשך השנים האחרונות.

    "האישה שגנבה 250 מיליון" מזכיר מוצרי פשע אמיתי אחרים שכבר שודרו בקשת, עם צוות דומה מאחוריהם וסגנון זהה: "רוצחות מבית טוב" על חוה יערי ואביבה גרנות ו"ענת אלימלך - הילדה הכי יפה בירושלים" על רצח הדוגמנית בידי בן זוגה. הקונספט מבוסס על נוסחה פשוטה, כמעט אוטומטית: חצי מהמשדר הוא אוסף מייגע של ראשים מדברים - חוקרים, עורכי דין, מקורבים, קורבנות - שעוסקים בפשע הצהוב והסנסציוני התורן שהפך בינתיים למיתולוגיה מקומית; והחצי השני הוא דרמה בינונית, אילוסטרטיבית בעיקרה, שנועדה להחיות את ההתרחשות.

    עוד בוואלה! NEWS

    מפוזרת, נמרחת וגסה: "תאג"ד" איבדה את דרכה בעונה השנייה

    לכתבה המלאה
    החלק הדרמטי נטול עומק וכמעט חסר ערך. צחי הלוי, "האישה שגנבה 250 מיליון" (צילום מסך קשת 12)

    אפילו יותר משתי התכניות ההן, "האישה שגנבה 250 מיליון" היא תוצר חלש וזניח, לא מקורי ואף שטחי, מבחינה אמנותית ועיתונאית כאחד, שתפור בגסות שלא אמורה להיות שייכת לפריים טיים ב-2020.

    לזכותה של הסדרה נציין לפחות שהיא נהנית מליהוק נהדר, שכולל שחקנים מצוינים כמו חן אמסלם ("פמת"א"), צחי הלוי ("בית לחם") כבעלה ויניב סוויסה ("קופה ראשית") כעופר מקסימוב. אך מעט דברים ממחישים את חולשת המשדר כמו העובדה שהוא מוציא אפילו מהשחקנים האלה תצוגות משחק עלובות ובלתי משכנעות, שמתכנסות לכדי חלק דרמטי נטול עומק וכמעט חסר ערך.

    ומה באגף התיעודי? סתם שיעמום צפוי, נטול חשיפות של חומרים שטרם נראו מסוג כלשהו, ומבלי באמת לנסות, בחלק הראשון לפחות, להביט מלמעלה על אחת הפרשות הפליליות המסעירות שהיו כאן ולהבין מה הייתה משמעותה מאז ועד היום. ככלל, צפוי היא מילת המפתח, והיא גם מסכמת את הפרויקט כולו: אין שום דבר מפתיע, מעניין או מרענן טלוויזיונית ב"האישה שגנבה 250 מיליון", או אפילו סיבה אחת לצפות בה. רק שאלה אחת נותרה כאן: איך אפשר לקחת סיפור כל כך מרתק ודרמטי, ולהוציא ממנו כל-כך מעט.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully