אילולא הקורונה, היינו זוכים השנה לראות על המסך הגדול רצף סרטים בכיכובה של ליה סיידו. "זואי" בהשתתפות השחקנית הצרפתייה הספיק לעלות בחודש פברואר, ואז היו אמורים להגיע גם "לא זמן למות", הפרק החדש בסדרת ג'יימס בונד, בו היא שבה לגלם את הדמות שכבר שיחקה ב"ספקטר", הפרק הקודם בו; "The French Dispatch", המיוזיקל של ווס אנדרסון שהיא חלק מנבחרת הכוכבים והכוכבות שלו; ודרמת המתח הצרפתית "רחמים", שערכה את הבכורה העולמית שלה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019.
שני הסרטים ההוליוודיים עוד יגיעו לבתי הקולנוע, אם ישרדו את הקורונה, אבל "רחמים", אותו כתב וביים הקולנוען המוערך ארנו דפלשן, הופץ רק בצרפת ובכמה מדינות אירופאיות, ואצלנו עולה היום ב-VOD של הפלטפורמות השונות. סיידו הפכה הפכה לשם בינלאומי בזכות הופעותיה ב"ממזרים חסרי כבוד", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", "חצות בפריז", "מלון בודפשט הגדול", "הלובסטר" וכמובן גם "כחול הוא הצבע החם ביותר". חסידיה יוכלו לראות אותה כאן מגלמת תפקיד השונה מאלה שגילמה עד כה - ובעיקר שונה מן הפרסונה הציבורית שלה.
סיידו היא בת לאחת המשפחות העשירות והמיוחסות בצרפת, גדלה עם כפית של זהב בפה ובדרך כלל מגלמת ילדות שמנת. אפילו ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" המחוספס גילמה דמות של צעירה פריבילגית יחסית. ב"רחמים", לעומת זאת, היא משחקת אישה קשת יום הגרה ברובי (Roubaix), אחד היישובים העניים ביותר בצרפת, ואזור מוכה פשיעה.
הסרט מתמקד בפשע שכזה: רצח אכזרי של קשישה. הגיבורה בגילומה של סיידו חשודה בו, יחד עם זוגתה (שרה פורסטייה), והבלש שחוקר את שתיהן חקירת שתי וערב חושף בכך סיפור גדול הרבה יותר מאשר מקרה הרצח המסוים הזה.
"אני אוהבת לעשות סרטי ג'יימס בונד, אבל אני אוהבת יותר לעשות סרטים כאלה, בהן הרגשות של הדמויות טהורים ואמיתיים יותר", אומרת סיידו בריאיון לוואלה! תרבות המתקיים לאחר הפרמיירה של הסרט בפסטיבל קאן. "אמנם במרכז העלילה עומדת פרשת רצח, אבל בעיני זה לא מותחן, אלא סרט על המצב האנושי. הוא לוקח דמויות שעשו מעשים איומים, אבל לא שופט אותן, אלא מנסה להבין אותן ולהאיר את האנושיות שבהן. זה סרט שמנסה לשאול אם יש לנו בחירה חופשית, או שמא הגורל שלנו נחרץ מראש בהתאם למעמד החברתי".
אז אם כבר מדברים על מעמדות - הרקע שלך שונה לגמרי מזה של הדמות. איך התחברת אליה? מה הבאת מעצמך?
"זו שאלה טובה. זה נכון, אני מרקע שונה לגמרי, אבל יש לנו משהו משותף: אינסטינקט הישרדותי חזק. היא יודעת שגורלה מר, אבל בכל זאת מנסה להתנגד, עד הרגע האחרון, וגם כשהיא נשברת, מיד חוזרת לעצמה. גם אני הישרדותית".
את מזדהה עם הסבל שלה?
"אני צרפתייה, אז אני אוהבת לסבול. אני חושבת שמלנכוליה זה משהו צרפתי מאוד. יש אימרה בצרפתית שאהבה היא ערובה לסבל. אין מה לעשות: המצב האנושי קשה, והחיים קשים. מצד אחר, הסבל שלי תמיד היה סבל בורגני".
סיידו נולדה באמצע שנות השמונים ופגשתי אותה לראשונה ב-2009, כשרק התחילה את הקריירה שלה. "זה משוגע, איך שהזמן עובר, הא?", היא אומרת לי כשאני מזכיר לה זאת. "אני חושבת הרבה על הזמן שעבר, אבל מבחינתי הקריירה שלי היא לא איזו מסה קריטית, אלא רצף של זיכרונות וחוויות. בשבילי, הקולנוע הוא לא התפקידים שעשיתי אלא החוויות שצברתי. בכל פרויקט אתה מגלה ריחות חדשים ומקומות חדשים, וזה הדבר האהוב עליי בעבודה הזו. כל הפקה היא עולם ומלואו שאני נוצרת את כל הפרטים סביבה. אני אוהבת לעשות מסעות לעבר בתוך הראש שלי, ולחיות מחדש את החיים סביב הצילומים".
עד כמה את נקשרת לדמויות שאת מגלמת?
"אני לא רואה את הדברים בצורה כזו. מבחינתי, אני לא ממציאה דמויות פיקטיביות, אלא בכל פעם מחדש מגלמת חלק מעצמי. זה לא שנכנס בי דיבוק ואז הוא יוצא אחרי הצילומים. זאת אני. אני לא יכולה להיפרד מהדמויות שאני מגלמת, מהסיבה הפשוטה שהן בשר מבשרי".
מה היחס שלך ל"כחול הוא הצבע החם ביותר"? בזמנו יצאת נגד הבמאי עבדלעטיף קשיש בשל הדרך בה הוא צילם אותך ואת סצינות המין בסרט. אחר כך חזרת בכך.
"הצילומים היו החוויה הכי אינטנסיבית שהיתה לי. הייתי מחויבת לסרט בכל מאת האחוזים, וזה היה משוגע. קשה לי לשפוט סרטים שעשיתי במבט אובייקטיבי. אני לא יכולה להגיד לך אם אני אוהבת אותו או לא, זה הרי הרבה מעבר לכך. הסרט הזה הוא חלק ממני, הוא מגדיר את מי שאני כשחקנית".
איך היה לצלם בעיר כמו רובי?
"זאת עיר מדהימה. פעם היא היתה אחת הערים הכי עשירות בצרפת, אבל אז התעשיות בה קרסו. כיום, העיר הזו נראית כמו מדינת עולם שלישי, ומדהים שמקום כזה נמצא שעת נסיעת רכבת מפריז. כזיכרון למה שהיה פעם, עומדים בו בתים יפהפיים אך נטושים. הם עומדים למכירה במחיר מגוחך, אבל אף אחד לא רוצה לגור שם. יש בעיר המון פשע, סחר בסמים וגם קיצוניות איסלאמית, אבל מנגד גם ארכיטקטורה מהממת, וכמובן גם חומר אנושי נהדר. התושבים שם הרי לא אשמים במצב הכלכלי והחברתי שלהם".
גם בסרט הזה יש סצינות לא פשוטות.
"נכון, יש סצינות שהשוטר צועק עליי ואני לא אוהבת שצועקים עליי, אבל זה היה חלק מהתפקיד ואני אוהבת תפקידים מאתגרים".
