אל האולם נכנס עידו רוזנבלום כשאת פניו מסתירה מסכה של איירון-מן, גיבור העל הנהנתן וההיפר-קפיטליסט של מארוול, שבזכות מוחו החריף וחליפת מתכת המעניקה לו כוחות על יציל את העולם פעם אחר פעם. אחריו הולכים כמה דוגמנים בחליפות, גם כן סוג של תחפושת. הקהל, שאיש בו אינו עוטה מסכה חרף המבנה הסגור והנגיף המתפשט שאינו מבחין בין סלב וסלב, מריע לו. הוא מסיר אותה וצועק: "ערב טוב". ראינו כבר יפים מזה, חייבים להודות, אם נזכרים שלפני רגע הסתיימו החדשות.
כך נפתחת "הזמר במסכה" של הקשת, שמתחפשת לתכנית שתציל אותנו מעצמנו הפעם: "חתונמי" של הסגר השני, "נינג'ה ישראל" של הימים הנוראים. אסקפיזם קיצוני בדמות נשף חגיגי ונוצץ, שגם בו מפורסמים קופצים למים מטאפוריים. הכוריאוגרפיה נוצצת, השופטים מאושרים, ועל הבמה - שורת כוכבים שזהותם עלומה מבצעים שירי פופ בתחפושות מושקעות ובמיומנות מרשימה. זו פנטזיה מוחלטת עם תווית של סוכר במינון גבוה, רחוקה מכל מה שקורה בחוץ, מכל דבר שהוא "חשוב" או "ערכי" או "חינוכי", ומכל דבר שמזכיר בתי חולים, אבטלה או כתבי אישום. כאילו כל זה בכלל לא מתרחש כאן, בישראל 2020, אלא בכנס העתידנים.
וכך הם עולים, אחד אחד, קרמבו ודוב, תרנגול ודרקון, יעל ושור. סרטוני פרומו מלאי רמזים מעורפלים מנסים לעודד אותנו לזהות, אבל זה כמובן בלתי אפשרי. ובכל זאת, אנחנו צריכים לנחש מי מסתתר מאחורי המסכה: חתול? מפלצת? אי אפשר לדעת, וזה לא באמת משנה. גם לאיכות הנאמברים אין שום חשיבות או טעם: הרי לאיש לא אכפת אם זה היה ביצוע יפה או מכוער. מרוב דמויות שונות, הכל נראה אותו הדבר.
מה שחשוב הוא המסר הטלוויזיוני לציבור, שמתחבא בתוך הקסם: בתוך התחפושות כל אחד יכול להיות מה שהוא רק רוצה, מבלי שאיש יוכל לשפוט אותו. בכל העולם הקהל קנה את זה, הקוריאנים והאמריקנים גם יחד, שרק אנחנו נוותר? מה פתאום. ממילא אחרי חצי שנה של הטירוף הזה אנחנו בכלל לא מזהים את עצמנו, את מה שהיה פעם חיינו הממשיים. נשארו רק תחפושות דמיוניות שנתפור לעצמנו ליום שאחרי: איך נשתנה ונצמח כשהכל שוב ייפתח והאדמה שוב תהיה יציבה. הדמויות הן תחפושות של חיים נורמליים. בתוכן מסתתרים אנשים רגילים.
הכל מתקתק בתוך "הזמר במסכה": התחפושות - וואו. השופטים קורעים, משחר חסון ועד אופירה אסייג, ועידו רוזנבלום הוא המנחה הטוב בטלוויזיה. אבל איכשהו, כל הקרנבל הזה מייגע, לא שייך למצב הרוח הכללי, ובעיקר נמרח לאיטו. גם המשחק עצמו ממצה את עצמו די במהירות. יותר מכול: המלאכותיות המצועצעת הזאת משדרת ניכור, ולא אנושיות.
לא פלא, אם כן, שהרגע העוצמתי ביותר בפרק הבכורה ששודר אתמול הוא כצפוי זה שבו המתמודד שהפסיד מסיר את המסכה ומציג את עצמו לעולם. המסך אינו עוד סרט מדע-בדיוני, אלא מראה: סוף סוף פנים אמיתיות. כל מי שאוהב מוזיקה יודע שהזמרים הטובים ביותר הם אלה שחושפים את עצמם. ברגע הזה, המפסיד הוא המנצח האמיתי, כלומר: מי שחזר להיות בן אדם.