מצאנו את האלבום המושלם לעבור איתו את הדיכאון של הסגר

איה זהבי פייגלין לא מאמינה בהפוגות ארוכות בין אלבומים וגם לא מאמינה באלבומים ארוכים. אפשר להבין אותה - אחרי הכל, החיים קצרים וחבל לחכות. בהתאם, האלבום החדש שלה נקרא, מסיבות אחרות לגמרי, בשם המצחיק-מריר "החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא". כצפוי, הוא מצוין. ממנה אין טעם לצפות לפחות.

אלבום הסולו השלישי של זהבי-פייגלין מתגלה כהכי קומוניקטיבי שלה עד כה, ונראה שעשתה בו מאמץ לכתוב המנונים - בין אם זה השיר האנטי-טכנולוגי "גיטרה ופסנתר", או פזמוני חיזוק עצמי כמו "לא לבכות" או "אחד העם". יש אמנים שמחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים, אבל האלבום הנוכחי של הזמרת דווקא נשאר במחוזות המוכרים, ופועל מתוך מגמה אחרת: חידוד ושיוף של הפורמולה, שמתבססת על שירים שקטים, אקוסטיים, איטיים, תסכול עמוק ואירוניה מתוחכמת. מה שמחזק אותם הפעם היא ההפקה העשירה יותר, שמחולקת כאן לארבעה מוזיקאים שונים: עדי רותם, הראפר שקל, תומר כץ ואדם בן אמיתי, שמחזירים אותה לרגעים לעולמות יותר רוקיים, בלי להגזים.

הפורמולה בהחלט עובדת: זה חיסון מוזיקלי מושלם. מאז ימי "כל החתיכים אצלי", זהבי-פייגלין ביססה את עצמה כאחת הדמויות המיוחדות ברוק הישראלי של הזמן הזה, ו"החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא" רק מעגן את המעמד. בין שירים על טינדר להתקפי חרדה לשברונות לב לעולם מנוכר מתמיד, האלבום הזה דורש גם תקווה והתעלות. ההצהרה שבמרכז השיר הסוגר, "מגיע לי טוב", שעל שם שורה מתוכו נקרא האלבום, הוא מהשירים שהתקופה הזו זקוקה להם במיוחד. רוצה לומר: זה האלבום המושלם לעבור איתו את הדיכאון של הסגר, ולצלוח אותו על הרגליים.

כוכב "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים" הסיר את שם הבמה באלבום השני שלו, שבו הוא ממשיך ללהטט בין ספוקן וורד, ראפ ובלדות ענוגות ומוטיבים תנ"כיים. האלבום הראשון של אולמן, "חצי סוגריים", הוא מאלבומי הבכורה הטובים של העשור האחרון, שגילה כותב ומבצע עם ביטחון, ורסטיליות וסגנון מגובש. לעומתו, ב"לאורך החשק" אולמן יוצא למסע שכולל יותר ז'אנרים, ונוכח בו יותר כווקאליסט - גם אם השירים לא אחידים ברמתם. עדיין, גם ביום קצת מפוזר אולמן הוא כותב ומבצע שנון ומקורי, ומסתתרות כאן גם כמה פצצות מסוכנות באמת, ובראשם השיר הסוגר: "דברים שלא אמרתי", פואמה נוקבת ועוצמתית על התבגרות, משפחה, אבות ובנים, מדינת ישראל וכל מה שבאמצע, שמאחוריה אין ולו צליל אחד.

בלזיצמן ואפרת הם שניים מהשמות העסוקים ביותר ברוק הישראלי - היא כצ'לנית, הוא כמתופף. העבודה המשותפת שלהם כצמד הניבה כבר כמה אלבומים יפים, והסגר הוציא משני המוזיקאים, שהם זוג גם בחיים, אלבום נוסף - שכולל בעיקר קאברים לקלאסיקות ישראליות, מביצוע קודר ל"אני מאמין (שחקי שחקי)" ועד ביצוע משולב בעברית ובצרפתית ל"Ne me quitte pas (אל תלכי מכאן)", כמו גם כמה אלתורים יפים. מי שהתאהב בנגינת הצ'לו הוירטואוזית של בזליצמן, מוזמן ליהנות גם מאלבום נוסף שהקליטה תוך כדי הסגר ויצא השבוע (!), "Reflections" האינסטרומנטלי, שכולו מוזיקה מקורית שלה. כצפוי, זה יפהפה.

יורגנסון היה המתופף הראשון של אינפקציה, אבל מתחת לפני השטח יש לו כבר כמה וכמה אלבומי סולו מוצלחים מאוד, כולם נעים סביב רוק כבד ושירה דרמטית, עם ליווי אגרסיבי במיוחד. פרויקט "One Year Dive" מסתובב באותם אזורים, ומומלץ מאוד לחובבי הז'אנר. מי שמוכרח להסתפק בשיר אחד, חייב לשמוע את השיר הסוגר של הפרויקט, "Time Change", שבו מתארחת נעה לרבוני, על הזמן שבורח ועל האדם שבורח ממנו, והולם היטב את ראש השנה. בלי להכביר מילים, זה אחד השירים היפים של התקופה.