ככל שהקורונה מזמנת אתגרים ודמויות שמעולם לא חשבנו שיש צורך להכיר - מי יכול היה לתאר עולם שבו כל אדם שני ברחוב מכיר את כל צמרת משרד הבריאות - היא גם מגייסת למילואים כמה מותגים ותיקים ומנחמים. בטלוויזיה החזירו את "לא נפסיק לשיר", "הקומדי סטור" ו"זהו זה". במוזיקה החזירו לנו אתמול את פרויקט הקאברים המצליח "עבודה עברית". כלומר: "צו השעה", כמו שקוראים לזה היום. מדובר פחות או יותר באותה הגברת בשינוי אדרת: אותה חברת תקליטים וניהול אמנותי (נענע דיסק וניצן זעירא), וכל האווירה זהה: אמנים ישראלים מחדשים קלאסיקות ישראליות כרצונם.
אבל מה שמלווה בעיקר את "צו השעה" מרוח הפרויקט ההוא הן הציפיות, והן אלו שהופכות אותו לאירוע. "עבודה עברית" סיפק כמות כמעט מופרעת של להיטים, ושלל גרסאות כיסוי שחרכו וחורכים את הרדיו. די אם נציין כמה מהם: "עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף, "לעתים" של שלמה ארצי, "שיר של יום חולין" של מאור כהן, "אדם צובר זכרונות" של אברהם טל, "עברתי רק כדי לראות" של תומר יוסף ובנו הנדלר, ואחרים.
גם כאן משתתפים מוזיקאים שחלקם מהדרג העליון של המוזיקה הישראלית, והתקווה היא לספק אנרגיה חיובית לתעשייה מותשת, כמעט חסרת פרנסה, ולנחם את המאזינים המדוכדכים בעצמם עם שירים מוכרים בביצוע מקוריים. זהו גם ההקשר הכללי: את הפרויקט מימנה הקרן של משפחת נכט במטרה מוצהרת לספק פרנסה למוזיקאים ישראלים, תוך שאיפה לקדם "חוק מוזיקה ישראלי" שידאג לזכויות המוזיקאים.
"עבודה עברית" הראשון יצא בשנת היובל, השני - בשנת ה-60 למדינה. אחר כך נוספו אוספים נוספים, צנועים יותר, מאותו בית יוצר, שהוקדשו לאמן או נושא ספציפי. בחגיגות ה-70, למרבה הצער, לא הופיע מארז חדש, וכעת שנתיים לאחר מכן, רואה אור האח הצעיר, שנוספה לו כותרת המשנה "צו ראשון" (לפחות עוד אחד נוסף אמור לצאת). לבד מהחריגה מהתאריך העגול, יש עוד כמה הבדלים נוספים בין שני המותגים. אחד הכללים שליוו את הגלגל השני של הפרויקט היה שאמנים שכבר השתתפו בו לא יעשו זאת שוב, אלא אם כן קוראים להם ברי סחרוף. "צו השעה" מזמן כמה וכמה מוזיקאים שהשתתפו כבר בפרויקטים ההם, כמו אסף אמדורסקי, מירי מסיקה, הדג נחש, וכמובן: שוב ברי סחרוף. כלל נוסף "שנשבר" ברצף הוא שיר אחד שמחודש בשני הפרויקטים: "בראשית", ששם ביצע אבי קושניר, והיום זהבה בן ודיקלה.
ולמנה העיקרית: 28 שירים נמצאים באוסף, מסגנונות שונים. ככל אוסף קאברים, ובפרט אוסף בפרופיל כל כך גבוה, מדובר בתמונת מחזור שכוללת כל מיני כוחות, ותיקים וחדשים. יש כאן קצת יותר היפ הופ מכרגיל, מעט פופ אפילו, כמה אמני אינדי משמעותיים יותר ופחות, לא מעט רוק ישראלי וייצוג צנוע מדי של מוזיקה מזרחית. הטווח של השירים מכובד: משירים מלפני קום המדינה, דרך סצינת השוליים של האייטיז ועד להיטים משנות ה-90. שיר אחד, "הללויה", המבוצע על ידי אנסמבל הפיוט והרב חיים לוק, הוא מ-2015, אבל הוא חריג ממילא באלבום בגלל אופיו הפיוטי. מלבדו השיר הכי חדש הוא מ-1999 ("מסך עשן" של אריאל זילבר, בביצוע אתי אנקרי). חלק מהשירים כאן הם בעצם שיתופי פעולה שהולחמו לצורך הפרויקט, חלקם מפתיעים: נטע ברזילי ושרית חדד, למשל.
כצפוי, השירים לא אחידים ברמתם. מהם חמודים, מהם זניחים, ומהם מעולים. כדי לעשות סדר, חילקתי אותם לשלוש קבוצות: רגילים ומטה, מעניינים, ומצטיינים.
נפתח ברגילים, שאין צורך להרחיב עליהם יתר על המידה. חלקם פשוט צפויים מדי: אמיר דדון לא מגלה את הערן צור שבו כשהוא שר בסטריליות את "בלילות של ירח מלא"; ריטה לא ממציאה מחדש את "אל נבקש" וגם נסרין לא ממש מצליחה לרענן את זוהר ארגוב ב"עד מתי אלוהיי"; יסמין לוי ודויד ברוזה לא חוצבים עומקים חדשים בגרסה בסגנון ספרדי ל"דברים שרציתי לומר"; "הביאו את הסתיו" זוכה לטיפול משעמם אצל נגה ארז; שולי רנד, בליהוק עצום, מקבל את "השיר על התוכי יוסי", אבל מתקשה להתעלות על המקור, והרי איך אפשר (למה לא את "סתיו יהודי?"); ריף כהן ועטר מיינר לא היו בטוחים מה הם רוצים לעשות עם "רקמה אנושית אחת"; ומאור כהן, מחדש גאון בימים שתיקונם, לא ממש מצליח להלהיב עם המפשעות בביצוע ל"גולם" של הקליק.
יותר מיוחדים, ועדיין לא מספיק, הם הגרסה האישית והחביבה של פלד ל"אחלום לנצח", עם מילים משלו; הביצוע האמור של אנסמבל הפיוט והרב חיים לוק ל"הללויה", שבין קאברים לפופ ורוק ישראלי נשמע אולי מוזר יותר מכפי שהוא אמור להישמע. ואילו "עורי עור" של אביב גפן נשמע מתבקש כשיר של זמרת לאומית כמו ירדנה ארזי, אבל משום מה לא נטען בעוצמות הדרושות (אבל כן באירוח של גפן שמדקלם שורות מ"עוד נגיע" של ארזי בתמורה). הביצוע החלש ביותר באוסף שייך ללולה מארש, שניסו לבצע גרסה משלהם ל"היו לילות" - אחד השירים המבוצעים ביותר בעברית. הקלאסיקה הזאת טעונה בכל כך הרבה שכול ודרמה, בעוד הביצוע החדש אולי אסתטי, אך מנותק מהקשר ועומק רגשי ורעיוני.
אחרי שניקינו את הקטגוריה הזאת מהשולחן, נעבור למעניינים: אלו שהיו מקוריים בבחירה או בביצוע והצליחו לטעון בו משהו משלהם. כך, ישי ומיכאל סוויסה חברו לקומיקאי רועי כפרי בחידוש מצחיק ל"אני אדם פשוט" של יפה ירקוני - הסבתא הפרטית שלהם, שבטח הייתה גאה. גם אביתר בנאי במשפחתיים, כשהוא מחדש את "שלח לי מלאך" של הבן דוד יובל ומשינה; תומר יוסף ודניאל סאן קריאף מצליחים לרענן את "שני חלקים בתוך השלם" של אלון אולארצ'יק, שגם מתארח על הגיטרות; אמדורסקי והמסך הלבן גולשים על היציאה האיזוטרית ביותר באלבום, "דו #" של היחידה לטיפול נמרץ ושולץ האיום, וניכר שאמדורסקי נהנה לגעת בו; סחרוף מפתיע עם "את חירותי" של חוה אלברשטיין; דני סנדרסון הופך את "חידה את לי" של בעז שרעבי לשיר שכאילו נולד אצלו בידיים; ומירי מסיקה, שכבר מנוסה בחידוש שירים של קורין אלאל, חוזרת בגרסה חביבה ל"קשר הירח". החידוש המפתיע ביותר הוא של איחוד הכוחות בין שרית חדד ונטע ברזילי, ל"בלב אחד (סאלם עליכום)" של חדווה עמרני - שילוב הזוי שחציו משעשע וחציו מוזר עד מופרך, וכולל מחווה עצמית מתבקשת ללהיט "תלך כפרה עליי".
בציון טוב מאוד זוכים גם אביב גפן, דווקא לא אחד שידוע כמחדש מבריק, שמבצע נפלא את "מה אתה בכלל יודע על אהבה" של גידי גוב; אתי אנקרי ומעין ליניק שמשחקות עם "מסך עשן" של אריאל זילבר שנשמע יפה יותר מהמקור; ג'ימבו ג'יי ואורית טשומה שמפיחים חיים ב"לא גומר ת'חודש" של אריק לביא, שאקטואלי מתמיד, כמו גם הבחירה של הדג נחש - שלגמרי מוצאים את הגרוב שלהם ב"עובדים עלינו עבודה עברית" של הגששים, עד שזה כמעט מפתיע שהם לא חידשו את השיר הזה קודם.
ארבעה שירים מתעלים מעל כל היתר, ושווה לומר כמה מילים על כל אחד מהם בנפרד.
קרן פלס ואלון עדר הם לא הצימוד הראשון שעולה לראש, אבל איחוד הכוחות בין גיבור האינדי ומלכת המיינסטרים הוא יפה במיוחד. השניים חוברים לביצוע שקט לשיר הערש "בך לא נוגע" של יהודית רביץ, שנהנה מרלוונטיות מתסכלת לאור השורה על החיידק שמסתובב ופוגע ללא הבחנה. פלס, זמרת שאוהבת דרמה, הולכת כאן על ביצוע ווקאלי מאוד שקט ולא אופייני, ומשתלבת עם הקול של עדר שגם הוא מצידו לא משתלט על השיר. התוצאה היא דואט נהדר שדווקא כן נוגע, ללב.
איחוד כוחות מונומנטלי לא פחות שייך לזהבה בן ודיקלה, שתיים מהדיוות הכי גדולות של הפופ המזרחי לדורותיו. השתיים בחרו את "בראשית" של גבי שושן, שיר שהוא כבר שחוק במידת מה, אבל הן חורכות אותו מבפנים, מכניסות הכל פנימה. זאת תצוגת תכלית מרשימה במיוחד.
גם אביב גדג' ומאיה בלזיצמן הם שני מוזיקאים שרגילים להוציא תחת ידיהם דברים מופלאים, אבל הבחירה שלהם הפעם היא מפתיעה במיוחד: "שדות שבעמק" - שיר כיסופים נשכח משנות ה-30, מאדם החוזר אל המרחבים של חייו. למיטיבי לכת - אחד הניגונים ב"רישומי פחם" של מאיר אריאל מבוסס על המנגינה הזאת. גדג' ובלזיצמן לקחו את פיסת המיתולוגיה הציונית הזאת ועדכנו אותה בעיבוד מרהיב. שיר שריח הזבל מתערבב בו עם הטבע, השכול והמוות עם השיבולים - הפך בגרסה של השניים לשיר אישי מרגש ומלא עוצמות.
אבל השיר הטוב ביותר באוסף שייך לשיתוף הפעולה בין ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין ל"ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר. ככה עושים זאת: לוקחים קלאסיקה שהביצוע המקורי שלה התיישן - ומזריקים אליה בתעוזה טעם וריח שמזכירים שהיא בעצם רלוונטית מתמיד, כשפרשות של הטרדה מינית ואלימות כלפי נשים נוכחות מאי פעם. השילוב בין שני הכוחות האלה תואם את המרכיבים של השיר המקורי: ג'יין בורדו מביאים את התום והפסטורליה, זהבי פייגלין את ההומור והאירוניה שמסתתרים, כששאר חברי הלהקה מוסיפים לגרסה הארוכה (07:15 דקות) עוד עומק מוזיקלי, מבלי שירגיש מיותר. זהו "עוד חוזר הניגון" של "צו השעה" - חידוש שמתעלה על המקור, שמחזיר שיר אל קדמת הבמה בדיוק ברגע הנכון.