כמו כמעט כל דבר אחר בחיינו כיום, גם התפיסה של ההיסטוריה מתחלקת לשתי תובנות מנוגדות. בצד האחד ישנם מי שמביטים עליה כמעגליות מנחמת של אירועים שחוזרים פעם אחר פעם, גלים ענקיים שמתרוממים ואז מתנפצים עד הסיבוב הבא. מגפות, מאבקים חברתיים, מנהיגים מסוכנים, כל אלה כבר התרחשו פעמים רבות. גם הפעם זה יחלוף. בצד השני יאמרו שזוהי בדיוק הגדרת הטירוף של איינשטיין: לחזור בכל פעם על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה. כי אף על פי שההיסטוריה אכן נוטה לחזור על עצמה, היא לא עושה זאת באותה דרך בדיוק. בכל סבב ישנן בחירות קטנות וגדולות, החלטות שמאפשרות לסובב את ספינת האנושות רגע לפני שהיא פוגעת בקרחון. אבל מה יקרה כשההחלטה הזו לא תגיע, כשאנשים טובים לא יעשו את המעשה הנכון, כשהשכל הישר לא יפציע בדיוק ברגע האמת? השאלה הזאת מרחפת כעת מעל כל כך הרבה סוגיות בעולם האמיתי, וגם על זה הפיקטיבי של "פארגו".
כשנתיים אחרי סיומה של העונה השלישית, שהייתה אמורה להיות האחרונה של אנתולוגיית הפשע היוקרתית, הפציע במוחו של נואה האולי רעיון לסיפור חדש. לראשונה "פארגו" לא מתרחשת במינסוטה או במדינות דקוטה. הנחמדות/נאיביות/מוזרות של מינסוטה שאיפיינה את הסדרה, וכמובן את הסרט שעליו היא מבוססת, הוחלפה בקנזס סיטי, מיזורי של 1950 - נקודה שבה נפגשים חוקי ג'ים קרואו, פשע מאורגן וכלכלה צומחת לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בזמן צילומי העונה, אי שם בעולם הבלתי זכיר של סוף 2019 ותחילת 2020, נראו כל הנתיבים הללו חשובים ורלוונטיים, אבל איש לא יכול היה לתאר עד כמה יהיו כאלה כשתגיע בסופו של דבר למסך (אחרי הפסקת צילומים של ארבעה חודשים והשלמתם בקיץ האחרון). ארה"ב של 2020 עומדת בפני מהפך היסטורי בבית המשפט העליון, שעשוי לשנות את תפיסות הגזע, החירות והשוויון לדורות. מעולם בתולדות הסדרה לא היו האלימות והפחד המבעבעים בה, מקבילים כל כך לעולם האמיתי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עלילת העונה הרביעית מתרחשת, כאמור, בתוך כור ההיתוך האלים של ההגירה לארה"ב, שם מתקיים שלום רעוע בין שתי משפחות פשע: פאדה האיטלקית וקאנון השחורה. כדי לשמר את הברית השברירית ולייצר מאזן כוחות, מחליפים שני ראשי המשפחות בין בניהם. כצפוי, המציאות משנה מהר מאוד את התכניות לא רק עבור לוי קאנון (כריס רוק) מצד אחד וג'וסטו פאדה (ג'ייסון שוורצמן, "ממלכת אור הירח") מנגד, אלא לשלל הדמויות שנמצאות ברדיוס האלימות שהם מייצרים.
אם העונה השלישית של "פארגו" סבבה כולה את השאלה "מהי אמת?", העונה הנוכחית שואלת "מיהו אמריקאי". האם ישנה בכלל זהות כזאת, ואם כן, איך היא נוצרת במקום שבו הדרך היחידה לשרוד היא להשמיד את ההוויה שהייתה שם לפניך. האולי מגביר את האפקט של התחושה הזו כשהוא בוחר להציג את הסיפור מנקודת מבטה של את'רידה סמאדני (אמריל קראצ'פילד), נערה שחורה ומבריקה שמגוללת את ההתרחשויות במסגרת חיבור לשיעור היסטוריה בבית הספר הגזעני שבו היא לומדת. מתוך הפרספקטיבה הצעירה הזו, המאבק נראה לא רק בלתי נמנע, אלא גם בלתי נגמר. "זה הסיפור עם אמריקה", מקריאה את'רידה, "ברגע שנרגעת והשמנת, מישהו רעב יגיע ויתבע חתיכה מהעוגה שלך".
המשותף לכל הגיבורים של העונה הזו הוא הדרתם מהמיינסטרים האמריקאי הלבן. הנתיב היחיד שנותר להם, זה של הפשע, מוביל בסופו של דבר למעגל הקסמים שבו הסטיגמה עליהם מוכיחה את עצמה. יש כאן הרבה לפרק, וזו גם הסיבה שמדובר ככל הנראה בעונה המורכבת ביותר בתולדותיה של "פארגו". כמות חלקי הפאזל גדולה במיוחד, עד כדי כך שהסדרה טורחת לייצר תזכורות קטנות תוך כדי תנועה כדי להשאיר אותנו בעניינים. אף על פי כן, לפחות בכל הקשור לארבעת הפרקים הראשונים ששימשו לביקורת הזו (מתוך 11), אין תחושה של לאות או שעמום. כמו כמעט כל סדרה שמציגה פרקים בני שעה כל אחד, ניתן מן הסתם לוותר על עשר דקות לפחות בכל פרק, אבל גם כש"פארגו" לא נעה במהירות היא עדיין תענוג טלוויזיוני יוצא דופן. דווקא בזמנים שבהן נעשית כל כך הרבה טלוויזיה, היא מהווה תזכורת לכמה מעט מהן מצטיינות באמת.
23 הדקות הראשונות של העונה הן בו זמנית סרט "הסנדק" הטוב ביותר מאז "הסנדק 2", והפארודיה הכי טובה עליו. "פארגו" תמיד הילכה על הגבול הדק שבין רצינות תהומית לאבסורד, בין אלימות גרפית לתמימות. לא תמיד האיזון הזה נשמר בהצלחה (ראו ערך העונה הראשונה), אבל הניסוי והטעייה הביאו אותה ללמוד לזהות את המינון הנכון. ובעוד הרצינות היא ללא ספק נותנת הטון העיקרית כאן, אלו הרגעים הקטנים של שבירת המתח שמצליחים להפוך סצנות טובות מאוד למעולות. העובדה שמדובר באחת הסדרות הכי יפות וקולנועיות על המסך עם תועפות של סטייל, מבטיחה שלא מעט מהסצנות הללו יהיו זכירות גם הרבה אחרי הצפייה. והדובדבן שעל הקצפת הוא בחירת השמות: דוקטור סנאטור (שאינו דוקטור או סנאטור), אורייטה מייפלאוור, קונסטנט קלמטה ואבל וויולנטה הן רק חלק קטן ומענג.
לבסוף, אחת הבחירות המעניינות ביותר של האולי בעונה הזו היא להפוך את הציפיות. רוק, סטנדאפיסט על, מספק כאן הופעה מוקפדת ורצינית, וכך גם בן ווישו האדיר ("שערורייה אנגלית למדי"). על החלק ה"קליל", עד כמה שיכול להיות כזה, מופקדות אחות אקסצנטרית שהגיעה ממינסוטה (ג'סי באקלי, שעוברת מהצלחה להצלחה מסחררת - "צ'רנוביל", "השיר של רוז", "אני חושבת לגמור עם זה") ואחיו חמום המוח של ראש משפחת פאדה (סלבטורה אספוסיטו, "גומורה"), שנראה כי בכל רגע עיניו יפקעו מחוריהן. כמעט כל דמות מאזנת את רעותה במאפייניה, וזה חשוב בעיקר מפני שאי אפשר לפחד כל הזמן, ובמקביל שהכל ייראה כמו בדיחה. ובה בעת, כל העת היא קורצת, מאזכרת, משקפת, נוגעת במציאות שמחוץ לפנטזיה, אבל לעולם לא מטיפה.
לפחות נכון לחלקה הראשון, העונה הרביעית של "פארגו" היא שעטנז מורכב ובנוי להפליא, שמצליח לבדר ולעורר מחשבה, להצחיק ולפעמים גם להעציב. יותר מכל עונה אחרת נראית העונה הזו כמו רומן ספרותי (אחרי הכל, האולי הוא סופר עם חמישה ספרים מאחוריו) על צרות של אחרים, שמעידות דווקא על הצרות שלנו.
העונה הרביעית של "פארגו" משודרת ב-HOT מדי יום שני, בצמוד לשידור בארצות הברית.