מדי פעם קורה שהמציאות העכשווית משתלבת או מהדהדת עם יצירה שעולה על המסך, על אף שהייתה בהכנה חודשים ושנים לפני כן. במקרה של "אוטופיה", הסדרה החדשה של אמזון פריים וידאו (אל ישראל משום מה תגיע רק ב-30 באוקטובר, כולל תרגום לעברית), זה קורה בדרכים שליליות במיוחד: סדרה על קנוניה של הביג פארמה, מגפות מהונדסות וחיסונים מסוכנים, בשעה שבחוץ קיימת מגפה אמיתית שגובה קורבנות. למעשה, בשנים שחלפו מאז שעלתה הסדרה המקורית של ערוץ 4 הבריטי ב-2013 (כאן היא שודרה ב-yes), מתנגדי החיסונים רק הפכו יותר ויותר קולניים ומסוכנים, כמובן בעזרת הרשתות החברתיות שתמיד יבכרו שקרים סנסציוניים על פני אמת משעממת.
"אוטופיה" עוקבת אחר קבוצת חובבי ספרי קומיקס אובססיביים, המוצאים את עצמם הופכים למטרה על ידי ארגון צללים, אחרי שהם מניחים את ידיהם על נובלה גראפית מחתרתית המתארת קנוניה שאינה בהכרח בדיונית. המקור הבריטי, שיצר דניס קלי ("היום השלישי"), היה אחת הסדרות הטובות של העשור הקודם. מעשה אומן, או בעצם אומנים, כי כל מרכיב בה היה לא פחות ממדהים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הסיפור שהגה קלי לא סתם טווה תיאוריות קשר מעניינות שמניבות עלילות משלהבות (וגם אלימות מזעזעת), אלא היה פוקח עיניים, מעורר מחשבה, רווי הומור שחור משחור וכתוב לעילא. הבימוי של מארק מאנדן - שחבר אל קלי גם ב"היום השלישי" - היה יפהפה, לופת, מצמית, והצילום סימטרי, עז, מרהיב (בין היתר בזכות צביעת פריימים בשלב העריכה). צוות השחקנים הפיח חיים ויצר כך כמה דמויות בלתי נשכחות, בראשן ג'סיקה הייד האקסצנטרית והקטלנית (פיונה או'שונסי) וארבי (ניל מסקל), המתנקש מזרה האימה עם ההליכה המשונה, הנשימה הכבדה והחיבה לצימוקים מצופים שוקולד, שהקפיד לחקור את קרבנותיו בפה כבד ואיטי: "איפה ג'סיקה הייד?".
רק מעטים צפו בסדרה, למרבה הצער, ועל אף ביקורות מעולות היא בוטלה כעבור שתי עונות, בשלהי 2014. כל עונה אמנם סגרה מעגלים וקווי עלילה, אבל הסיפור הגדול עדיין לא נגמר. אף על פי כן, הייתה נחמה: מוקדם יותר באותה שנה רכשה HBO את הזכויות לגרסה אמריקנית. הסופרת גיליאן פלין ("נעלמת", "חפצים חדים") נשכרה לעבד ולכתוב אותה, דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "מיינד האנטר") גויס לביים את כל הפרקים, ואף ליהק לתפקיד מפתח את רוני מארה, שעבדה איתו ב"הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון".
אלא שבמהלך ההכנות לצילומי הפרק הראשון התגלעה מחלוקת בין פינצ'ר ל-HBO בנוגע לגובה התקציב. הרשת הסכימה ל-95 מיליון לכל העונה, הבמאי דרש מעל 100 מיליון. פתרון לא נמצא. השחקנים שוחררו מחוזיהם, הסדרה מתה. עד שהושבה לחיים: כאשר פגו הזכויות ב-2018, אמזון רכשה אותן והפעילה מחדש את המכונה. פינצ'ר אמנם בחוץ, אולם פלין חזרה, חתומה כיוצרת הסדרה ועל התסריטים של כל שמונת הפרקים (כולם נשלחו מראש לביקורת), ולראשונה בקריירה שלה אף משמשת כשואוראנרית. הליהוק המחודש רתם בין היתר את ריין ווילסון ("המשרד"), ג'ון קיוזק ("נאמנות גבוהה"), סשה ליין ("אמריקן האני") ודן בירד ("קוגר טאון").
קלישאה נושנה גורסת שטלוויזיה בריטית טובה בהרבה מהאמריקנית. אפשר להבין מהיכן היא נובעת. התוצרת הבריטית הרבה יותר ממוקדת ולו מעצם העובדה שיש בה פחות הפקות ביחס לשכנתה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. אלא שזה בדיוק העניין: באמריקה יש מאות הפקות טלוויזיוניות מדי שנה. חלקן הגדול בנאלי וסתמי, אך תמיד יהיו לצדן המון סדרות מעולות ואף פורצות דרך בהיקפים שמשאירים אבק לממלכה המאוחדת. במקרה של "אוטופיה" האמריקנית - הקלישאה הזו נראית פתאום כמו הדבר הכי נכון שנאמר אי פעם.
העיבוד של פלין הוא כמו מדריך לאיך לקחת יצירת מופת ולהעביר אותה בבית החרושת לסדרות שכמותן ראינו אלף. היא מסעפת ומרחיבה את גוף העלילה (בכל זאת יש לעונה שמונה פרקים במקום השישה שבמקור) בלי שזה יתרום לה דבר. למעשה, זה גורע ממנה. יש יותר שהות לרעים לנסח בקול ובפרוטרוט את מזימותיהם, במקום להעביר אותם בצורה אורגנית וסבירה יותר. הכל מנוקד בדיאלוגים חבוטים ולא טבעיים כמו "אוקיי, אני אנגוס בפיתיון", "אנחנו יכולים לעצור רגע כדי להעריך כמה מגניב זה?" - והם אכן עוצרים לרגע! - ודמות ששואלת, "אתם באמת חושבים שאסופת אנדרדוגס כמונו יכולה לעשות דבר כזה?" והאחרים עונים לה במקביל במשיכות כתפיים, "כן".
כמו הדיאלוגים, הדמויות דלות ורפות. הניסיון של הסדרה להעמיק בהן דווקא מרדד אותן, הופך אותן לכאלה שכבר פגשנו עשרות פעמים בעבר. הסיבה שהמקוריות היו מורכבות ומרתקות היא דווקא בגלל ש"אוטופיה" הבריטית לא חפרה בהן מעבר לנדרש, אלא נתנה לנו להסיק לבד מה עבר עליהן ומה נגרם להן על סמך אישיותן כעת. כמתבקש, הפיחות ניכר במיוחד בשתיים שנזכרו לעיל: ג'סיקה הייד (ליין) הופכת כאן ללוחמת קרת רוח וחסרת ייחוד (וגם עם מיומנויות הרבה פחות מרשימות), ואילו ארבי (כריסטופר דנהם, "ארגו") כבר אינו מאיים מעצם הלקוניות הפלגמטית והפרגמטית שלו, אלא נראה יותר כמו משהו קרוב יותר לשלדון קופר.
אולי מה שמדלל יותר מכול את "אוטופיה" האמריקנית הוא הפיכתם של הנבלים לארגון דמוי כת. מה שהיה כל כך מפחיד במקור הוא הפרקטיות וההיגיון המחושב והמשכנע מאחורי פעולותיהם של הרעים. כאן הם פועלים בשם אותה אג'נדה, אבל הרבה פחות יעילים ונסמכים על יותר מדי צירופי מקרים. את מעשיהם הם מלווים במנטרה מעצבנת שכולם כל הזמן אומרים זה לזה: "מה עשית היום כדי להרוויח את מקומך בעולם הצפוף הזה?".
אולי זה נועד להכניס קצת לב כקונטרה לאלימות המסחררת שהם נוקטים בה ושהסדרה מלאה בה (אם כי הרבה פחות מאשר במקור, וגם לא גרפי באותה מידה). בפועל התוצאה היא שמאלץ מאולץ, המתבטא גם ברגעים נוספים ונסיונות עקרים להיות מגניבים - להיטי אייטיז וסבנטיז מושמעים כמעט במלואם על רקע סצנות דינמיות, כמה מקורי. כל זה נראה כנטע זר בסיפור כה מעשי וקר רוח.
ייתכן מאוד שאם אתם נמנים עם 99 האחוז שלא צפו בסדרה המקורית, תחבבו את החדשה. אולי אפילו מעבר לכך. הרעיונות עדיין מעניינים וההפתעות עדיין אפקטיביות. פלין, שחיבתה לפיתולי עלילה שומטי-לסת הניבו בספריה כמה איקוניים כאלה, אפילו מוסיפה כמה כאלה לסדרה החדשה. היא גם מנקדת את הסדרה במחוות לעצמה, כמו שלט ענק של "נעלמת - המחזמר" ואפילו טוויסט שכמו שוכפל מאחד מספריה. מבחינה ויזואלית אמנם אין בה שום ייחוד - מתברר שהאובדן של דיוויד פינצ'ר גדול מהצפוי - אבל הסדרה נהנית להדגיש את איורי הנובלה הגראפית שמניעים את העלילה, ובאחד המקרים אפילו להפוך אותם לאנימציה.
יחד עם זאת, מאום מכל זה לא מונע מ"אוטופיה" החדשה להרגיש כמו ארוחת גורמה שחוממה לא טוב במיקרוגל. בין אם צפיתם במקור ובין אם לא, ההשטחה של הסיפור לא פחות ממקוממת, מה שנכון שבעתיים בהתחשב בכך שהיא מגיעה למסך בימי הקורונה. אם כבר סדרה שמלבה תיאוריות קונספירציה על חברות התרופות, לפחות שתהיה מדהימה.