פרנקנשטיין מת, מיליוני מפלצות נשארו יתומות: המורשת העצומה של אדי ואן היילן

    אפשר לדבר על הסמים והאלכוהול, הטירוף בהופעות, הריבים בלהקה והסינתיסייזרים שהשתלטו על הכול באמצע שנות השמונים. הכול חלק מהפאזל. אבל יותר מכול, המורשת שהשאיר אחריו אדי ואן היילן היא מוזיקה מלאה ברגש, טכניקה ייחודית וכלי משחית אחד

    הביצועים של אדי ואן היילן, מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים, שהלך לעולמו (רויטרס)

    לגיטריסטים אגדיים יש גיטרות אגדיות. "הדרקון" של ג'ימי פייג', גיטרת הפנדר טלקסטר 1959 שהנפיל הבריטי קיבל מג'ף בק כשהשניים החליפו תפקידים בלהקת "היארדבירדס", קיבלה את שמה לאחר שג'ימי צבע אותה בצבעים ייחודיים של צהוב, אדום וירוק. פייג' מנגן על הדרקון בסולו הכל כך מפורסם של "מדרגות לגן עדן", והיא גם זכורה בזכות השטיק שלו בהופעות, כשהוא מנגן על הדרקון באמצעות קשת של כינור. היו גיטרות מפורסמות לא פחות. אריק קלפטון נתן במתנה את "לוסי" לג'ורג' הריסון, אחרי שהשתמש בגיבסון לס פול האגדית בהקלטה של "כשהגיטרה שלי מייבבת ברכות" באלבום הלבן של הביטלס. הגיבסון השחורה של בי.בי.קינג נקראה "לוסיל". לניל יאנג יש את "אולד בלאק" שהוא בנה בעצמו. לפרנק זאפה הייתה את "בייבי סנייקס". בימיו האחרונים ג'ימי הנדריקס ניגן על פנדר סטראטוקסטר שאותה כינה בחיבה: "בלאק ביוטי". אבל אם מדברים על גיטרות שמזוהות עם הבעלים שלהן, גם מבחינת סאונד וגם מבחינת אופי, אחת בולטת במיוחד - הפרנקנסטראט של אדי ואן היילן, שהלך אמש (שלישי) לעולמו בגיל 65.

    אפשר לזהות אותה מקילומטר. איך אפשר שלא. עם הצוואר בצבע מייפל, והגוף האדום עם הפסים השחורים והלבנים, שמסרבים להיות סימטריים או להשתלב בתנועה באופן אסתטי מדי. היא לא הגיטרה הכי יפה בעולם, אבל היא גרמה לאצטדיונים שלמים של בני אדם להשתגע. שמה של הגיטרה, הלחם של "פרנקנשטיין" ו"סטראט" (הכינוי המקובל לגיטרת פנדר סטראטוקסטר) לא ניתן לה במקרה. כמו הדוקטור מהספר המפורסם שיצר מפלצת מחלקי גופות ונתן לה חיים, כך גם ואן היילן ניסה לשלב בין הצלילים "השמנים" יותר של הגיבסון לבין הוורסטיליות של הפנדר. התוצאה הייתה מפלצתית, גם מבחינה חיצונית.

    כוכבי רוק מזוהים לרוב עם אורח חיים מופקר. סקס, סמים, אלכוהול וכל מה שביניהם. למען הסר ספק, זה מאוד נכון גם במקרה של אדי ואן היילן, אבל הגיטרה שלו היא תזכורת לכך שהוא לא רק היה אחד המוזיקאים המצליחים בתולדות הרוק, הוא היה יזם מוזיקלי. מלומד של ממש שהפך לפורץ דרך. הגיטרה שלו משקפת את הכישרון שלו, ההשפעה שלו - וגם את היצירתיות שלו. בשנה שעברה הוא קיבל את האישור הרשמי שמדובר ביצירת אמנות היסטורית, כשמכון הסמית'סוניאן האמריקני הציב את הגיטרה במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקנית בוושינגטון הבירה. עוד בחייו הוא זכה לראות את המורשת שלו מקבלת מקום של כבוד לצד "הדגל זרוע הכוכבים" הענק ממלחמת 1812, שעליו נכתב ההמנון האמריקני, ספינות קרב של הצבא הקונטיננטלי, והריסות מפיגוע הטרור ב-11 בספטמבר 2001. הוא הפך לאגדה אמריקנית, כמו מהגרים גדולים לפניו.

    עוד בוואלה! NEWS

    אדי ואן היילן, מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים, הלך לעולמו

    לכתבה המלאה
    הממציא והמפלצת שיצר במו ידיו. אדי ואן היילן עושה אהבה עם הפרנקנסטראט (צילום: אימג'בנק GettyImages)

    הוא נולד ב-1955 באמסטרדם, וקיבל את השם המאוד הולנדי אדוארד לודוויק ואן היילן. אביו היה מוזיקאי, אמו הגיעה מהאי ג'אווה באינדונזיה. בגיל שבע המשפחה עברה לקליפורניה, שם הוא החל ללמוד לנגן על פסנתר יחד עם אחיו אלכס. השאר היסטוריה. שני האחים הקימו את הלהקה שנשאה את שם משפחתם, ויחד עם הסולן דיוויד לי רות' והבסיסט מייקל אנתונים הם הוציאו את אחד מאלבומי הבכורה הכי מצליחים בהיסטוריה של ארה"ב.

    האלבום, שנקרא בפשטות "ואן היילן", יצא ב-1978 והפך ללהיט ברחבי העולם, אבל בשום מקום לא הפך לתופעה כמו בארה"ב. חמישה חודשים אחרי שיצא הוא כבר הספיק למכור מיליון עותקים בארה"ב, תוך חמש שנים הוא מכר עוד חמישה מיליוני עותקים, והמשיך למכור בממוצע חצי מיליון עותקים בשנה עד שנכנס למועדון היוקרתי של "אלבומי יהלום" שמכרו מעל 10 מיליון עותקים. גם האלבום "1984" של הלהקה יגיע למעמד הזה. יש בסך הכול עוד חמש להקות בעולם שהגיעו להישג הזה פעמיים.

    אלבום הבכורה של "ואן היילן" נפתח עם "Running with the Devil", שנבחר שוב ושוב לאחד משירי הרוק הכבד הגדולים בהיסטוריה במצעדי מעריצים. אלא שדווקא השיר השני באלבום, זה שהיה הבי-סייד של הלהיט הגדול, הוא זה שהפך את אדי עצמו לאגדה בקרב גיטריסטים. הקטע האינסטרומנטלי "Eruption", שבאלבום מופיע כמין הקדמה לקאבר ללהיט של הקינקס "You Really Got Me", עומד בפני עצמו גם בימינו כהדגמה מושלמת לטכניקה המופלאה שאדי נתן לה את שמה: "טאפינג". איכשהו, בהופעות הוא הצליח לבצע את היצירה המורכבת הזאת בצורה אפילו יותר מרשימה.

    עוד בוואלה! NEWS

    שכבה עם כל מה שזז, התפלשה בסמים ומתה בטרם עת: סופה של אגדה

    לכתבה המלאה

    בעוד רבים רואים בואן היילן את "הממציא" של הטכניקה, הוא למד אותה מהאזנה אובססיבית כמעט לסטיב האקט, הגיטריסט של להקת ג'נסיס הבריטית בתקופת תור הזהב הפרוגרסיבי שלה, משנת 1971-1977. המוזיקאי האגדי הוא ככל הנראה ההפך הגמור מואן היילן בכל כך הרבה מובנים. בהופעות של ג'נסיס האקט נהג לשבת בצד הבמה, ולנגן על הגיטרה כשהיא מונחת על רגליו. האופן שבו ניגן עם האצבעות של שתי ידיו הייתה ראשונית ומלהיבה, והוא חתום על כמה סולואים מפוצצי תודעה. מאידך גיסא, הוא לא הרגיש בנוח על הבמה והעדיף להתרחק מאור הזרקורים. ואן היילן, לעומת זאת, הרגיש על הבמה כמו דג במים. הקהל היה צורח את שמו, והלהקה הייתה יורדת מהבמה ומשאירה לו את הכבוד ונותנת לו לבצע סולואים ארוכים ומורכבים לבדו. הוא לקח את הטכניקה ושכלל אותה, הפך את הגיטרה לשואו, הצופים היו מהופנטים. אלה היו שנות השמונים, לא היו סמארטפונים, אנשים לא היו באים להופעות כדי לעשות סלפיז או לעשות צ'ק אין, אלפים היו פשוט עומדים בדממה ומקשיבים לאדי פורט על הגיטרה כפי שמעטים פרטו עליה אי פעם. הוא היה בורא סימפוניות שלמות על כלי אחד, באמצעות 10 אצבעות.

    לא צריך להיות גיטריסט כדי להעריך את היכולות של ואן היילן (למרות שזה עוזר). את היכולות שלו אפשר לשמוע בכל הגוף, את התשוקה שלו אפשר להרגיש בלב. הסולו המפורסם ביותר שלו, מ-"Beat It" של מייקל ג'קסון, הוא ככל הנראה האהוב ביותר של שנות ה-80. זה מעולם לא נבדק מחקרית, אבל אני די בטוח שאי אפשר לשמוע אותו בלי להצטרף אליו בגיטרת אוויר. ולא, לא צריך לדעת לנגן בשביל לנסות לחקות את הקטע השמימי הזה.

    עוד בוואלה! NEWS

    האלבום הזה תמיד היה פלא עולם מרהיב. כעת כולם מבינים גם למה

    לכתבה המלאה
    הקפיצות שלו על הבמה היו אגדיות, לבסוף היו צריכים להחליף לו את הירך. אדי ואן היילן בהופעה בשנות השמונים (צילום: אימג'בנק GettyImages)

    אפשר לדבר על הגרופיות, הסמים, ניסיונות הגמילה, הריבים בלהקה והסינתיסייזרים שהשתלטו על הכול באמצע שנות השמונים. אפשר לדבר על הקפיצות המטורפות על הבמה שלבסוף גרמו לנזק כל כך כבד לעצמות שלו עד שהוא היה צריך לעבור ניתוח להחלפת ירך. זה הכול חלק מהפאזל, אבל המורשת שלו, בטח ביום שאחרי מותו, מלווה בעיקר במוזיקה שמעוררת רצון להזיז את הגוף ולקפוץ (ולא, דווקא לא לצלילי השיר ההוא על הקפיצות). הוא בנה את הגיטרה שלו בעשר אצבעות, ונכנס להיסטוריה בזכות היכולת שלו להפיק צלילים בעשר אצבעות בדרך שמעטים יכולים לחקות, לא בטכניקה ולא ברגש.

    בפיו לרוב הייתה סיגריה, גם בהופעות. זה היה חלק מהדימוי, אבל זו הייתה גם התמכרות שקיצרה את חייו, גם אם היא לעולם לא הפריעה לביצועים. הוא התחיל לעשן בגיל 12, האלכוהול לא הגיע הרבה אחרי. הוא היה מכור, בצורה הקלאסית והמדכאת ביותר, במשך רוב ימי חייו. בשנת 2000 הגיע הסרטן בלשון, לטענתו בלי קשר לעישון. "עשיתי הרבה סמים ועישנתי וכל זה, אבל הריאות שלי נקיות לגמרי", הוא טען בריאיון, ונתן הסבר רומנטי יותר: "אני משתמש במפרטים לגיטרה שמיוצרים מנחושת ופליז - ואני מחזיק אותם בפה בזמן ההופעות, בדיוק במקום בו קיבלתי את הסרטן". עשור לאחר מכן התגלה לו סרטן בגרון, הפעם הוא כבר לא הציע תיאוריה אלטרנטיבית. אחרי יותר מחמש שנים של התמודדות עם המחלה, הוא הלך אתמול לעולמו, והשאיר אחריו מיליוני גיטריסטים יתומים, ומורשת חורכת שתישאר לעולם.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully