האלבום הזה תמיד היה פלא עולם מרהיב. כעת כולם מבינים גם למה

    האלבום "Sign 'O' the Times" של פרינס הוא יותר מסך שיריו הרבים. הוא תצוגת תכלית של וירטואוזיות בהפקה, נגינה ושליטה בכל ז'אנר או כלי, בכל אוקטבה קולית או מקצב. בזכות הוצאתו המחודשת הוא גם נשמע פגז, אפילו בסטרימינג, ומעלה את השאלה האם זה האלבום הטוב אי פעם

    • פרינס
    ניר ממון
    אימג'בנק GettyImages

    האייטיז מתו לפני שלושים שנה, וכבודן כעשור מוזיקלי כבר אינו חבוט כבעבר. קצת פחות מביך בימינו לאהוב אייטיז, בין אם בזכות התנועה ההיפסטרית, או סתם בגלל פריחת הרטרו בתרבות והערגה האנושית הבריאה לנוסטלגיה. ועדיין, גם ממרומי שנת 2020 נלווית לכך ארומה של גילטי פלז'ר. תמונת האייטיז האוטומטית שמצטיירת לנו בראש כוללת לרוב שלל דימויים שנחשבים כנלעגים - מסאונד מכונות תופים וסינתיסייזרים שתלויים על הצוואר כמו גיטרה, דרך לייזרים חותכי ענני עשן של מכונות, שיער נפוח וחותלות, הו החותלות.

    פרינס היה מגדולי גיבורי האייטיז. היה לו שיער נפוח, בהחלט. הוא הצטיין במכונות תופים ואפילו רשם פטנט (אמיתי!) על סינתיסייזר שתלוי כמו גיטרה. בקליפים הראשונים שלו היו גם היו לייזרים ועשן, וכן, יש לו מבחר של תמונות נהדרות עם חותלות. אבל, פרינס גם היה הגאון המוזיקלי הכי מלהיב, וירטואוזי וחצוף שידע העולם הזה אולי מאז מוצרט - אמן חשוב, חשוב מאוד, ובעולם שבו איכות ונצנצים מייצרים דיסוננס, לקח לו יותר מדי זמן לקבל הכרה ככזה, אם קיבל אותה בכלל.

    בזמן אמת, הסיקסטיז, הסבנטיז והניינטיז זכו להעלות לתודעה אייקונים מוזיקליים שמשקפים "חשיבות" ו"רצינות": להקות הבנים של הסיקסטיז, הביטלס והסטונס, הגיעו די מהר לרמת קדושה; הקרוס דרסינג השובב של דיוויד בואי או אלטון ג'ון נתפס כאידיאולוגיה פורצת דרך, והגיטרות של נירוונה או פרל ג'אם - כמהפכה מוזיקלית. פרינס לעומת זאת פוספס על ידי רבים שעבורם האייטיז היו העשור המרגיז הזה שמצמיח גיבורי MTV מיניים מדי, מוחצנים מדי, שחורים מדי, שמחים מדי - ומפריע למוזיקה ה"חשובה והטובה" של פעם להמשיך ולשלוט בכיפה. רק תשאלו 190 אלף ממעריצי הרולינג סטונס: בשנת 1981 הם אלה שהבריחו אל מאחורי הקלעים את פרינס המבוהל, בקריאות בוז, קללות עסיסיות והשלכת פחיות וקרטוני מיץ לעבר הבמה, כשחימם את מיק ג'אגר וחבריו בשתי הופעות בלוס אנג'לס. נכון, מי ששם אותו על הבמה הזאת היה הגיבור שלהם, ג'אגר, שראה את פרינס מופיע בניו יורק ונדלק. עבורו - בהיותו איש רנסנס אמיתי, זו היתה גאונות גולמית ומהפנטת. עבור מעריציו, אותם רוקרים לבנים מקובעים ורודי צוואר, פרינס (כמו גם מדונה או מייקל ג'קסון) היה איום מפחיד על ההגמוניה של הרוק הלבן הגברי והמאוד הומוגני אבל מאוד הטרוסקסואלי.

    עוד בוואלה! NEWS

    "טהרן" הגיעה אל אפל טיוי פלוס: מה אומרים עליה המבקרים בחו"ל

    לכתבה המלאה
    איש רנסנס. פרינס (צילום: עזבון פרינס, ג'ף כץ)

    פרינס כמובן אינו היחיד שסבל מהגישה הזאת (בסופו של דבר הוא מהראשונים וכנראה הבודדים שניצחו אותה). בחוגים השמרנים של העיתונות, כדוגמת עיתון הרוק החשוב בעולם הרולינג סטון - דפש מוד או הפט שופ בויז לא נתפסו כ"רציניות" כמו הביץ' בויז, בוב דילן או פינק פלויד, ותופעות אייטיז כמו צמיחת המוזיקה האלקטרונית וההיפ הופ, או עליית MTV, הוקטנו משמעותיות לעומת ההשתפכות על הפרוג רוק או הפּאנק.

    ברשימה החדשה של 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים שהתפרסמה בשבוע שעבר ברולינג סטון, נעשה מהלך גדול של אפליה מתקנת לטובת ז'אנרים וצבעים שזכו שם בעבר לפחות הכרה. עם כמה שזה מרגיש פוליטיקלי קורקט וכל כך מזויף לראות את ההיפ הופ מקבל לפתע ייצוג עודף, עדיין הלב מתרחב כשמרווין גיי מחזיק לפתע במקום הראשון. רק מה לגבי האייטיז? במאה המקומות הראשונים תמצאו 32 אלבומים מהסבנטיז, 23 מהסיקסטיז אבל מהאייטיז רק 13 (שניים מהם שייכים לפרינס). לשנים 2000-2020 יש יחד גם 13 אלבומים בטופ 100, ואלו שני העשורים שרצחו את האלבום. הניינטיז מיוצגות ב-18 אלבומים. במאה המקומות הבאים תמצאו 20 אלבומי אייטיז בלבד מול 31 אלבומי סבנטיז, 22 אלבומי ניינטיז ו-17 אלבומי סיקסטיז. חבל שלעשורים אין לובי.

    פרינס הוא פחות או יותר אמן האייטיז היחיד ששודרג משמעותית ברשימה, כחלק מהכרה הולכת וגוברת בחשיבותו. במקור, האלבום שלשמו נתכנסנו, "Sign 'O' the Times", זכה כשיצא (בשנת 1987) לביקורת פושרת ברולינג סטון. ברשימת "גדולי האייטיז" שלהם משנת 1989 הוא הגיע רק למקום ה-74, אבל בשנות ה-2000 הם פרסמו ביקורת מתקנת של חמישה כוכבים. היום, ברשימה החדשה, הוא כבר במקום ה-45 של כל הזמנים, ומבין אלבומי האייטיז הוא זינק ממקום 74 ישר עד למקום החמישי. "גשם סגול", אגב, שודרג למקום שמיני בכללי וראשון מבין כל אלבומי האייטיז. פרינס עבד קשה בשביל הכבוד הזה, והוא לא ניתן לו בזמן אמת אלא בזכות קריירה עשירה מכובדת ומלאת הישגים, שחצבה במשך ארבעים שנים את דרכו עד למעמד האיקוני הנוכחי של סנדק נערץ.

    עוד בוואלה! NEWS

    "פחד מניע אותך": התחרותיות העזה שהפכה את נטפליקס לחברת ענק

    לכתבה המלאה
    היכל התהילה. פרינס (צילום: AP)

    בזמן אמת היה קשה לאמן אייטיז להרוויח תו תקן של אמן "חשוב", אפילו אם הוא תופעת טבע כמו פרינס. גם עם הגיטרה שלו הוא לא נראה מיוסר או רציני כמו הנדריקס לדוגמא. ואיך ייראה? למען השם, הוא הרי עשה גם דיסקו, שר בפלצט ורקד כמו ג'יימס בראון. כמה מצער שהתפיסה המיושנת הזאת היא שהכתיבה את הטעם הישראלי באייטיז-ניינטיז, וצילקה את הטעם הקולקטיבי המקומי עד היום, כי אצלנו אין לובי חזק למוזיקה שחורה. איך משהו שמח, שחור, מיני, מנצנץ שיושב בול על הקצב, יכול בכלל להיות "איכותי"? מבחינת רוב הישראלים פרינס זה ההוא עם השיר הזה, קיס, שכששמים בחתונות אפילו הדודה מחדרה קמה לרקוד. מעט מדי חובבי מוזיקה רציניים נותנים כאן כבוד לפרינס, וזה ניכר גם בהתייחסות הדי אגבית למותו הטראגי והפתאומי, בהשוואה ליגון הלאומי שאפף את מותו של דייוויד בואי (המבוגר ממנו ב-11 שנים).

    אבל גם אצלנו דברים משתנים, הפופ וההיפ הופ מתחילים לתפוס את מקומם, ואפילו אר-אנ-בי יש כאן. אז אולי הגיע הזמן לתיקון, ואולי אלבום מופתי, מגה-משפיע, ומרהיב כמו "Sign 'O' the Times", המגנום אופוס של פרינס ובכלל של הצד הגרובי של האייטיז כולן - ייחשב כאן כראוי להיכל התהילה, לצד "סרג'נט פפר", "זיגי סטארדסט" או "Dark Side of The Moon". כן, הוא "חשוב" מספיק, כי כבר 2020, מה עוד שהשנה המקוללת הזאת זימנה לנו תירוץ מצוין לבחון אותו שוב, בול כשיש לנו עודף זמן באדיבות אלוהי הסגר.

    עוד בוואלה! NEWS

    מאה סרטים לראות בנטפליקס

    לכתבה המלאה
    מחויבות בלתי נתפסת למוזיקה. פרינס, 1987 (צילום: AP)

    ממש השבוע שוחררה ההוצאה המיוחדת והמאוד מצופה של האלבום הכפול הזה. עד לפני כמה שנים לא זכו אלבומיו של פרינס להוצאות מחודשות, ו-"Sign 'O' the Times" נודע במיוחד לשמצה באיכות מאסטרינג ירודה. פרינס עצמו הספיק להתפייס עם הלייבל ההיסטורי שלו, האחים וורנר, בעיקר כדי לעבוד על רימאסטר נחוץ לא פחות ל"גשם סגול", אלבומו המצליח ביותר (משנת 1984). העבודה על הסט לא הסתיימה בימי חייו אך ב-2017, כשנה לאחר מותו, בהיותו בן 58 בלבד, הקופסה שוחררה סוף סוף. בגרסתה המורחבת ביותר היא הכילה אוסף של דמואים, בי סיידז, וגם הופעה חיה בדי-וי-די. מאז יצאו כמה וכמה ריליסים מוצלחים על ידי החברה המנהלת את העיזבון של פרינס והאחים וורנר. עד עכשיו, המשמעותי שבהם הוא הוצאת הדלוקס של האלבום הכפול "1999", משנת 1982 במקור, שהכילה מבול אימתני של חומרים שטרם נראו ונשמעו, ונחשבת לקופסה מושלמת.

    כך או כך, למרבה השמחה הגיע זמנו של ייצוג מכובד לאלבום "Sign 'O' the Times". הקופסה היפה והיקרה הזאת תיזכר כנראה כאחת מההוצאות המיוחדות המרשימות והמקיפות בתולדות הפופ/רוק. היא נפרשת על פני 8 דיסקים או 13 תקליטים, ספר מהודר בן 120 עמודים (על ההקדמה: לני קרביץ), ודי-וי-די בהופעה חיה ממיניאפוליס, שבה התארח אחד, מיילס דיוויס. בהקשר הזה יש לציין כי הדי-וי-די הזה מחליף את הסרט הנהדר והמסוגנן שליווה את סיבוב ההופעות של האלבום. הוא לא צורף לקופסה החדשה בגלל פלונטר של זכויות יוצרים, אבל מדובר לדעת רבים באחד מהתיעודים הגדולים בתולדות הרוק, ובצפיית חובה לכל חובב מוזיקה.

    גם בלעדיו, הוצאת הסופר דלוקס של "Sign 'O' the Times" מעניקה מבט רחב מעמיק ומאלף, על אלבום שהוא אבן דרך, וחושפת את המחויבות הבלתי נתפסת של פרינס למוזיקה, ושל המוזיקה לפרינס.

    עוד בוואלה! NEWS

    במחילה: 10 אנשי תרבות ותקשורת שנרצה לבקש מהם סליחה השנה

    לכתבה המלאה

    במקור, אחרי צאת האלבום המצליח יחסית "Parade", שליווה את הסרט (הכושל) "תחת ירח הדובדבן", זמם פרינס אלבום משולש בשם "Crystal Ball", שהיה פרויקט ששילב בין כמה אלבומים מבוטלים של פרינס משנת 1986. תהיו איתי רגע, כי העסק מסתבך קצת: בשלהי 86' הגאון ההיפראקטיבי ממיניאפוליס הרגיש תחושת מיצוי מלהקת הרבולושן שליוותה אותו בערך מאז "גשם סגול". מיד עם סיום הסיבוב העולמי הסוחף שליווה את "Parade" הוא פיטר את רוב חברי הלהקה, ולאור זאת גם גנז את "Dream Factory" - אלבום כפול שהקליט בחודשים שקדמו לכך. ברוב הקטעים מהאלבום הזה נרשמה תרומה יוצאת דופן לחברי הרבולושן (באלבומים הקודמים רוב השירים נכתבו והוקלטו על ידי פרינס לבדו, מנגן בכל הכלים). לאור הפיכת הרבולושן לצ'ילבות, הונחו השירים שנשענו על התרומות שלהם בכספת האגדית של פרינס, והטורבו-מוזיקאי עבר בלי למצמץ להקלטת האלבום הבא שלו, "קאמיל".

    האלבום הזה הוקלט כולו כאילו על ידי דמות פיקטיבית בשם "קאמיל", שקולה הוא קולו של פרינס אבל כאשר סרט ההקלטה מואץ בכמה אחוזים, משווה לזמר גוון אנדרוגיני ומסתורי. גם האלבום הזה בוטל, לא לפני שכבר הודפסו ממנו כמה עותקים (למי שיש אחד, שישלח לי). פרינס הקדחתני (בעודו עוסק במקביל בכמה פרויקטים נוספים, כמו אלבומי ג'אז, או סולו לזמרת ג'יל ג'ונס) התחרט, וכיוון לאלבום סולו חדש, אותו "Crystal Ball" משולש האמור למעלה. לצורך זה הוא אמנם אסף משני הפרויקטים הגנוזים כמה שירים, בעיקר כאלה שלא קשורים לרבולושן, אך כיוצר כפייתי גם המשיך להקליט מדי יום ביומו שיר או שניים, ויצר מצבור מרשים של עשרות קטעים שבהחלט יספיקו גם לאלבום מחומש או משושה. בוורנר התעקשו לצמצם אותו לכפול "בלבד", בגלל עלויות ההפקה הגבוהות. פרינס רטן אבל הסיר שבעה שירים (והוסיף אחד חדש, הסינגל המצליח "U Got the Look" ) והרי לכם "Sign 'O' the Times". במהלך אמנותי ויחצ"ני נבון, שיר הנושא, ששרד מימי "Dream Factory" (בזכות שהוקלט לבד על ידי פרינס כנראה), הפך למוביל באלבום ולסינגל הראשון.

    גם בלי דיסקים או וינילים, כל הטוב הזה נמצא כרגע באיכות רימאסטר נהדרת, בשירות הסטרימינג המועדף עליכם, ואפילו ביוטיוב הרשמי של פרינס, בחינם. בכולם מחכה לכם פרינס כדי להוביל אתכם ביד אמן בטוחה ויציבה, בחזה נפוח, ועם נשמה שמתפוצצת - באלף פיצוצים מסוגים שונים - לחוויה שאף אחד אחר לא יכול היה, לא יכול עכשיו ולא יוכל בעתיד לספק. זוהי מגילת עצמאות של אדם יחיד, סולן, שנהנה להפגין את כל שיאי יכולותיו, ובו זמנית לבחון את גבולותיהן.

    קצרה היריעה מלמנות את שיאי האלבום. את מה להלל? את שיר הנושא, שהיה לא רק להיט אלא גם הראשון בפופ של הזרם המרכזי, שהזכיר את מגיפת האיידס כבר במשפט הפתיחה שלו (ושל האלבום)? השיר המהפנט הזה נתן חותמת סופית לכך שפרינס הוא אמן בוגר ומתוחכם עם תובנות חברתיות ושליטה בניואנסים, ולא רק המארח של המסיבות הטובות בעיר. ומה עם "HouseQuake" שטורף את הקלפים שחילק ג'יימס בראון, עם וייב של היפ הופ, ועם המיניאפוליס-סאונד לכדי הגרוב הכי קול של האייטיז? או אולי לדבר על "Forever in My Life", שיר האהבה הכי יפה שנכתב אי פעם, עד שמגיע "Adore" שגם הוא שיר האהבה הכי יפה שנכתב אי פעם? שני השירים האלה הם אוניברסיטה להגשה קולית. השני נכתב - אגב, בכוונת מכוון - להזכיר לתחנות הרדיו השחורות בארה"ב שהוא עדיין יודע לעשות RnB. פאק, הוא יודע.

    עוד בוואלה! NEWS

    "טהרן" הגיעה אל אפל טיוי פלוס: מה אומרים עליה המבקרים בחו"ל

    לכתבה המלאה

    גם אם כל אלו ורבים אחרים יוזכרו, אסור לפסוח על "If I Was Your Girlfriend", אולי השיר הכי נועז שפרינס כתב אי פעם (וזכרו, הבחור היה עולה לבמה בלי חולצה, בתחתוני ביקיני ומגפיים עם עקבים, וחותלות עד הברך). קבלו את פרינס החדש, שעוסק במשחקי מגדר במקום במשחקי מין. נועז, לא במובן של "גס" אלא במובן של "אמיץ". בטקסט הוא מעמת את חברתו (בטון שהופך מלחיץ יותר ויותר ככל שהשיר מתקדם, ובקולו האנדרוגיני של "קאמיל") עם הטענה שאם הוא היה בחורה, היא הייתה נוהגת בו אחרת.

    בשנת 1987 לא היה שום דבר טריוויאלי בגבר אפרו-אמריקני, סופר-הטרו, שמפנטז מול חברה שלו על איך זה להיות אישה, ויודעים מה? גם היום. אבל פרינס של 1987 התעקש לאתגר כל מה שקשור בהגדרת הזהויות המקובלת במיינסטרים. מי שנתקל בפוסטר או בעטיפת הסינגל של "Sign 'O' the Times", ראה לכאורה את פרינס לבוש בחצאית וגופיית בטן בצבעי אפרסק, רגליו מגולחות למשעי וידיו החסונות מניפות מעל לכתפיו צורת לב גדולה שמסתירה את פניו. למעשה הדמות בצילום הייתה הרקדנית החדשה שלו, CAT (קט גלובר) השרירית שנבחרה גם לאור הדמיון הפיזי בין השניים. על פי האגדה, אפילו אבא של פרינס בעצמו נפל בפח.

    האלבום "Sign 'O' the Times" הוא יותר מסך שיריו הרבים והיפים. הוא תצוגת תכלית של וירטואוזיות בהפקה, נגינה ושליטה בכל ז'אנר או כלי, בכל אוקטבה קולית או מקצב, בכל צעד ריקוד. בזכות הרימאסטר הוא סוף סוף נשמע פגז, אפילו בסטרימינג. זה לא שינוי של מה בכך, ביצירה עם כל כך הרבה ניואנסים מוזיקליים.

    כל הפרסונות של פרינס משמונת אלבומיו הקודמים עולות למגרש והן באו לשחק: אליל הגיטרה מ"גשם סגול" קורע מיתרים ב-"The Cross" וב-"I Could Never Take the Place of Your Man" (שיר פופ כאילו-פשוט שהופך לסולו גיטרה מטריף של 4 דקות, כולו טיול בין פופ-רוק לג'אז וחזרה לפופ). החרמנות על מצעי הפאנק המתוכנת והמינימליסטי של 1999 מגיעה לשיאים יצירתיים בקטעים כמו "Hot thing" או "It". הפרפורמר המושלם, יורשו של ג'יימס בראון, מלהטט בקטע לייב פ'אנקי (לראשונה באלבום של פרינס, קטע לייב - מהופעה חיה עם הרבולושן), "It's Gonna Be a Beautiful Night". הג'יגולו חביב הבנות עם עיני הבמבי הגדולות מעניק סרנדות כמו "Slow Love". ולא קופחו גם נאמני ההרפתקן עם החזון הפסיכדלי - הם יתפנקו על "The Ballad of Dorothy Parker"- מהשירים הפתלתלים והייחודיים שרק פרינס מעז לכתוב, מעין לואו-פיי קדמוני, פאנקי אבל אינטימי עד כדי ציטוט מרגש מאלילתו ג'וני מיטשל.

    אם כל זה נשמע לרגע כמו סופרמרקט של רעיונות וטעמים, תחשבו יותר בכיוון של קליידוסקופ משומן ומפוקס למשעי, בגימור פרימיום (וכמובן פאלי בהגזמה). אבל אם נפשכם חפצה בכל זאת בסופרמרקט, בשבילכם בדיוק הגיעה הוצאת הסופר-דלוקס של "Sign 'O' the Times", שמציעה מדפים עמוסים לעייפה של חומרי בונוס מהסשנים של אותה תקופה (1986-1987).

    עוד בוואלה! NEWS

    לא הכול היה רע: 9 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תש"ף

    לכתבה המלאה

    מלבד כמה גרסאות מקוצרות או מוארכות של שירי האלבום, ושני בי סיידים מהסינגלים המקוריים, החומרים כאן כולם חדשים (אם כי רבים מהם מוכרים לאספנים מבוטלגים). עורכי האוסף קיבלו גישה מלאה לאותה כספת מפורסמת ב"פייזלי פארק" - מרכז היצירה המיתולוגי של פרינס השוכן במיניאפוליס. הכספת של פייזלי נפרצה לאחר מותו של בעל הבית, ומלאכת המיון של עשרות אלפי הקלטות, הסרטים וההארד-דיסקים טרם הסתיימה, אבל בהחלט הגיעה למצב שמאפשר שחרור אוסף מקיף ורחב יריעה, ובו כ-50 שירים שלא נשמעו קודם.

    אם פרינס עצמו היה מתבקש לשחרר את השירים האלה, הוא היה עונה "על גופתי המתה". נכון, זה מה שקרה בסוף. אבל, אל דאגה - השירים האלה לא נגנזו בהכרח בגלל איכותם או כי פרינס לא אהב אותם. פרינס לא נהג להקליט דמואים כמו אמנים אחרים, והשירים הגנוזים שתשמעו באוסף רובם גמורים, אלא שהם לא התאימו לחזון ולמסר האמנותי שהוא ביקש להעביר באלבום הזה. הם תפסו את מקומם ב"כספת" כדי להישלף ממנה בתאריך עתידי, ולהשתבץ באלבום אחר. מטבע הדברים איכות השאריות נופלת מרמת החומרים של האלבום האיקוני, אבל יש שם לפחות עשרה שירים מופלאים מהתו הראשון ועד האחרון, שיכלו להיות ביחד אחד מהאלבומים הטובים של פרינס אי פעם.

    קחו למשל את השיר "Wally", שבמשך שנים נחשב כגביע הקדוש של הבוטלגים של פרינס. סיפורו של "Wally" שווה מאמר משל עצמו, והגרסה של השיר ששרדה היא השנייה. את הראשונה פרינס כתב והקליט מתוך סערת רגשות בלילה קודר אחד, כשהוא לבד באולפן עם הטכנאית סוזן רוג'רס. היא תיארה את הסשן כהלקאה עצמית קורעת לב, מיד אחרי הפרידה של פרינס מארוסתו סוזנה. עם עלות הבוקר, בסוף הסשן הסוחט, ושלא כדרכו, פרינס הורה בשקט לרוג'רס למחוק לצמיתות את כל 24 ערוצי ההקלטה. כך נעלמה, לטענתה, אחת ההקלטות הכי חשופות ומרגשות שהיא שמעה אי פעם. הגרסה שבהוצאה המחודשת, הוקלטה כעבור יומיים, עם מילים אחרות, פחות אישיות. רוג'רס מספרת שלדעתה פרינס הכביד בכוונה על הפקת השיר עוד ועוד רעיונות מוזיקליים, בנסיון תת-הכרתי לקבור את הכאב האמיתי שחש. עם זאת, הכאב הזה עדיין ניכר בכל תו בשיר. בסוף, הוא הרגיש שזה עדיין אישי מדי, וגם בגרסתו השנייה השיר נגנז, אבל לא נמחק, תודה לאל.

    עוד בוואלה! NEWS

    פרינס, אני שונא אותך: פרידה מאמן שמעך את הלב

    לכתבה המלאה

    אאוט-טייקים כאלה מראים עד כמה פרינס הרחיב את קנבס היצירה שלו בתקופה הסוערת הזאת. הם נעים מסאגות של פאנק בלתי מתפשר כמו "Soul Psychedelcide", דרך ג'אז/רוק נסיוני עם החצוצרה של מיילס דייוויס בעצמו ב-"Can I Play With U", ניסיונות ראשונים לגוספל קלאסי ("Walking in Glory"), התחלות של מיוזיקל פאנקי שתכנן לברודווי ("The CoCoa Boys") ואפילו שיר שכולו מנוגן אחורה. יש כמה וכמה שירים שמופיעים בשתי גרסאות, ומראים את המעבר המחשבתי מפרויקט של "להקה" לפרויקט סולו. לא מעט מהשירים הגנוזים נכתבו במקור עבור נשים - ארבעה מהם הוצעו לזמרת הקאנטרי בוני רייט, איתה פלירטט פרינס באותה תקופה, אחד הוצע לג'וני מיטשל ואחד לשילה אי, חברתו. הסט החדש כולל גם הופעה שלמה מהולנד, שמתעדת היטב את הווירטואוזיות של פרינס על הבמה, ובה מבוצעים גם כמה מלהיטיו הגדולים של הנסיך מאלבומיו הקודמים.

    מכלול היצירה הזה, כשהוא מוטח במאזין בלתי מוכן, עשוי להותיר אותו הלום ומבולבל. צריך יותר מסגר הרמטי אחד כדי לעכל את כל מה שקורה בקופסה הזאת, וגם אני הקטן, המצוי מאוד ביצירה של פרינס, הרגשתי רוויה והתקשיתי לגמוע הכל בבת אחת. לכן, מומלץ - במיוחד למי שלא מכיר או קצת שכח - להתמקד קודם כל באלבום המקורי הכפול. רק אחרי שלוש-ארבע האזנות שווה להתחיל לזחול אט אט במעלה האלבומים הנוספים. ברור שחלק מהקטעים הם בגדר אנקדוטה ותו לא, למשל גרסה של "The Ballad of Dorothy Parker" עם כלי נשיפה מיותרים. נודניקים יגלו שלא מעט קטעים חשובים מהתקופה נפקדים מהאוסף - לרוב כי הם שוחררו כבר במקומות אחרים. ככה זה עם פרינס, היצירה שלו היא אוקיינוס, והמים עמוקים.

    "Sign 'O' the Times" תמיד היה אוצר. הוא פלא עולם מרהיב ומפואר, הטאג' מאהל של המוזיקה המודרנית. הסט החדש לא סתם מעלה אותו שוב לדיון, הוא גם נותן הרבה מאוד זוויות חדשות ותירוצים ליהנות ממנו ב-2020. את צאת האוסף הזה ליווה מסע יחסי ציבור מאסיבי במיוחד, ומאות כתבות עומק, ראיונות, פודקאסטים וביקורות עליו ראו אור בימים האחרונים, בכל הפרסומים החשובים ברחבי העולם.

    כתבה במדור התרבות של ה-BBC התקשטה בכותרת הפרובוקטיבית - "האם Sign 'O' the Times הוא האלבום הטוב ביותר של כל הזמנים?". מבין השורות די ברור שהם קצת לועגים לאובססיה האמריקנית לרשימות כאלה. ממש יומיים לפני כן, הרולינג סטון מיקם כאמור את "What's Going On" של מרווין גיי בראש הרשימה שלהם. אבל שמעו קטע, ברשימה הקודמת משנת 2003 מרווין גיי היה רק במקום השישי. ופרינס? ההוא מהאייטיז עם הנצנצים והמכונות תופים? אז, הוא לא הכניס אף אלבום ל-75 הגדולים. היום יש לו שניים בטופ 45. האם האלבומים האלה השתנו מאז? לא. גם הטאג' מאהל לא השתנה מאז המאה ה-17. כנראה אלו הם סימני הזמן.

    עוד בוואלה! NEWS

    "פסנתר ומיקרופון": האלבום הראשון של פרינס אחרי מותו מפעים ומאכזב בו זמנית

    לכתבה המלאה

    ניר ממון מנהל את האתר Forever Prince שמרכז חומרים מכל הזמנים על פרינס בעברית, ואת קבוצת הפייסבוק הנלווית.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully