גם אתם התמכרתם ל"אמילי בפריז"? כל מה שצריך לדעת על הלהיט של נטפליקס

* כל העובדות והציטוטים בכתבה מתבססים על פרסומים בתקשורת האמריקאית ובעיקר זו הצרפתית

נתחיל עם השאלה המרכזית שמטרידה את כל מי שצפתה וצפה בסדרה - מי מגלם את גבריאל, השף והשכן של אמילי, ואיך זה שבמשך 32 שנות קיומו על פני הכדור שלנו העזו להסתיר אותו מאיתנו?

ובכן, קוראים לו לוקה בראבו, הוא מתנשא לגובה של 1.86, ומאז שעלתה הסדרה כמות העוקבים והעוקבות שלו באינסטגרם קפצה מ-12 אלף לשש מאות אלף, ועוד היד נטויה - מה שמעיד על הצלחת "אמילי בפריז", וגם עד כמה הוא משמעותי בה.

אז לכל המעריצים והמעריצות החדשים, הנה עשר עובדות על האיש שכולם צועקים לו "בראבו":

- הוא הבן של כדורגלן העבר דניאל בראבו, שזכה עם פריס סן ז'רמן באליפות, שני גביעים וגביע המחזיקות האירופאי ועם מונאקו בגביע, היה חלק מסגל נבחרת צרפת באליפות אירופה 1984, ובעבר כמעט ואימן את בית"ר ירושלים. חבל שרק כמעט, כי אם היה מגיע לכאן, אולי בנו היה בא בעקבותיו והיינו זוכים לסדרה "לוקה בירושלים".

- למי שתהו איך זה שהאנגלית כה שגורה בפיו של בראבו - ובכן, בגיל 17 הוא עזב את צרפת ועבר לקליפורניה בעקבות החלומות ההוליוודיים שלו, בלי גרוש בכיסו. הוריו לא תמכו בו, מה שאילץ אותו לחיות על בוריטו ביום. לאחר שלוש שנים הוויזה שלו נגמרה והצרפתי נאלץ לחזור למולדתו עם הזנב בין הרגליים.

- אחרי שחזר לפריז עבד בראבו כסו-שף במסעדת פיוז'ן צרפתית-יפנית.

- במהלך צילומי "אמילי בפריז", הוא שרף חביתה וחתך לעצמו את האצבע, אז כנראה שלא הפסדנו שף גדול.

- גם בצרפת הקריירה של בראבו לא התקדמה יותר מדי, ולמעשה עד "אמילי בפריז" אין לו קרדיטים משמעותיים, חוץ מגיחה לסבונייה הפופולרית "Plus Belle La Vie" ולסרט "הקרם של הקרם", בו עשתה את צעדיה הראשונים גם נעמי מרלן, שפרצה בשנה האחרונה ב"דיוקן של נערה עולה באש".

- עם זאת, בלי קשר להצלחת הסדרה, יש לבראבו פרויקט חדש: כעת הוא מצלם בבודפשט דרמה תקופתית בשם "גברת האריס הולכת לוושינגטון", עם קאסט מסקרן שכולל את איזבל הופר ולזלי מנוויל.

- להצהרתו, השאיפה המקצועית שלו היא להצטלם לסרטים של הבמאים חביבי הפסטיבלים ווס אנדרסון וקסבייה דולן.

- רבים ברשת העירו על הדימיון הפיזי בינו לארמי האמר, החתיך מ"הרשת החברתית", "קרא לי בשמך" ועוד. על כך, הגיב בראבו בדיפלומטיות לקונית וגנרית - "שמעתי את זה כמה פעמים. נחמד לשמוע. אני אוהב אותו, הוא שחקן גדול".

- באחד הראיונות השבוע נשאל אם אי פעם היה לו שכן לוהט כמו גבריאל, ועל כך ענה תשובה מעניינת קצת יותר - "לא, אף פעם, אפילו שהסתובבתי הרבה וחייתי בהרבה דירות בהרבה ערים, אבל תמיד נתקעתי בשכנות לשרברב, או סתם לאיזה טיפוס מרושע או מוזר. עוד לא פגשתי את הגבריאל שלי, אבל אולי זה עוד יקרה".

- ונסיים בנקודה הכי חשובה. לפחות ככל הידוע - הוא פנוי!

תגלית נוספת בסדרה היא מי שמגלמת את החברה הכי טובה של אמילי, שמתגלה בהמשך כזוגתו של גבריאל. בהגייה אמריקאית היא מכונה קמיל, אם כי השם הנכון הוא קמי, וזה גם השם של השחקנית - קמי ראזה.

בדומה לבראבו, גם ראזה היתה אלמונית עד עליית הסדרה. כמוהו, גם מספר העוקבים והעוקבות שלה באינסטגרם התנפח, אם כי בצורה משמעותית פחות - כרגע הוא עומד על 230 אלף.

ועוד נקודת דמיון: גם ראזה שילבה את קריירת המשחק שלה בדוגמנות, וזה בטח לא מקרי שהסדרה בחרה לתפקידים הראשיים פרצופים שהם לא פחות דוגמנים מאשר שחקנים. נתוני הצפייה מוכיחים שהנוסחה הזו עובדת.

ראזה אינה מפריז, אלא מעיירה ליד טולוז, ולדבריה - המוצא הגיאוגרפי שלה מסייע לה לא לעוף על עצמה יותר מדי. התפקיד הגדול הראשון שלה היה לפני חמש שנים, בסדרת הטלוויזיה הצרפתית "ההיעלמות". לאחר מכן היו לה עוד כמה תפקידים קולנועיים וטלוויזיוניים - לא זניחים, אבל גם לא כאלה שהביאו אותה לקדמת הבמה. הייתה לה גם גיחה הוליוודית צנועה, כשגילמה כרטיסנית ב"רכבת 15:17 לפריז" הכושל של קלינט איסטווד.

והיה גם קשר יהודי: לפני שנתיים כיכבה בהצגה "היהודי הזקן הבלונדיני", בו גילמה צעירה שנכנס בה דיבוק משונה - היא מתחילה להתנהג כמו קשיש ניצול שואה. לא ידוע על פרויקטים עתידיים שלה, אבל נראה שאין סיבה לדאוג לה.

בצד בראבו וראזה, גם רוב השחקנים האחרים בסדרה אינם מוכרים במיוחד, אפילו לא לקהל הצרפתי. יוצאת הדופן היא פיליפין לרוי-בולייה, המגלמת את הבוסית המקומית המרושעת של אמילי. מדובר בשחקנית ותיקה, אותה אפשר לראות גם ב"עשרה אחוז", הסדרה הצרפתית האהובה שזמינה אף היא בנטפליקס. נוסף לכך, הרקורד העשיר שלה כולל את המקור הצרפתי של "שלושה גברים ותינוקת" ועוד שלל סרטים. האחרונים שבהם: "לולה ואחיה", שהופץ בישראל בשנה שעברה, ו"דה גול", שהיה השנה להיט בקופות צרפת.

כצפוי, לתקשורת הצרפתית יש בטן מלאה על "אמילי בפריז", ובעיקר על הדרך שבה היא מציגה את העיר ואת תושביה. את רוח הדברים ביטאה בצורה הבוטה ביותר אשת הטלוויזיה לורנס בוקוליני, שפצחה במונולוג זועם: "לפי הסדרה, כולנו עצלנים, דבילים, יומרנים, מרושעים, מלוכלכים ומפגרים מאחורי ההתפתחויות בעולם. לפי הסדרה, כל הגברים בצרפת הם רודפי שמלות, על גבול המטרידנים, ובקיצור: לאמריקאים יש את המפתח להצלחה, ולנו יש את המפתח לבית השימוש".

לאחר שמגזיני הבידור סיימו לכתוש את הסדרה, גם העיתונים היומרניים יותר עשו זאת. בלה מונד, העיתון החשוב בצרפת ומן החשובים באירופה, הקדישו לה מאמר ארוך, אותו כתב תומה סוטינל, מבקר קולנוע שבדרך כלל מתייחס לסרטי פסטיבלים ולא סדרות שכאלה.

סוטינל השווה את חווית הצפייה לזלילת קופסה שלמה של מקרונים, המותירה בסופה טעם מר. זאת, לדבריו, מפני שהיוצר דארן סטאר מיקם את הסדרה בפריז אך ורק כדי שיוכל לעקוף על חשבונה את כללי התקינות הפוליטית שיש כיום בתרבות האמריקאית, וגם כדי שיוכל לטעון בסופו של דבר כי האמריקאים עליונים על הצרפתים.

אותו מאמר ציין גם כי כבר בפרק הראשון של הסדרה, יש אי-דיוק מגוחך: בדרך משדה התעופה דה-גול לרובע הלטיני בפריז, חוצה אמילי את השאנז אליזה ואז חוזרת לטרוקדרו, שזה כאילו שמישהו ייסע מנתב"ג לחיפה דרך באר שבע.

בהמשך לכך, כל מי שמכיר את עיר האורות וצפה ב"אמילי בפריז" הבחין עד כמה היא מנותקת מן המציאות: הסדרה מתרחשת רק בשניים ורבע מתוך עשרים הרובעים של העיר, ולא באלה שנחשבים כיום למרכז העניינים - למשל אזור הבסטיליה; הגיבורה אף פעם לא נכנסת למטרו, דבר שאינו הגיוני בשום צורה; אין אף דמות ערבית ורק שחור אחד; ה-MeToo בעולם שבו העלילה מתרחשת לא מפותח בכלל, אפילו שבמובנים מסוימים, בצרפת הוא מתקדם יותר מאשר ארצות הברית; והרומנטיקה נאיבית, כאילו שגם בימינו פריזאים יוצרים אינטראקציות בבתי קפה ולא בטינדר, אם כי למעשה, הצרפתים עוד יותר חזקים באפליקציות מאשר אמריקאים. בקיצור, זו לא סדרה על פריז, אלא פנטזיה אמריקאית על עיר האורות, מיושנת כמו מדריך תיירים משנות התשעים.

מצד אחר, יש בסדרה גם לא מעט דיוקים: מה לעשות, הצרפתים באמת מעשנים ובוגדים, הם באמת יתקנו לכם גם את שיבושי ההגייה הכי קטנים והאופות והמלצרים לא בהכרח הכי נחמדים, בטח לא כשמחזירים מנות. כלומר: כשהיוצר דארן סטאר רוצה, הוא כן מצליח לתפוס את הניואנסים הכי קטנים, מה שכנראה אומר כי הטעויות כאן מכוונות, כדי לאפשר לו להציג את פריז בצורה הפנטסטית שכיוון לה.

ומה לסטאר עצמו יש לומר? "אני אוהב את העיר, וכמו שחלקתי את האהבה שלי לניו יורק ב'סקס והעיר הגדולה', רציתי לחלוק את האהבה שלי לפריז", הצהיר. לילי קולינס, שמגלמת את אמילי, הוסיפה: "דארן והתסריטאים שלו כתבו את רוב הפרקים כשגרו בפריז. מה שמתואר בסדרה הן חוויות שהם חוו, או סיפורים שהם שמעו. אני אנגליה, אבל ביקרתי לא פעם בפריז ועברתי את מה שאמילי עברה".

לוקה בראבו, בניגוד לשניהם, צרפתי, ולכן התגובה שלו קצת פחות מתחמקת - "במובן מסוים, הביקורות צודקות", אמר. "פריז היא אחת הערים המגוונות בעולם, אבל כאן מציגים רק צד אחד וקלישאתי שלה. גם אם תחיה חיים שלמים, לא תדע כל מה שקורה בפריז, ואם אתה רוצה לספר עליה סיפור, תמיד תצטרך לבחור זווית אחת. המבקרים הצרפתים לא קיבלו את העובדה שזו זווית שכזו, וכתבו 'הו, זאת לא פריז'. ברור שלא - פריז היא אף פעם לא דבר אחד, אלא הרבה דברים".

לילי קולינס היא בתו של פיל קולינס, והיא לא "הבת של" היחידה בצוות - כזו היא גם הבמאית זואי קסאווטס, בתו של הבמאי המנוח ג'ון קסאווטס, מן היוצרים המוערכים בעולם האינדי האמריקאי בשנות השבעים והשמונים.

קסאווטס היתה בעצמה יוצרת אינדי מבטיחה, אבל לא קל בימינו, ובסופו של דבר הקריירה שלה הובילה אותה ל"אמילי בפריז", בה ביימה שני פרקים. צמד פרקים אחרים הם מעשה ידיו של איש הטלוויזיה הוותיק פיטר לור, ומי שביים את ששת הפרקים האחרים הוא אנדרו פלמינג, שבשנות התשעים זהר על המסך הגדול עם סרטים כמו "הכישוף" ו"שלושה במיטה אחת", אך בעשור האחרון נמצא בעיקר בטלוויזיה.

ואחרי כל זה, כמובן שהצלחת הסדרה גררה שלל תגובות ויראליות, ורובן לועגות לה - לעלילתה הדלה; למהירות והקלות המופרכת שבה אמילי הופכת לאושיית רשת מקומית; ולכך שלמרות היומרות של סטאר, היא רחוקה מלהציג את החוויות שבאמת עוברות על זרים בפריז.

בצד בחירות מובנות מאליהן כמו אדית פיאף, אפשר למצוא בפסקול הסדרה גם כמה פנינים צרפתיות עכשוויות ומשובחות, שעד כה היו קצת פחות מוכרות מחוץ לצרפת. למשל, שני טראקים של להקת האינדי Juniore, בהנהגתה של המוזיקאית אנה ז'אן, שהיא אגב בתו של הסופר זוכה הנובל ז'אן-מרי גוסטב לה קלזיו. כשאמילי וגבריאל דוהרים באופנוע בפרק שבע, מתנגן שיר של Therapie Taxi, אחת הלהקות הצרפתיות הטריות הטובות של השנים האחרונות, וזו רק רשימה חלקית - כשכמובן כבר היו מי שטרחו לאצור פלייליסטים מלאים.

ונסיים בשאלה המתבקשת - מתי כבר עונה שנייה? מצד אחד, קשה להאמין שנטפליקס תוותר על ההזדמנות לסחוט עוד קצת שוקולד מהקרואסון הזה. מצד אחר, לוח זמנים קונקרטי אין, והקורונה בטח לא מסייעת לזרז תוכניות. כך או כך, דארן סטאר יודע כבר מה הוא מתכנן לאמילי, אם וכאשר - "בעונה השנייה היא כבר תהיה יותר בשר מבשרה של העיר", אמר. "היא תהיה קצת יותר עם הרגליים על הקרקע ותבנה לעצמה את החיים בפריז". ולכל מי שמאיימים עכשיו שזה לא מעניין אותם כי הם לא מתכוונים לטרוח לצפות ולו בשנייה מן העונה השנייה, יש לי רק דבר אחד להגיד - je n'y crois pas une seconde! (אני לא מאמין בזה לרגע).