האמריקאים כפייתיים לפריז יותר מהצרפתים עצמם. לפני הקורונה, היו עונות בשנה בהן ניתן היה לשוטט באזורים מסוימים של עיר האורות ולפגוש יותר תיירים מארצות הברית מאשר מקומיים.
נוסף לכך, העיר מככבת בשלל יצירות תרבותיות קלאסיות. אחד המשפטים המפורסמים ב"קזבלנקה", הקלאסיקה האמריקאית הגדולה מכולם, הוא "תמיד תהיה לנו את פריז", והעיר ניצבת כזירת התרחשות בשלל סרטים וסדרות. דארן סטאר, למשל, מיקם בה פרקים אגדיים של "בוורלי הילס 90210" ושל "סקס והעיר הגדולה", ועכשיו הוא הולך צעד אחד קדימה ומקדיש לה סדרה שלמה - "אמילי בפריז" שמה, שעשרת פרקיה עלו היום (שישי) בנטפליקס.
רבים מן הסרטים האמריקאים האהובים שהתרחשו בפריז, למשל "פנים מצחיקות" ו"חידון בחרוזים", היו בכיכובה של אודרי הפבורן. כאן מככבת לילי קולינס הבריטית, שמעט דומה לה. היא מגלמת צעירה משיקגו שעובדת כמנהלת שיווק של מוצרי לייף סטייל ועושה רילוקיישן לפריז. בזמן ההפקה הקונספט של הסדרה הזו נשמע מנותק לחלוטין מכל מה שקורה בעולם התרבות ובכלל, אך כעת היא התגלתה כהברקה - בתקופה שבה אף אחד לא יכול להרים את הרגליים ולנסוע לעיר האורות, מגיע פיצוי טלוויזיוני, עם שלל תקריבים על קרואסונים שמעוררים געגועים.
במקרה או שלא במקרה, הגיבורה חולקת שם עם גיבורת הלהיט הצרפתי שהתרחש בפריז וגם עם דמות ב"השטן לובשת פראדה", והסדרה בהחלט מתכתבת עם סרט הפולחן - גם בה הגיבורה נדרשת לרכוש את לבה של בוסית מן הגיהנום ולצלול לתוך התככים והמניירות של עולם האופנה. כמובן, בכך לא מסתכמות החוויות שלה. ברומא יש להתנהג כרומאית ובפריז כפריזאית, כך שהיא מקבלת את צו המקום ונקלעת למשולש אהבה, בו שתי הצלעות האחרות הן שף חתיך בשם גבריאל, שנראה כמו הגרסה הצרפתית של מיכאל אלוני וממש במקרה גר בקומה מתחתיה - וקאמי (או קאמיל באמריקאית), בת הזוג שלו, שממש במקרה מתגלה כמי שהפכה בעקבות מפגש מקרי ברחוב לחברה הכי טובה שלה. מון דיה!
בשלב מוקדם, מתברר כי יותר מאשר שהסדרה מתרחשת בפריז, היא מתרחשת בתוך פנטזיה אמריקאית על העיר. העלילה מתמקדת באזורים מסוימים, בורגנים ונושנים שלה, כאילו שאנחנו עדיין בימים של המינגווי או לכל היותר של אודרי הפבורן, ואין בה שום ייצוג למה שבאמת קורה עכשיו. בתוך הגלריה הרחבה של הדמויות אין גם ולו ערבי אחד, והשחור היחיד הומוסקסואל, כך שכל מושאי העניין הרומנטיים של הגיבורה הם גברים לבנים. כולם, אגב, גבוהים וחתיכים, ואף פעם לא מהססים לעשות את הצעד הראשון ויותר מכך. האמנם הגברים הצרפתיים בימינו באמת כאלה? צר לי לאכזב.
מצד אחד, הסדרה מיטיבה לתפוס ניואנסים של התרבות - החיבה לעישון ולבגידות הן לא קלישאות אלא אמיתות, כמו גם הנטייה של עוברי אורח לתקן את הגיבורה האומללה כל אימת שהיא עושה שגיאה קטנה בצרפתית. מצד אחר, יש כאן אלמנטים עלילתיים שהם קשקוש מוחלט, תמוה ומרושל. רגע אחד הדמויות הצרפתיות מדברות ביניהם בצרפתית, ואז הן מחליפות לאנגלית. לפעמים יש להם מבטא, ולפעמים אין. מוזר מכל: אחת התפניות הדרמטיות מתחוללת כשאחת הדמויות מודיעה על מעבר אפשרי לנורמנדי, מה שמוצג משום מה כדרמה עצומה. למעשה מדובר באזור הנמצא במרחק של שעתיים-שעתיים וחצי מפריז, כאילו שמישהו יעבור מתל אביב לבאר-שבע. בהחלט לא סיבה להשתגע.
לפעמים נראה שדארן סטאר משתמש בפריז כדי לעקוף את כללי התקינות הפוליטית שכבר אי אפשר לחמוק מהם בתרבות האמריקאית. לא רק בכל הקשור לסוגיית הייצוג האתני, אלא גם לגבי ה-MeToo, מתוך המחשבה המוטעית שהוא מתקדם בצרפת הרבה פחות מאשר אמריקה. וכך, אמילי עוברת סדרה של הטרדות מיניות בלתי פוסקות, להן הסדרה מתייחסת בסלחנות - מרמיזות נלוזות של לקוחות, דרך בחור שלוחש לה מילים מגונות ועד מארח שמקבל את פניה בעירום. בצד זאת, היא בעצמה מקיימת יחסי מין עם קטין. דומני שאם העלילה הייתה מתרחשת באמריקה, סטאר לא היה מרשה זאת לעצמו או שזה לא היה עובר בשלום. אבל איך אומרת הבדיחה הנושנה? בצרפת הכל מותר, גם מה שאסור.
יש כמובן הרבה מה להגיד על פערי התרבות בין אמריקה לצרפת, אבל הסדרה לא ממש מנסה להעמיק בנושא, ובכלל היא אוורירית כמו בריוש או קרם ברולה. אפשר לראות בזה דבר טוב ואפשר לראות בזה דבר רע, אבל אין ספק שיש בה חולשות: קווי העלילה בנאליים כולם, ונראים כאילו שנתלשו מסרטים דומים קודמים; הדמויות מעוצבות ביד גסה, וחלקן ממש בלתי נסבלות - למשל או-פר סינית שהגיבורה פוגשת בגני לוכסמבורג, בגילומה של אשלי פארק.
גם הפוריטניות האמריקאית לא מועילה. הסקס מרחף כאן כל הזמן, ויש אפילו סצינה שבה מספקים הסבר יפה לכך שבצרפת מכנים אורגזמה בשם "מוות קטן" - אך זה הסבר מילולי, ורוב הזמן לא נזהרים להראות כלום. לאורך כל הדרך גם עולה האופציה שיתקיים מין בשלישיה, מה שבסרט צרפתי ודאי היה יוצא לפועל בלי לחשוב פעמיים, אך כאן הגישה מהוססת יותר.
ולמרות כל ההסתייגויות, העובדה היא שצפיתי בעשרת פרקי הסדרה בהרבה פחות מיממה. בדיוק כמו ג'רי סיינפלד, שנשבר במכונת האמת ומתוודה על התמכרותו ל"מלרוז פלייס" של סטאר, כך גם אני - פשוט הייתי חייב לדעת אם אמילי והשכן שלה ייכנסו למיטה. היוצר הוותיק יודע את העבודה, ו"אמילי בפריז" היא סבונייה ממכרת.
החולשות של הסדרה ברורות, ולמי שמכירים את פריז היא לעתים לא מציאותית עד כדי גיחוך, אבל יש בה גם מעלות - קולינס מקסימה, רוב שחקני המשנה מצוינים וחלקם גם אטרקטיביים במיוחד, הנופים מרהיבים מן הסתם והפרקים קצרים יחסית (קצת פחות מחצי שעה) ותמיד משאירים פיתיון מגרה כלשהו שמבטיח את המשך הצפייה.
ואולי המעלה הכי גדולה של הסדרה היא דווקא ההתעקשות שלה לחגוג את הנאות החיים, שבתקופה כזו קשה לשפוט אותה כפריבילגיה, אלא לברך אותה כאסקפיזם מבורך. אין כאן צרות שאינן צרות של עולם ראשון, ורגע לפני הקורונה, הדמויות מממשות את האימרה "אכול ושתה כי מחר נמות".
וכך, "אמילי בפריז" היא רצף של מאכלים מושחתים, בגדים מהממים ומחזרים אטרקטיביים, בתוך עולם דמיוני שבו הכל יפה. אם כבר לחיות את ימי פומפי האחרונים, אז לפחות שייראו ככה. סוף העונה הראשונה מכין את הקרקע לקראת העונה השנייה, ונותר רק לתהות אם כולם יישארו פוטוגניים גם עם מסיכות.
