סרטון הסחורה המושלכת משקף את מלחמת ההישרדות שאף אחד לא יכול לנצח בה

אומרים שהמאבק בקורונה משול למלחמה, וישראלים אוהבים תמונות ניצחון. תמונה כזאת עוד אין, אבל תמונת ההפסד הגיעה אמש. איש לא סימן בה "וי" של ניצחון, אבל זאת כן הייתה תצוגה קולקטיבית של הרמת ידיים.

בתיעוד שהופץ אתמול ברשתות החברתיות ומצא את דרכו למשדרי האקטואליה, נראה בעל חנות נעליים מרוקנת ברחוב אלנבי בתל אביב, שלא יכול לעמוד עוד בהשלכות הכלכליות של המשבר והשליך את מרכולתה החוצה, שלפחות יהנה ממנה הציבור - המסתער על השלל. "כך נראה הייאוש הכלכלי בישראל", הציג אודי סגל את ההתרחשות.

מהמידע שהגיע אל הכתבים אפשר היה לגלות כי האיש שלא היה יכול עוד, בעל החנות אבי סמאי, אף קיבל דוח בגובה אלפי שקלים מפקחים על שגרם להתקהלות בלתי מותרת, והם עוד דרשו ממנו להשליך את הסחורה ישירות לפח הזבל. זוהי סדום.

לתיעוד הזה יש שני צדדים עגומים: בעל העסק שהגיע למסקנה שאין טעם לשמור על הסחורה והעסק שלו חרב עליו; והאנשים - שבעצמם מתמודדים עם המציאות הכלכלית המורכבת, יש להניח - שהחיים הובילו אותם אל הרגע שבו הם עטים על ערימות של סחורה שמושלכת לרחוב כדי לחבר מהן נעליים לזוג חדש, ולחסוך בדרך הזו עוד כמה שקלים. אלה שני צדדים של אותו המטבע שאין. שני פנים למלחמת הישרדות שאף אחד לא יכול לנצח בה.

המצלמה בתיעוד מהרשתות החברתיות, ששודר בערוץ 12, מסתירה יותר משהיא מראה, שהרי כמעט לא רואים בתיעוד פרצופים. התנועה שלה תזזיתית, מה שרק ממחיש את הכאוס. אבל גם שניות ספורות מראות את לב הסיפור: המון נעליים זרוקות, קופסאות בכל מקום, ובעוד החנות מתרוקנת - אנשים מתכופפים אליהן, מצטופפים, כמוצאי שלל רב. לא ברור לאן נוליך את התסכול, אבל לפחות שהנעליים יהיו נוחות בדרך לשם.

ב-13, מצידם, הראו תיעוד משלהם בהילוך איטי, לצלילי מנגינה שמאפיינת ימי זיכרון (מניפולציה שלא היה בה צורך באמת, התמונות מדברות בעד עצמן). בתיעוד שלהם בלטו הערימות: נעל ועוד נעל ועוד נעל, כאלה עם בנות זוג וכאלה לבדן, ללא טעם וללא מטרה, תואמות היטב למדינה שאבד לה הדרך וחברה מפוררת, שהפרטים בה מבודדים זה מזה ומוסתים זה נגד זה. בהמשך יגיעו צילומי החיטוט בפחים, ברקע שאר החנויות באזור, סגורות אף הן. "זה לא רק אני", אומר סמאי ומצביע על העסקים האחרים בסביבה, "זה הוא וזה הוא וזה הוא וזה הוא".

במבט קורע לב, עם תשובות קצרות וקול שקט וחנוק, סמאי תיאר בפני קרן מרציאנו ב"תכנית חיסכון" את ההתרחשות. בתום הריאיון ביקש להוסיף כמה מילים: "הממשלה יושבת על כיסא ואנחנו האנשים הפכנו להיות בובות על חוטים, פשוט צוחקים עלינו", הוא אמר. "תפסיקו לעשות בינינו שנאת חינם. תרדו לעם". הוא המשיך עוד קצת, אבל בכ-20 המילים האלה טמון מה שגם אלף נאומים מפתיחת המושב של הכנסת לא יצליחו לומר. אבל לא פחות מהתוכן, חשובה הצורה. הקול של סמאי מיואש. אוספי הנעליים שלו משדרים אף הם ייאוש. בתיעוד הזה אין אפילו טיפת תקווה אחת שיום אחד דברים ישובו לקדמותם.

כישלון הממשלה בניהול הכלכלי של המשבר צורם מאוד, אבל הגירעון התקציבי אינו חזות הכל. מה שלא נלקח בחשבון הוא הייאוש, חוסר האמון בהנהגה, התפוררות רשת הביטחון החברתית והסולידריות, הנזק הנפשי והבריאותי, אובדן הכבוד - מחיר עצום שהאזרחים משלמים על החידלון הזה, בלי שום תקווה לפיתרון. את הדברים האלה לא אומדים באמצעות מדדי אשראי או תקציבים, רק באמצעות נעליים שנזרקות אל הרחוב ופחים מלאי סחורה.

קשת 12, בניסיון נוסף לסחוט עוד קצת את לימוני ברקוביץ'-רגב גייט, הגיעה אמש לאייטם הישגי אצל רפי רשף: שיחה על מנה של "מפגש הסטייק" שנקראת על שם אייל ברקוביץ', שהואשם, כזכור, שהוא מתהפך כמו סטייק. כדי להמחיש את הערך הרב באייטם, נספר שרשף שאל את נציג המקום מה הוא צריך לעשות כדי שיקראו על שמו "סטייק רפי". גם בלי לקבל תשובה ברורה, הנה הצעה לשבוע הבא: שיחה עם חברה שמאכסנת יין, ברוח התכנית, בתחתית של התחתית של החבית.