במדרון החלקלק שנקרא מדינת ישראל, הגענו לשלב המחזורי שבו הכתובת היא ממש על הקיר, בפונט עבה, באותיות של קידוש לבנה. היא כל כך ברורה ומובהקת ששתי המהדורות המסחריות הגיעו למסקנה שכדאי לדובב אותה בסוף השבוע: רצף מקרי האלימות כלפי מפגינים - בכיוון הזה - מסלים ככל שהזמן עובר, בכל הארץ, עם יריקות ודחיפות וביצים ובקבוקים וגז מדמיע וסכינים ודם, הרבה דם. אנחנו מחכים כרגע למטורף שיילך עוד צעד אחד קדימה. הוא כנראה יבוא.
זה ברור לאנשים בשטח. לכל אחת מהמהדורות היה מרואיין שגם אמר זאת בקולו. סדי בן שטרית, מראשי המחאה, אמר לגלעד שלמור במפורש: "אברושמי הבא נמצא ברחוב". מפגין אחר, אורי מי רז, בחר לפרט בפני אריק וייס: "ברור לי שיהיה כאן בסוף רצח. בסוף יבוא מישהו. או שהוא מבריק את הרימון-יד שלו או שהוא מנקה את הקנה של האקדח שלו ומבריק את הכדורים - הוא יחטוף את הקריזה שלו, ייצא מהבית שלו וידפוק כדור".
המילים אינן שם לבד. יש פנים ושמות ותיעוד ממצלמות סלולרי. הכתבה של שלמור, שבחנה כמה כתבי אישום הוגשו נגד התוקפים שזהותם ידועה (ספוילר: בקושי אחד), אולי לא הייתה מקורית - היא הוצגה כ"בדיקת חדשות 12", אף שלא הייתה אלא גרסת כיסוי לבדיקה שערכה מערכת "הארץ" לפני שבוע - אבל כן יעילה מאוד: היא ריכזה את האירועים הבולטים, שחלקם כבר נשכחו, באופן שממחיש את העובדה שלא מדובר כאן במעשי קונדס שטותיים, ליצנות לרגע, אלא בתוקפנות אגרסיבית, ואת אזלת היד של רשויות החוק בהתמודדות מולן.
"צבר האירועים מצייר תמונה קשה, מסוכנת, הדורשת התערבות של הרשויות והרגעה מיידית של הרוחות מצד המנהיגים", סיכם שלמור. ההנהגה חשבה אחרת. בהמשך הערב, נתניהו סיפק גינוי מינימלי לדברים, מהשפה אל החוץ, במסיבת העיתונאים שערך, ועבר במהירות לדבר על החיסונים שבדרך. שרה ממפלגתו, מירי רגב, העדיפה להתייחס באולפן של 13 להפגנות ולהתקהלויות כאירועים ש"מחבקים נגיפים", ביטוי שכבר נשמע בעבר מהצד הזה של המפה.
זאת אמת קשה, לבליעה ולעיכול. גם כשהכתובת ברורה, חלק מהשיחה עובר אלחוש בדרך לאולפן, כך שהתמונה תהיה פחות צורמת, פשוטה יותר להכלה. זה כנראה כואב מדי. ב-13 טשטשו את יחסי הכוחות בין הצדדים. הכותרת בתחתית הכתבה של וייס הציגה את המחאות "שהפכו למוקד של אלימות מסוכנת", נוסח מעורפל שאינו מבהיר מי בעיקר אלים כלפי מי. הילה קורח כבר הלכה צעד רחוק יותר, כשהציגה את מקרי התקיפות בניסוח הכושל: "אלימות של ממש בין אלה שמוחים נגד נתניהו לאלה שבעדו". בערוץ המתחרה, התקיפות שהגיעו בהמשך הערב זכו לכותרת "מקרים מדאיגים", כאילו לא עברנו את שלב הדאגה. בשני האולפנים, לאורך הערב, השיחות הללו התקיימו בנימה מסוימת של ייאוש, המהול בהשלמה ועייפות מהמצב.
ובכל זאת, לא משנה כמה יטשטשו את האלימות, היא כאן, חיה ובועטת והרסנית. ההפגנות במוצאי שבת אינן אירועי צד שוליים, והדיווחים מהן אינם פמפום של המחאה, כפי שטוענים פרשנים אחדים. אלה דיווחים מאזור מלחמה, שבה אזרחים שלווים מותקפים באלימות מדי שבוע. אחרי כמעט 20 שבועות של מחאה, הטלוויזיה מתחילה להבין את זה סוף סוף. רק דבר אחד לא ברור: מתי יתעוררו היתר, והאם זה יהיה לפני או אחרי שהמטורף הבא ישליך לקהל רימון.