"שעת נעילה" מושקעת ומותחת, אך קורסת תחת היומרות שלה

הדרמה החדשה של כאן 11, המשחזרת את ראשיתה של מלחמת יום הכיפורים, נהנית מסצינות קרב נהדרות ועיצוב מרשים, ומתארת את המלחמה כגיהנום של ממש. אולם משחק מוגזם ועיסוק פשטני בקווי השבר של החברה הישראלית מאפיל על כך. חווית הצפייה בה, אם כן, תלויה בפער הציפיות

  • שעת נעילה
  • כאן
נדב מנוחין
פרומו של הסדרה "שעת נעילה" (כאן 11)

​ככל שהיא מתרחקת, מלחמת יום הכיפורים מיטשטשת. הטראומה הקולקטיבית מתעמעמת, ואיתה הזעם והכעס על ממשלה מנותקת, קונספציה כושלת ומאבקי אגו שעלו בחייהם של אלפי בני אדם. כמעט חמישה עשורים מאז פרצה, זה בקושי שיעור חברה.

וכמו כל מערך שיעור היסטורי, יש לפני ואחרי, גורמים ותוצאות. במקרה הז​​ה: יהירות וביטחון עצמי מופרז אחרי ניצחון מפואר, ומלחמה שחצתה את הסיפור הישראלי לשניים, וחשפה את המדינה במערומיה במחיר כבד מנשוא. כבר שנים ארוכות שהשיעור הזה משוכפל בתרבות הישראלית, מ"בלוז לחופש הגדול" ועד "מיקה שלי", שוב ושוב, כמין מיתוס על אובדן התמימות והסדק באמון, שרק הלך והתרחב.

"שעת נעילה", הסדרה החדשה של כאן 11, שיצרו רון לשם ("אם יש גן עדן"), עמית כהן ("חטופים") ודניאל אמסל ("אופוריה"), משחזרת את הימים הראשונים של הלחימה בחזית הצפונית נגד הצבא הסורי, והולכת באותו הנתיב ובאותם גבולות גזרה, כמין שיעור חדש שמספר את אותו הסיפור, עם אותם לקחים. באופן אירוני, היצירה הבדיונית נפתחת באופן זהה לפרק המקביל בסדרה ההיסטורית "תקומה", בחגיגות הראוותניות (האמיתיות) של המצעד הצבאי ביום העצמאות של 1973 - המצעד האחרון, כשעוד אפשר היה להתפאר - הנאומים הקלאסיים של ההנהגה, והתחושה שהעתיד רק הולך ונעשה ורוד. אם זה לא מספיק, הסצינה הפותחת מציגה את הנופים הנהדרים של רמת הגולן, ערב פרוץ המלחמה, לצלילי "אשליות" של ניסים סרוסי. מיד ניכנס למחילות של מוצב החרמון, שחלק מחייליו כבר לא יצאו מהן.

ובכל זאת הזווית מעט שונה. ההיסטוריה נכתבת על ידי מנהיגים ומצביאים, ובדרך כלל מתמקדת בהם - אף שהיא נעשית על ידי אנשים רגילים. "שעת נעילה" מספרת סיפור שמרכזו לא דיין ולא אלי זעירא, אלא חיילים צעירים, שיד הגורל הציבה אותם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אנשים שההנהגה הפוליטית שלהם הכזיבה, הפיקוד העליון שלהם כשל, והפיקוד הזוטר מעליהם נהרג בעצמו. בלי הרבה יותר מדי ברירות, הם נאלצים לפלס לעצמם את הדרך הביתה, עם הלם קרב - אבל בחיים.

עוד בוואלה! NEWS

מחטטים בפצע: כל מה שצריך לדעת לפני הצפייה ב"שעת נעילה"

לכתבה המלאה
"שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)

"שעת נעילה" משחזרת כמה מהקרבות האייקוניים של המלחמה: נפילת מוצב החרמון, קרב הבלימה ברמת הגולן, ויש לשער שגם את הקרב על צומת נפח, סמוך לאחד ממוקדי העלילה, אם כי משני הפרקים שנשלחו לעיתונאים עדיין לא ניתן לדעת זאת בוודאות. זאת בחירה מעורבת: היא כוללת תבוסה משפילה (בחרמון) וקרבות הירואיים (בעמק הבכא). יש בה אולי כדי להמחיש מציאות שבה זהות המנצחים בעימות אינה חד-משמעית.

לצד זאת, דמויות האויב רחוקות, מטושטשות, אינן נראות באמת. כמו יצירות אחרות העוסקות בסכסוך הישראלי-ערבי האלים, כל העיסוק והעימות הוא פנימי, ישראלים מול ישראלים - כפי שיבוא לידי ביטוי באופן טראגי ומזעזע בסופו של הפרק הכפול הפותח של הסדרה. האויב האמיתי הוא בפנים: לפעמים הוא יוהרה ואגו, לפעמים הוא גזענות. מתחים בין גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים, שמאל וימין - חוצים את הסיפור לכל אורך הדרך. רוצה לומר: יש דברים שאינם משתנים. אולם, למרבה הצער, קווי השבר האלה מתוארים בדרך כלל בקווים גסים, פשטניים וצדקניים. אלו מתפרשים על פני שלוש זירות ומספר רב של דמויות, שאמורות להתלכד (או שלא) בהמשך העלילה.

המוקד הראשון של הסדרה הוא מוצב החרמון, שם שוהים זה לצד זה חיילי יחידת האזנה ומצבת לוחמים דלילה. גיבור הזירה הוא אבינועם (שחר טבוך), רב"ט מודיעין בהתקף חרדה תמידי, שמשוכנע שתפרוץ מלחמה גם כשאף אחד לא מאמין לו, עד ההפגזה הממשית של המוצב. איש אינו אוהב את אבינועם ונבואות הזעם שלו, המייצגות את האיוולת של הקונספציה הצה"לית, הגם שלצופה מובן מאליו שהוא צודק. מולו ניצב מפקד האבטחה התורן, יואב מזוז (אביב אלוש), שבגלל אבינועם נאלץ להישאר בחג במוצב. תחת ההפגזה הם ייאלצו להיאבק קרב מר, שבסופו אולי יצליחו להימלט מהמוצב. במציאות, מפקד הקרב היה סגן גדי זידובר, דמות טראגית שהציל קבוצת חיילים מהמוצב, בעוד רבים אחרים נהרגו או נפלו בשבי. המתח בין יואב ואבינועם, שני שמות תנ"כיים, הגבר-גבר ותומך הלחימה המוזר והנמוך, אמור לסמל אחוות חיילים, אך בפועל הוא ניצב במרכזה של סביבה רעילה וכמעט בריונית.

במקביל, בדרום רמת הגולן מתעצב סיפורם של מרקו, פנתר שחור רדיקלי (עופר חיון, הלא הוא אלירן חן מ"מנאייכ"), וחברו אלוש (אימרי ביטון) השואף להשתלב בצבא ובחברה, ונטען כלפיו שהוא "משתכנז". שני החברים ממוסררה הם לוחמי שריון תחת שני מפקדי טנקים אשכנזים, אבירם וכספי (עידו ברטל ועומר פרלמן) - קיבוצניקים, אדוני הארץ, ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה וכו'. זה זוג מול זוג, מראה ברורה, עם אחווה פנימית עמוקה ובוז הדדי חצי גלוי. יש להניח, וזה ניחוש מוחלט, שהסימטריה תהיה גורלית: כפי שהמפקד אבירם נהרג, נדמה - גם לפי הערתה של ריקי, דמות צידית מירושלים - שלאחד מהפנתרים צפוי גורל דומה. כך או כך, לאחר שאבירם נפגע מכדור צלפים, וכספי מאבד את זה, החיילים הפשוטים הם אלה שמוכרחים להפעיל שיקול דעת כדי להציל את עצמם ואת חבריהם.

הסצינות בזירה הזאת הן המבלבלות יותר בפרק הכפול שפתח את הסדרה: מצד אחד, עיצוב יפהפה ושחזור מורט עצבים של יום קרב, כמו גם סצינות מטלטלות של הלם קרב, ומצד שני עימות כמעט קריקטורי בין הדמויות, דיאלוגים מגוחכים ונטולי סאבטקסט ומשחק מוגזם ומופרך, המאפיין עוד דמויות רבות מדי בסדרה. המתח הזה נמצא בליבה של "שעת נעילה", לטוב ולרע, בין התפעמות ומבוכה.

שוויצר ב"שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)

שתי תחנות נוספות, שוליות יותר בינתיים, רחוקות עדיין מהמלחמה אך מתקרבות אליה במהירות. מני הבוהמיין השמאלני (ליאור אשכנזי עם פאה שלא תיאמן), עוד דמות מעט קריקטורית, מתעורר באמצע היום מאזעקות המלחמה אחרי לילה סוער, ונשלח בטלפון על ידי גרושתו לאתר את בנו שרק גויס ולהציל אותו מהמלחמה. במסעו לרמת הגולן של מני, בוגר מבצע קדש, הוא פוגש במלאכי (מאור שווייצר), הצלע השלישית של חבורת הפנתרים, שנמלט מהכלא כדי להצטרף לחבריו. מני הוא הדמות הבוגרת היחידה בסדרה, ובפרקים הפותחים הוא כמעט אפאתי, ניהיליסט, משקיף מלמעלה על חברה שאינו חש חלק ממנה. מעניין יהיה לגלות כיצד הדמות הזאת תתפתח.

בזירה האחרונה נמצאת קצינת הח"ן דפנה (ג'וי ריגר), הדמות הנשית המשמעותית היחידה בסדרה, בת הזוג של יואב, המשרתת בבסיס המפקדה של פיקוד הצפון בצומת נפח, שם מתחילים להבין את מימדי הקטסטרופה. דפנה, שמתוקף תפקידה תשמש ציר בין החזית והעורף, אמורה לייצג את הזווית הפמיניסטית, כמי שנאבקת להישאר בחזית ולפעול משם. בחזית הזאת מתרחשת תמונה יוצאת דופן: כשבהוראת מפקדה (תום אבני) היא יורדת עם החיילות שלה מהבסיס, הנערות שרות יחד את "חורשת האקליפטוס". זאת סצינה מעניינת, שונה מבחינה ז'אנרית משאר הסדרה, ובעלת נופך טראגי-אירוני ("אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה" - שאריות אחרונות של אידיליה ציונית לפני המכה האכזרית שנחתה עליה). ברם, הסצינה החריגה, אחת משתיים שיש בהן יותר מאישה אחת, ממחישה עד כמה מועט התפקיד שהעניק יוצרי הסדרה לנשים בתוך הסיפור הכלל-ישראלי ורב הגוונים שביקשו להציג, מתקופה שבה המדינה הונהגה כזכור בידי אישה.

מותחת ומאיימת. "שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)

יש דברים שאי אפשר לקחת מ"שעת נעילה": היא מותחת, ומאיימת, ומדאיגה, ונהנית מאסתטיקה דרמטית - הטנקים ברקע העמק הנשקף למרחוק, כסמל אפקטיבי לפצע שפוערת המלחמה בטבע התמים כשלעצמו. כסדרת מלחמה היא מרשימה למדי, בין אם מדובר בשחזור קרבות בשטח, ובין אם בתיאור הטכני של פנים הטנק או של הזווית הנשקפת ממנו. על כך יש לשבח את הבמאי ירון זילברמן ("ימים נוראים").

זאת לא מלחמה מרגשת או מושכת. הלם הקרב, מסמליה של המלחמה, נוכח כאן היטב. לצידו יש גם מראות גרפיים, אולי גרפיים מדי, של פצעי מוות. בהיותה סדרה היפר-דרמטית, "שעת נעילה" מתארת מלחמה שהיא גיהנום על כל צדדיה, גם אם עד כה היא בחרה סדרי גודל קטנים לטרגדיות שלה. בסוף הפרק הכפול, היא אף נוגעת במחוזות של טירוף. במדינה שבה העיסוק הציבורי בשכול הוא כה אינטנסיבי, אי אפשר להתייחס למראות האלה כאילו הם מתרחשים בצד השני של העולם, והם נוגעים בנקודות קרובות וכואבות עבור הצופים.

ככלל, "שעת נעילה", לפחות משני הפרקים הראשונים שלה, היא סדרה ממלכתית למדי, המעמידה את הקולקטיב מעל ליחיד. הגם שהיא מציגה בין היתר גיבורים רדיקליים, כולל דמות אחת שמחליטה לשרוף את המדים, שונאת את הצבא והמשטרה, מזדהה עם פלסטינים ובטוחה שהמדינה גזענית, היא ואחרים מתמזגים בסופו של דבר לכוח מגויס אחד שנאבק שכם אל שכם, והביקורת של הגיבורים על המדינה נותרת בינתיים בצד בין ירייה לירייה. במאבק בין סיפור העימות בין השבטים והחלקים השונים המרכיבים את החברה הישראלית, לבין סיפור קולקטיבי על אומה במדים שמשלבת ידיים לנוכח עימות צבאי, נדמה, לפחות בהתחלה, שהתמה השנייה היא שמנצחת.

נכון לעכשיו, חווית הצפייה ב"שעת נעילה" תלויה בפער הציפיות. כשלעצמה היא סדרה מושקעת ומותחת, הנהנית מערכי הפקה גבוהים במיוחד (לצד משחק בינוני), אולם, זו היומרה שלה שמאפילה עליה: היא מכריזה על עצמה כאפוס שמנסה להתמודד עם שלל פצעים שורפים של החברה הישראלית, אך מטפלת בהם באופן שטחי, רווי קלישאות על ישראלים וישראליות, שגורם לאיכויות האחרות שלה להחוויר.

ואולי כדאי להדגיש בהקשר זה, שחשוב לזכור שהיא תעמוד במבחן נוסף: השיח שיתפתח סביב "שעת נעילה" יקבע את ערכה הציבורי לא פחות מאשר איכויותיה הטלוויזיוניות. עד שישקע האבק בסצינות המלחמה, הדיון על הסדרה עדיין לא ננעל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully