ליד הגופות החרוכות קרס המאצ'ו הישראלי. ברגע אחד עולמו נחרב עליו - שעת נעילה פרק 3

העימות הגובר בין מרקו לכספי, משימת ההתאבדות שממתינה לשריונרים, ההתנצלות שלא תגיע בפני איש המודיעין אבינועם ומראות החורבן המזעזעים מזירת הקרב בגולן שהובילו לקריסתו של מני בן דרור. נדב מנוחין מסכם את פרק 3 ב"שעת נעילה"

  • שעת נעילה
  • כאן
נדב מנוחין
פרומו של הסדרה "שעת נעילה" (כאן 11)

הנה מוטלות גופותינו. הפרק השלישי של "שעת נעילה" (כאן 11) נפתח ברגע שאחרי שכספי, המפקד הנותר של קבוצת הטנקיסטים חסרת התחמושת, יורה לעבר חיילי צה"ל שחשב בטעות לאויב. הפרק המעגלי, שיסתיים באותה זירה בדיוק, מתרחש בסימן ההבנה שנוחתת לאט לאט על כל גיבורי הסדרה, עד כמה הכול חמור ונורא.

בהתאם, לא מתרחשים המון דברים. הגיבורה של הפרק היא המלחמה. בכל מוקד של הסדרה הגיבורים ייתקלו במוות או בסכנת חיים, קרוב משהם מצפים. זהו אפקט של מעבר: מאי הבנה, הכחשה והלם, תוך התקדמות מהירה ואכזרית, אל הפנמה של מצב הישרדות.

בין הצנחנים שנורו כמו ברווזים במטווח תוך מה שנראה כמו התמוטטות עצבים שעובר כספי, נראה ששרד רק אחד: יונתן (לי בירן), שאינו מדבר כלל ואינו מגיב לפניות החיילים, הלום לחלוטין. הם מצרפים אותו למסע. בהמשך הפרק נגלה מה עומד מאחורי הצנחן הדומם, ומדוע לשתיקה שלו עשויה להיות משמעות אכזרית.

עוד בוואלה! NEWS

"שעת נעילה" מושקעת ומותחת, אך קורסת תחת היומרות שלה

לכתבה המלאה
מנסה להרגיע את הרוחות. שעת נעילה (צילום: ורד אדיר, באדיבות כאן 11)

המשך המסע של הכוח עומד בסימן העימות הגובר בין מרקו לכספי, כשאלוש מנסה לשווא להרגיע את הרוחות. מרקו, שמראש אין לו אמון רב בפיקוד, הוא זה שצועק שהמלך הוא עירום: כספי לא כשיר לפקד, ואין היגיון במעשיו. מולו, כספי ניצב עם עצבים רופפים וללא סמכות אבל עם זעם ומשאלת מוות, ומתעקש לעלות לגזרה עם שני טנקים וללא כוח אש, אף שמובהר לו שוב ושוב שמדובר במעשה חסר סיכוי.

למרקו ברור שכספי מוליך את חייליו למשימת התאבדות, שהאחרון מנמק בכך שהקיבוץ שלו אינו רחוק מהגזרה. "אז נקרא כאן רחל המשוררת כשאתה עושה כאן מצדה 2?", מטיח בו מרקו, שם את הנראטיב שלו ללעג. "אני דואג שתעשה את העבודה שלך", מטיח כספי בחזרה, כשכל מה שיש לו כתחמושת זה את מיקומו בשרשרת הפיקוד.

העימות בין השניים מציף שאלה ערכית. כספי, המפקד שמחליט להישאר בשדה הקרב ללא תחמושת ולהילחם עד הסוף המר למען הקיבוץ, יכול היה בנראטיבים אחרים, מסורתיים, להיחשב גיבור מרטיר. כאן הוא מוצג כמגלומן אידיוט עם משאלת מוות וללא שיקול דעת. ומה באשר למרקו - האם הוא היחיד שמבין מה מתרחש, או פחדן שמשתמט מחובתו כחייל? מיהו הגיבור הצבאי - זה שנופל על חרבו, או זה שדואג להחזיר את חייליו הביתה בשלום?

עוד בוואלה! NEWS

ח"כית נגד עדי ביטי: "מחזקת את תרבות האונס. הקליפ שלה הוא סכנה לילדינו"

לכתבה המלאה
צמוד ליואב. אבינועם (צילום: ורד אדיר, כאן 11)

שאלה דומה מלווה את התהליך שעובר על גיבורי זירה אחרת של הסדרה - מוצב החרמון. שם התרחש בפרק הפתיחה הכפול עימות דומה: אבינועם הנסער שדורש להימלט, ויואב המפקד שמתעקש שלא נוטשים שום דבר ושאף סורי לא יעבור בדלתות המוצב. ברם, בפרק הזה ההכרעה נופלת לטובת אבינועם.

במוצב החרמון עיקר ההתרחשות היא בתוך המחילות. יריות וכאוס בחושך, בלי יותר מדי דיאלוגים. יואב עדיין קורא לחיילי המודיעין "מוזרים", מילא, אבל מעתה והלאה הוא ואבינועם, שעסוק מעט פחות בסערת רגשות היסטריה, צמודים.

מה שכן, הדרך מזמנת להם הצצה לגורלה של קבוצת חיילים אחרת, מהם חבריו של אבינועם ליחידת ההאזנה, כולל המפקד הכעסן שדיבר אליו בבוטות בתחילת הסאגה. הוא כבר לא יספיק להתנצל בפני אבינועם על שטעה בהערכותיו: אנחנו חוזים בו נורה למוות לאחר שנשבה. גם אף אחד אחר לא יעשה זאת.

הערת אגב: "שעת נעילה" מצטיינת בשחזורים של זירות קרב, אבל כשם שהמשחק והדיאלוגים שלה מוגשמים בווליום נורא גבוה - היא מציגה באופן גרפי מאוד גם תמונות מוות, באופן שמעורר אי-נוחות. מלחמה היא דבר נורא. אין מוות אסתטי. ובכל זאת מוכרחים לתהות על הניסיון לזעזע: האם באמת יש בכך צורך? האם כל ביטוי אמנותי חייב להיות בוטה כדי להעביר נקודה?

פאתוס שמצטמק. דפנה (צילום: ורד אדיר, כאן 11)

באופק אחר, החיים עדיין נראים אחרת לגמרי. קצינת הח"ן דפנה - שעדיין יש לה מעט מאוד תפקיד - מנסה לתפוס טרמפים בחזרה למפקדה בנפח, עד שהרכב של מני בן דרור והפנתר הנוסף מלאכי מסכים לאסוף אותה. אז אנחנו מגלים שני דברים: הראשון: בן דרור הוא סופר ואיש תקשורת מוכר ולהוט; והשני: הוא אשמאי פלרטטן וגס רוח, ודמות די דוחה באופן כללי.

תוך כדי נסיעה מתוודעים האנשים השונים האלה זה לסיפורו של זה, עם הרבה פאתוס ורהב שיצטמקו במהירות מכאיבה. האווירה העליזה וההיפית משהו ("יום יבוא" של "אל תקרא לי שחור" ברקע) משתנה בסצינה אחת. משטרה צבאית מונעת מהרכב להתקדם לאזור הלחימה, למרות תירוצי השלושה. באקט מתריס, של מי שמבינים שהחוקים השתנו מרגע שפרצה מלחמה, הם מאיצים אל מעבר לעמדה תוך צפצוף על השוטרים. בצד השני של המחסום תחכה להם המלחמה, והחיוכים יתחלפו בתחושות אחרות לגמרי. רגע לפני שמלאכי מאיץ, אגב, הטייפ במכונית יתחיל לנגן את "יו יה" של כוורת. זה בלתי סביר: האלבום "סיפורי פוגי" יצא רק בנובמבר 1973, ו"יו-יה" לא יצא כתקליט שדרים לפני כן.

לסצינה הזאת יש גם מסר אידיאולוגי, שמרני למדי: עד כאן אתם יכולים להיות חתרנים, רדיקליים, ביקורתיים כלפי המדינה והמלחמה ככל שתרצו - אבל מעבר לנקודת המ"צ כולכם חיילים במלחמה, וכל שיחה אחרת אינה רלוונטית. אם במהלך הנסיעה יכול היה מלאכי-סגן-פנתר-בכיר לדבר על צדק חברתי, כשהוא נתקל בעקבות הטנק שלו הוא מבהיר: "לא מעניין אותי להפוך את המדינה, אותי מעניין רק החבר'ה שלי", מה שגורר את החבורה הרחק מתכניותיה המקוריות אל עבר שדה הקרב. ההיתקלות עם מראות החורבן - כולל חברו השרוף תירוש (ר' הערה על דימויי מוות גרפיים) - מטלטלים לעומק את מי שעד כה היה איש שמח, שמסתדר בכל סיטואציה ובטוח בעצמו.

זעקה. מלאכי (צילום: ורד אדיר, כאן 11)

המקרה של מני בן דרור אינו שונה. בנסיעה הוא מבקר את ההנהגה הפוליטית והמיליטריזם הישראלי. ברמה אישית יותר הוא מספר בגסות עד כמה אין לו שום קשר ליוצא חלציו שאחריו הוא מחפש, כאילו כלל לא אכפת לו מגורלו. אלא שמפגש מטלטל עם זוועות המלחמה יגרום גם לו להישמע אחרת, ולקרוא באימה לבנו הנעדר. בפרק הזה הוא לא ידבר עוד על פוליטיקה.

הערה אגב שנייה: ברכב בדרך וגם לנוכח הטנק השרוף משחקים השלושה במין מצלמה שמסריטה את האירועים, אך אנחנו לא רואים את ההתרחשות מתוך המצלמה הישנה. זו החמצה ענקית של "שעת נעילה" לאתגר את כלי הייצוג: הצגה של "תיעוד" כזה, בין אם מפוברק ואפילו עוד יותר אם מדובר בתיעוד אמיתי, הייתה יכולה לשמש כלי אמנותי, פואטי ומודע לעצמו, שמגשר על הפער שבין סיפור היסטורי לבין יצירה לטלוויזיה, ומדבר על משמעות התיעוד והעיבוד. הכוח של צילומי הארכיון בפתיחה והסגירה של הפרקים, שנותנים מצידם תזכורת לכך שמאחורי הסיפורים ישנם אנשים אמיתיים, הוא רק דוגמה לאפקט שניתן היה להשיג באמצעות שימוש כזה.

בחזרה לשדה הקרב. אחרי הטנק השרוף, הרכב ממשיך לנקודה בה התחיל הפרק, ולצידו גופות החיילים שנורו מהנשק של כספי. אולי רק כאן נופל באמת האסימון. בין שמות הגופות - אלה אינם שמות אמיתיים של חללי המלחמה, למי שתהה - מקריאה דפנה גם שם שמצאה על צ'ימידן, ללא גופה לידו - זהו יונתן בן דרור, שכפי שאנחנו מבינים מיד הוא אותו חייל הלום שנאסף על ידי הטנקיסטים, והוא גם אותו בן של מיודענו מני בן דרור. מי שאמר קודם בלי שום היסוס כי לא היה מעוניין להיות נוכח בחייו של בנו, מתפרק ליד מבנה הרוס בסמוך, סמל למי שעולמו חרב עליו. כל עוד יונתן שותק, ייקח עוד זמן רב עד שהשניים ימצאו זה את זה, אם בכלל.

השלב הזה כבר לא מוסרט במצלמה הישנה. כך או כך, מיד אחריה עולות התמונות האמיתיות מ-1973, נותנות פנים אמיתיות לזעקה שאך נשמעה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully