אבינועם והחייל הסורי דיברו על שלום. ואז החלום הזה הוצא מיידית להורג

הכאוס המטורף במפקדה בנפח שמראה כיצד הכול קורס, ההתפרקות של כוח השריון בהנהגת כספי ההולך ומשתגע, והמפגש האנושי בין אבינועם לחייל הסורי שבסך הכול רוצה לחזור הביתה להורים. "שעת נעילה", פרק 4

נדב מנוחין
03/11/2020
פרומו של הסדרה "שעת נעילה" (כאן 11)

"שעת נעילה" מתקרבת לנקודת האמצע שלה, כשבפרק הרביעי ששודר אמש היא מסיימת סוף סוף את היום הראשון למלחמה. למרות שהעימות עוד רחוק מסופו, הפרופורציה הזאת הגיונית: השוק ועוצמת המכה הם לב הנראטיב של מלחמת יום הכיפורים. הימים שיגיעו אחריו לא יהיו קלים בהרבה.

הזירה המרכזית שבה הכאוס הזה מורגש היא לאו דווקא בשדה הקרב, כי אם במפקדה בנפח - זירה שזכתה למעט מאוד זמן מסך בפרק האחרון, אף על פי שהיא אולי הכי מעניינת: כך מתנהל מטה שקורס תחת האסון, ומתקשה להתמודד. רעש, טלפונים, בלאגן שלם.

התסריט כאן דליל, ומורכב יותר מתנועות מאשר ממילים. מני ומלאכי רק מפריעים והשורות שלהם כאן כדי לצאת ידי חובה. שחקנית טובה כמו ג'וי ריגר, בשבתה כדפנה, מסוגלת להביע לא מעט עם המעט שיש, כשהיא צונחת לאט ובשקט לתוך כיסא ברגע שנודע לה מה קרה במוצב החרמון, כשמסביב חיילים מזיזים ידיים על מפה באופן שלא נראה ממש הגיוני.

התמוטטות העצבים של תמיר (תום אבני), אחת מני התמוטטויות רבות שכבר חזינו בהן, מסמלת את עומק חוסר האונים. החיילים בשטח, ילדים בני 19, כבר הבינו שהם לא יכולים לסמוך על המטה/הנהגה/פיקוד שיבוא להציל אותם. הם זקוקים למנהיגות חלופית.

עוד בוואלה!

ליד הגופות החרוכות קרס המאצ'ו הישראלי. ברגע אחד עולמו נחרב עליו - שעת נעילה פרק 3

לכתבה המלאה
לצאת ידי חובה. מני ומלאכי(צילום: צילום מסך, כאן 11)
זאת הייתה יכולה להיות סצינה מעניינת: המפקד המת בידיו של החייל הסורר שמתעקש לחיות, מוחזק בינו לבין הסגן שנואש למות. אלא שכמו פעמים רבות אחרות לאורך הסדרה, זה לא מתפתח לאופק פואטי כלשהו

ואם כבר מדברים על מנהיגות חלופית ובתמוטטות עצבים: בינתיים על ההר, כוח השריון של כספי (עומר פרלמן) מתפרק עוד קצת תחת שיגעונו ההולך וגדל. העימות בינו לבין מרקו (עופר חיון) מסתמן כציר המרכזי של העלילה כולה: אשכנזים מול מזרחים, מפקדים מול חיילים, אידיאלים מול אידיאלים שכל אחד מוכן למות למענם. אלא שהסדרה מותחת את הציר הזה ללא הפסקה, עד כדי לעיסה.

הפעם, מרקו מחליט למרוד ולרדת מההר על הטנק היחיד שעוד נוסע, כשאף אחד אחר לא מעז ללכת נגד המפקד. כשמרקו מחליט לפעול, ולהוציא את הגופה של המפקד הקודם אל מחוץ לטנק - מתפתח בין השניים עימות שכמעט מסתיים ברצח: המפקד כמעט ויורה על החייל, שבהמשך יחנוק את המפקד. בשלב הזה, כבר אמור להיות ברור לכל הנוכחים שלכספי אין שיקול דעת.

זאת הייתה יכולה להיות סצינה מעניינת: המפקד המת בידיו של החייל הסורר שמתעקש לחיות, מוחזק בינו לבין הסגן שנואש למות. אלא שכמו פעמים רבות אחרות לאורך הסדרה, זה לא מתפתח לאופק פואטי כלשהו. גם לאחר שמרקו מכניע את כספי, ומוכיח אותו על שהוא רוצה לחיות, העימות בין השניים לא ייגמר באמת. רק דבר אחד יחתוך אותו: הפצצה של הטנק הפעיל היחיד, שמחסל את סיכוייהם להימלט בינתיים מההר.

התפתחות חיובית מגיעה מכיוונו של יוני בן דרור (לי בירן) שמתחיל לתקשר כשהכוח אוסף את הדברים ומתחיל להתאושש. הוא עדיין לא מדבר יותר מדי, ועדיין לא ברור ממש מה תפקידו בעלילה ואיזה מטען הוא נושא איתו מעבר לכך שהוא בנו של אביו המחפש אחריו. על כל פנים, הוא מתחיל להיפתח כלפי אלוש (אימרי ביטון, מהשחקנים הכי אמינים בקאסט).

אלא שטייס שהופל מזין שוב את כל היצרים, ואנחנו מגלים שכל העימות מקודם לא פתר שום דבר. כספי רץ בלי לחשוב פעמיים אל קו האש, לא ברור אם מתוך היגיון או עוד אפיזודת שיגעון, ושוב מתעמת עם מרקו. כך או כך, החבורה החדשה - כספי, אלוש, מרקו ויוני - מצליחה לחלץ את הטייס האומלל מידיהם של ארבעה סורים, בפעולה אמיצה ומוזרה למדי. ואולם, יותר מכל אקשן, מה שנשאר ממנה הוא המבט על פניו של יוני, הפעם בתפקיד היורה, המום שוב ממוראות המלחמה שהתגלגלו לפתחו.

חלומות על שלום. אבינועם(צילום: צילום מסך, כאן 11)
בסופו של הקרב מגיע השוט העוצמתי ביותר עד כה בסדרה: אבינועם, שהסתתר מאחורי גופה (אחרי מרקו, הוא השני שמשתמש באחת כזו כמגן אנושי), מתרומם בתוך השדה ורואה את כל חבריו לדרך מוטלים ללא רוח חיים על הצמחייה, כשהמצלמה עולה מעלה מעלה. בבת אחת מורגש גודל האסון

הכוח שהצליח לברוח ממוצב החרמון עושה את דרכו אל מג'דל שמס בחסות החשיכה: לוחמים, חובש, חיילי מודיעין והקיפוד צנובר, שאבינועם (שחר טבוך) סוחב לו בקופסה. הכל הולך כשורה, עד למארב שנטמן להם, ומסתיים בתוצאה קטלנית. הכוח הסורי חוסל לגמרי, אבל המחיר כבד: מתוך כל הכוח נותרו רק המפקד הפצוע יואב (אביב אלוש) ואבינועם המבוהל. כל היתר נהרגו.

בסופו של הקרב מגיע השוט העוצמתי ביותר עד כה בסדרה: אבינועם, שהסתתר מאחורי גופה (אחרי מרקו, הוא השני שמשתמש באחת כזו כמגן אנושי), מתרומם בתוך השדה ורואה את כל חבריו לדרך מוטלים ללא רוח חיים על הצמחייה, כשהמצלמה עולה מעלה מעלה. בבת אחת מורגש גודל האסון כניגוד לפסטורליה.

אלא שאבינועם עסוק יותר בשאלה לאן הלך הקיפוד צנובר, ומוצא את עצמו נושא ונותן עליו מול חייל סורי פצוע ולא חמוש - הראשון שאנחנו רואים מקרוב לאורך הסדרה. המפגש בין שני חיילים אויבים הוא כמובן דגם מוכר עם אפקט ידוע - הנגדה בין האלימות חסרת ההבחנה של המלחמה לתקשורת אנושית בין שני ילדים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד. לכל אחד מהם יש הורים, משפחה, ופחדים בשפע. באופן מעניין, הם מתקשרים באמצעות הערבית שאבינועם למד בתיכון ובחיל המודיעין, ועל בסיס זה הם מפתחים אמון זה בזה.

הסורי האומלל סיפר שהוא מכפר בטנה, שליד דמשק. כשיגיע שלום יום אחד, אמר לחברו החדש, בוא לאזור, ואקח אותך לאכול את הפלאפל הכי טוב במזרח התיכון (השלום כפנטזיה אוריינטליסטית צפויה ומשעממת). הדיאלוג בין השניים ארוך ותמוה ("כמה אחים יש לך"? מה זה משנה?), אבל אבינועם הנבוך חש איכשהו במהירות יותר בנוח עם הלוחם המבוהל מאשר עם כל חייל אחר עד כה. שניהם מקווים לחזור הביתה בשלום.

מעין הוצאה להורג. יואב(צילום: צילום מסך, כאן 11)

החלום הזה נגדע באחת, גם כן באופן צפוי: תיכף יגיע הכדור שיפתח את מצחו וישפריץ דם על כל אבינועם, במין הוצאה להורג של אויב לא חמוש, מיותרת לחלוטין (מדוע יואב לא מתחקר אותו? או לוקח אותו בשבי? או סתם מגרש אותו?). המלחמה היא אכזרית, אין בה צדיקים, וכשמספרים את הסיפור - האויב לא זוכה לגאולה. הגורל הוא אכזרי לא פחות: כעבור עשורים, כשמלחמת אזרחים תתחולל מעבר לגבול, יהיה זה כפר בטנה שטנקים סורים ייכנסו אליו למטרות כיבוש.

כוח השריון איבד בגולן מפקד, ומפקד הכוח של גולני איבד את חייליו. כעת, ללא אחים אחרים לנשק, אלה רק יואב ואבינועם שנותרו מהמוצב, מגששים את דרכם אל כוחות צה"ל. אחד מדמם, השני נוטף דם של אחר. שניהם כועסים אחד על השני, ולשניהם אין ברירה אלא לסמוך זה על זה לבינתיים. כמו שהבינו כבר שאר גיבורי הסדרה, אין להם אף אחד אחר.

  • שעת נעילה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully