כשאסף קורמן היה נער, הוא כמעט ונרשם בדפי ההיסטוריה כמי שהופיע בסרט בו כיכב אסי דיין. זה היה "אודות המוניטין", סרטו המוזר והנשכח של יורם כסלו משנת 2001, וילד הפלא גילם בו נער חולה בסרטן סופני, שהאחות הרחמנייה שוכבת איתו כדי שלא ימות בתול.
"גילמה אותה אפרת בן-צור, שהיתה אז בת הזוג של אביתר בנאי, והייתי מאוד גאה לשחק בצד החברה של המוזיקאי האהוב עליי בעולם", נזכר קורמן. "זו לא ממש היתה 'סצינת סקס', אלא סצינה יפה, עדינה ומרגשת - אבל חתכו אותה בעריכה, ואני מאוד עצוב שלא נותרה ממנה שום עדות".
כעת, קורמן סוגר מעגל ובכל זאת משתף פעולה עם משפחת דיין - אבל עם הדור הבא שלה. הוא עושה זאת ב"נורמלי", סדרת המקור החדשה של HOT שעולה לשידור היום (רביעי).
קורמן יצר את הסדרה יחד עם ליאור דיין, שביסס אותה על חייו. כיאה לכך, היא עוסקת בעיתונאי צעיר, בן של אושיית תרבות מהוללת, שמתאשפז במחלקה סגורה כדי להתמודד עם שלל ההתמכרויות וההפרעות הנפשיות שלו.
את קורמן אני מכיר עוד מחטיבת הביניים, ועם השנים הקשר החברי בינינו נהיה מקצועי בלבד, אם בכלל. חלקנו את ספסל הלימודים במוסד שהיה עמוס "בנים של" - קורמן עצמו הוא בנו של השחקן יוסף כרמון. גם דאנה איבגי היתה שם, אבל ליאור דיין דווקא לא.
הקשר בין השניים נוצר לאחר צאת "את לי לילה", סרטו של קורמן שזכה להערכה ולהצלחה לפני כשש שנים. דיין פנה לבמאי עם סיפור קצר שהתבסס על החוויות האישיות שלו, ובסופו של דבר הפך גם לבסיס לסדרה.
"האתגר והפיתוי שהיו כאן נראים לי מאוד ברורים", אומר קורמן. "אחרי שאתה עושה סרט כמו 'את לי לילה', אז אתה צריך להפציץ. חיפשתי משהו שאפשר להפציץ איתו, וזה היה נראה לי כמו הזדמנות טובה".
ליאור עצמו מעיד כי הוא נרקיסיסט, אבל גם לך יש אגו - וזה לגיטימי. איך התמודדת עם הריכוז העצמי שלו, ואיך אתה מתמודד עם העובדה עכשיו בכל הכותרות מדברים על "נורמלי" כ"הסדרה של ליאור דיין".
"אגו? באתי לעשות סדרה עם הנסיך של משפחת האצולה הישראלית. זה היה לי מאוד ברור, ואפילו שיחרר אותי בכל הקטע של הליהוק. לא ליהקתי כוכבים. קח את דמות הבחורה שהגיבור פוגש במחלקה הסגורה. יכולתי ללהק את ניב סולטן, אבל ליהקתי את שירז לנציאנו, שקודם לכן לא הופיעה בשום דבר. יכולתי ללהק לתפקיד אחד המאושפזים את ירון ברלד, אבל ליהקתי את ויקטור בובלי, שבכלל מתקין תריסים למחייתו. היה לי חשוב שהצוות יהיה אנונימי ככל האפשר, עם עדיפות לשחקנים שהצופה לא נחשף אליהם. הליהוק היה מאוד מורכב, אבל העובדה שזו 'סדרה של ליאור דיין' עזרה לי, כי ידעתי שהשיווק ממילא יהיה סביב זה, מה שאיפשר לי ללהק פרצופים אחרים".
העובדה שגם אתה "בן של", אמנם בעוצמות נמוכות יותר מליאור, עזרה לדינמיקה ביניכם?
"כן, מבחינתי זה קירב אותנו מאוד. אני יודע מה זה להיות בצל של אבא מאוד דומיננטי. כשנדרשתי לתת מילים לדמות ולהבין את היחסים עם המשפחה ואת המורכבות, אז המקום שממנו אני בא מאוד שירת אותי".
אבא שלך מוכר בעיקר מן העבודה שלו על הבמה עם חנוך לוין. גם אתה התחלת בכיוון הזה, היית חסיד של קולנוע הונגרי וכדומה, אבל עם הזמן הלכת לכיוון פופולרי יותר. והנה לדוגמה "נורמלי", סדרה שמשודרת בשעות הפריים-טיים באחד הגופים הכי מיינסטרימיים בישראל.
"היתה לי בזמנו שיחה עם אבא שלי על סרטי בורקס. הוא נורא התנשא עליהם, וכשהציעו לו לפני כמה שנים להשתתף ב'מיתה טובה', הוא סירב בתחילה כי שמע שזאב רווח מככב שם. הוא אמר 'זה בורקס - אני לא הולך לעשות את זה', ושכנעתי אותו להסכים. אמרתי לו 'מה אתה מתנשא? היית הולך פעם אחת לסרט כזה, יושב בשירותים, מקלל בפולנית ורץ אחרי צחי נוי עם תרנגול מגומי, ואולי היית עכשיו במקום אחר. היית בן אדם שהולך ברחוב ומצביעים עליו ומקבל פרס מפעל חיים, ולא מישהו שרק מיטיבי לכת מבתי ספר למשחק אומרים 'וואו, יוסף כרמון'. רוב האנשים לא יודעים מי אתה ולא מזהים אותך. זה לא ממש עניין אותו. היתה לו רתיעה מהדבר הזה. הוא היה שמח בחלקו, וחנוך לוין סיפק אותו. הוא לא היה צריך את ההכרה הזאתי של התרבות הפופולרית. לי, אישית, נמאס מקולנוע אמנותי. מיציתי את השוטים הארוכים. לכן הקצב בסדרה אינטנסיבי. זה גם מבטא את החוויה של ליאור".
אף שברור על מה הסדרה מבוססת, יש לציין כי הדמות בה לא נקראת "ליאור דיין", אלא יש לה שם אחר, ולמעשה כל השמות שונו. גם המקצוע של בן דמותו של אסי דיין שונה, ומשחקן וקולנוען הוא הפך כאן למשורר.
"ליאור רצה את הריחוק ואת ההזרה הזו, כי זה מה שאיפשר לו להוציא החוצה את כל הדברים האמיתיים", אומר על כך קורמן.
את דמות האב כאן מגלם רמי הויברגר, וכשאני שואל את קורמן אם היה מלהק לתפקיד את אסי דיין לו היה בחיים, הוא עונה בנחרצות: "אם אסי היה בחיים, אני לא חושב שהסדרה הזו היתה נכתבת", לדבריו. "המוות שלו שיחרר את ליאור לכתוב אותה".
מתוך השחרור הזה, נולדים גם שניים מרגעי השיא בסדרה, בהם ליאור דיין משתמש באלטר-אגו הטלוויזיוני שלו כדי לסגור חשבון עם הוריו כפי שלא עשה במציאות, ועושה זאת בתורות: קודם עם האבא, ואז עם האימא.
"בחזרות לסצינת העימות בין הגיבור לאבא שלו, נתתי לרועי לשחק את ליאור ולליאור לשחק את אסי, וזה היה להם מאוד קשה", הוא אומר. "ליאור ברח מהחדר לעשן, ורועי התפרץ בבכי קורע לב. שניהם אנשים בלי עור. אנשים סופר רגישים, שסופגים ומושפעים ממה שקורה סביבם".
בסצינה הנוספת, את דמות האם מגלמת מי שהיא אמו של דיין במציאות, קרוליין לנגפורד, בגיחה טלוויזיונית נדירה. "ליאור כל כך התקשה להכיל את המעמד הזה, שהוא לא היה מסוגל לכתוב אותו", אומר קורמן. "כתבתי את הסצינה הזו בשבילו, והוא אפילו לא היה מסוגל לקרוא אותה, ואמר שהוא סומך עליי. הוא גם לא היה בצילומים, כי פחד להשפיע על אמא שלו".
איך היה לעבוד עם ליאור? הוא לא ידוע כאדם שנוהג להגיע ולהגיש בזמן.
"עברנו תהליך של ארבע שנים. היו בו אתגרים, וברור שזה לא היה פשוט לאף אחד מאיתנו. הקושי של ליאור לעמוד בדדליינים הפך לאחד מן הנושאים של הסדרה. הדבק בינינו היה שירלי מושיוף, שיש לה קרדיט של עורכת תוכן אבל היא הרבה יותר מזה. בגלל שהיא עבדה בעבר כעיתונאית, היא גם ידעה לחלוב מליאור סיפורים באופן שאני לא הצלחתי".
קורמן מכיר את מושיוף מהסדרה "איש חשוב מאוד", בה שימש עורך. הקרדיטים שלו בתחום כוללים גם את הסדרות "מטומטמת" ו"שבאבניקים" ואת הסרטים "הנותנת", "המשגיחים", "מי מפחד מהזאב הרע?" ו"מפריח היונים". כבמאי הוא חתום על שלל סרטים קצרים עטורי פרסים, בהם "מותה של שולה", וגם על "את לי לילה", אותו יצר עם זוגתו ואם ילדיו לירון בן-שלוש, שמופיעה גם ב"נורמלי", כפסיכיאטרית המטפלת בגיבור.
"כמטפלת, היא חייבת להישאר נייטרלית מול המטופל שלה, ולכן אין לה כל כך אופי, אבל בתוך הגבולות האלה לירון הצליחה להכניס מהנשמה שלה ויצקה לתוך הדמות תוכן", מספר קורמן.
"למען האמת, הדמות הזו לא כל כך עניינה אותה", הוא ממשיך. "אבל לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד הזה - היא הפסיכאטרית שלי גם במציאות. אף פעם לא הייתי קרוב לאשפוז במחלקה סגורה, כי אף פעם לא הייתי קרוב להיות סכנה לעצמי או לסביבה, וזה בזכות שני דברים: ההורים שלי, שנתנו לי בסיס של שפיות ושל הכרה בערך שלי ובמקום שלי בעולם; ולירון והילדים שלנו. ברור שגם אני מתחרפן לפעמים, ובטח שבמהלך העבודה על הסדרה הזו התחרפנתי במיוחד, אבל כשאני חוזר הביתה אליהם, כל השטויות מתגמדות".
קורמן עצמו מעולם לא אושפז, אבל הנושא נוכח בחייו. הוא מעיד כי יש במשפחתו אדם הסובל מסכיזופרניה, והוא נושא טראומה - מותו של חבר נעוריו חליל אלוהב, כוכב "קלרה הקדושה", שהלך לעולמו בגיל צעיר לאחר התמודדות ארוכה עם הפרעות נפשיות ועם התמכרויות.
"המוות של חליל הוא חוויה מכוננת בחיי", מודה קורמן. "החוויה הזו, של בן אדם שהכרתי והסיפור שלו הסתיים כל כך רע, מאוד השפיעה על הבחירה שלי לעסוק בנושא. הדבר הראשון שבדקתי היה כמה סדרות ישראליות יש על העולם הזה - וכמעט ואין. יש את 'שלווה' של חיים בוזגלו ועוד סדרה נשכחת אחת. צללתי לתוך העולם הזה, והוא מדהים ומרתק".
מה הדבר שהכי הדהים אותך?
"דיברתי עם פסיכיאטר שאמר לי 'הייתי חותם בכל יום על סרטן סופני ולא על סכיזופרניה פרנואידית'. אמרתי לו שזו אמירה מאוד קיצונית, והוא הסביר 'סרטן זו מחלה ברורה מבחינת הסביבה. ישר מזהים אותך כקורבן, המאבק שלך ברור ואתה לא צריך להסביר אותו לאף אחד. מחלת נפש, לעומת זאת, היא חור שחור אדיר, שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו. אתה הופך לאדם בלתי נסבל מבחינת הסביבה שלך והמשפחה שלך. החברה מוקיעה אותך, כי אנשים לא יכולים להכיל את הדבר הזה. נורא קשה להם לתפוס שזו מחלה, ולהפריד בינה לבינך. קשה להם להבין שזה לא אתה, זו המחלה. אי ההפרדה הזו היא טרגדיה, שמרחיקה ממך אנשים שאולי היו יכולים לעזור לך. ככה גם היה במקרה של חליל, אני חושב".
"נפש היא דבר נסתר לחלוטין. לפני עשיית הסדרה, חשבתי שאני לא מכיר הרבה אנשים עם הפרעות, ולא כל כך ידעתי מאיפה אשאב השראה לדמויות. כשהתחלתי לפקוח עיניים ולגשש, הבנתי שאני מוקף בהמון אנשים עם הפרעות כאלה, ועד כמה הן נפוצות בחברה. אנחנו פשוט לא תמיד שמים אליהן לב, כי הן שקופות, מוסתרות ומודחקות".
אתה מתאר את ההתנהלות במחלקה הסגורה בצורה חיובית ביותר.
"כן, זאת סדרה פרו-פסיכיאטרית. אמרתי ליחסי הציבור שישלחו לינקים לקרן נויבך, שהיא אימת המחלקות הפסיכאטריות ונאבקת שנים בעוולות שלהן, וברור שיש כאלה ושמערך בריאות הנפש לא במצב טוב. ברור שהסדרה תיראה לה פייק, כי השארנו את הדברים המזעזעים בחוץ. בגלל זה אנחנו מלווים אותה בפודקסט שירחיב בנושא, כי גם אם נעשה חמש סדרות אם חמש עונות לא נכסה את כל מה שיש להגיד, והשיח משמעותי.
"בדרך כלל, השיח הזה מושפע מהדברים של פוקו, שבתי המשוגעים המציאו את המשוגעים, כולאים את החולים ומתעללים בהם. הסדרה הזו היא מנקודת המבט של ליאור. הוא מאושפז לשעבר, שהחלום שלו זה לחזור למחלקה. בכל פעם שפגשנו פסיכיאטר הוא היה שואל 'דוקטור, אפשר אולי מיטה לארבעה-חמישה ימים, עם כדורי הרגעה ובלי מיילים?'".
הפודקסט של הסדרה
ניק היה אחד הראשונים שקורמן ראה לתפקיד הגיבור, וגם זה שקיבל את התפקיד בסופו של דבר. "הדמות הזו נמצאת בכל סצינה חוץ מאחת, ולכן גם בכל יום צילום ובכלה שוטים, והייתי צריך בשבילה אדם שאני סומך עליו בעיניים עצומות", אומר הבמאי. "זה תפקיד שדורש ללמוד ערימות של טקסט וללרלר מונולוגים על פי מונולוגים בגמגומים. זה היה אתגר נורא גדול, והיה דרוש בשבילו מישהו יציב נפשית. לא עניין אותי אם זה מישהו יפה או לא יפה, בלונדיני או לא בלונדיני, אלא מישהו שאפשר יהיה לצאת איתו למסע הזה, ואצל רועי הרגשתי שהוא רוצה את זה עד קצה הנשמה שלו".
חוץ מניק והויברגר, שאר הפנים בסדרה פחות מוכרות. בולטת בהן תגלית נהדרת בשם שירז לנציאנו, המגלמת מאושפזת שהגיבור מפתח איתה קשר.
"הרשתי לעצמי להתעלל במלהקת המצוינת שלי, חמוטל זרם, וראינו מעל שבעים בנות לתפקיד", מספר קורמן. "את שירז היא בכלל פגשה באודישן למשהו אחר, ואחריו התקשרה ואמרה לי - מצאתי את מה שחיפשנו".
מה חיפשתם?
"אחד הרפרנסים היה איליה קדוש, שיש אצלה פער: היא אחת הנשים היפות בישראל, אבל בעקבות מחלה שסבלה ממנה היו לה התפרצויות זעם איומות. ביקשתי מחמוטל למצוא מישהי כזו, עם יופי יוצא דופן ובצד זאת מימיקות וג'סטות קצת גבריות. אצל שירז יש משהו מאוד טבעי. היא שחקנית, שפשוט עוד לא יצא לה לשחק מול מצלמה. היא מבינה לחלוטין מה היא עושה. זה בא לה טבעי, כמו שזה בא למעט מאוד אנשים".
למה אין סקס ב"נורמלי"? אני מניח שבמציאות כן היה.
"בדרך כלל, כשמדברים על הפרעות נפשיות, אז הגברים מקבלים את הדמויות המורכבות, כמו ג'ק ניקולסון ב'קן הקוקיה', והנשים הן אלה שאין להן גבולות והן שוכבות עם כל המחלקה. הייצוג הזה הוא אבטיפוס של כל פנטזיה גברית והיה לי קשה איתו. רציתי להתרחק ממנו. היו שתי סצינות שצילמנו מחדש כדי לא ליפול לכל הבורות האלה. היתה גרסה שבה העניין המיני הלך רחוק יותר, אבל בסופו של דבר ניסיתי להיות מעודכן ככל האפשר, גם בגלל שליהקתי לתפקיד ילדונת בת עשרים, ואנחנו לא בתקופה שראוי ואפשר לעשות דברים כאלה".
את הסדרה צילמה דניאלה נוביץ, אחת הצלמות היחידות בתולדות הקולנוע הישראלי לדורותיו, ואחת הכוכבות העולם בתחום - לאחרונה היא צילמה גם "אסיה", הסרט עטור הפרסים והמועמדויות של רותי פרי-בר בכיכובה של שירה האס.
"בחרתי את דניאלה כי העבודות הקודמות שלה הראו שיש לה תפיסה מאוד עמוקה וייחודית של צבע ואור, והיה לנו מאוד חשוב להשתמש בצבעים ובגוונים כדי לתאר את העולם שבחוץ כמטורף, כשדווקא במחלקה הסגורה הקיום נראה שפוי". אומר קורמן. "בפגישה בינינו היא הכירה את כל מקורות ההשראה שהיו לי בסדרה, כולל שני המרכזיים- הסרטים 'גוד טיים' ו'פרויקט פלורידה'. היא כל כך יסודית, שהיא ביררה עם איזה עדשות הם צילמו והשיגה לנו אותם".
אתה מזכיר סרטים, ולא סדרות, כמקורות ההשראה לסדרה שלך. לא היית רוצה לעשות עוד סרט?
"יש לי סרט שמחכה לי במגירה כל כך הרבה שנים, שאני שוקל להפוך אותו לסדרת טלוויזיה. אני במצב שאני לא יכול להרשות לעצמי לעצור ולכתוב סרט. מה הערך הכלכלי של זה? מה זה יביא לי? מתי הסרט ייצא? ומי יראה אותו? ברור שהייתי רוצה, אבל כרגע זה מאוד רחוק".
מה אתה חושב על הדור שלנו. אנחנו די מאכזבים בסך הכל, לא?
"אני מאכזב את עצמי ברמה הפוליטית. אני מאוד לא פוליטי, וכשאני מסתכל מסביבי, זה דור לא פוליטי, בתקופה שבה מן הראוי שנהיה פוליטיים יותר. נכון, יש משהו פוליטי בסדרה שעוסקת במערך בריאות הנפש, אבל מצד אחר, לא טרחתי ללכת לבלפור ולו פעם אחת".
אבא שלך סובל מדמנציה כבר תקופה ארוכה. בריאיון הקודם שלך לאתר אמרת שהוא לא תמיד מזהה אותך, אבל כן זוכר טקסטים של חנוך לוין.
"היום הוא כבר לא זוכר את הטקסטים. כל פעם שפגשתי אותו ראיתי איך הוא זוכר מילה אחת פחות. פעם, הייתי מצטט לו קטע מאיזה מונולוג שלו והוא היה ממשיך אותו. היום כבר לא".
מה לדעתך אסי דיין היה חושב על הסדרה?
"הוא היה אוהב אותה, בגלל חוסר הבושה. היא לא דופקת חשבון - לא לאסי, לא לקרוליין וגם לא לליאור עצמו. ליאור היה יכול להימנע מלדבר על זה שהכדורים גרמו לו לאימפוטנציה, אבל הוא לא התבייש לדבר על הנושא. אסי היה מעריך את זה. חוץ מזה, הסדרה היא פאן, וגם את זה הוא היה אוהב".
"נורמלי" משודרת מהיום ומדי רביעי וחמישי ב-22:15 ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV.