ואלו מילות הלילה: ערב היסטורי, מדינות מתנדנדות, הצבעה בדואר, טראמפ יערער, פלורידה, יום כיפור של הסקרים, קורונה, בחירות 2016, העולם החופשי, היחס לישראל, היחס לישראל, היחס לישראל.
בלילה שבו טרם הסתמן ניצחון ברור, הגלים הפתוחים באולפנים - המנומנמים פחות, המנומנמים יותר - עשו מה שגלים פתוחים נוהגים לעשות: לטחון מים ולחזור שוב ושוב על כל המילים לעיל. בסך הכל, יחסית לערב מותח עם הרבה שאלות ותרחישים אפשריים, ועם הרבה השפעות מרחיקות לכת - אפשר היה להיות מופתעים מהאנרגיות הנמוכות.
ובכל זאת, זמן צריך למלא במילים: מגישים, פרשנים של פוליטיקה ישראלית, (מעט) חוקרים וכל מיני אורחים לרגע עשו את המצופה מהם כדי למלא את האוויר. אבל תמיד ישנה המדינה ה-51.
כצפוי, השיחה נעה פעמים רבות לעבר ישראל, חצי סיכה על מפת העולם. באופן סמלי, אחרי שעות של שידור, פרשן אחד כבר התבלבל בין טראמפ לנתניהו. אחרים הציעו השוואות בין המפלגות הגדולות שם וכאן. קלישאת טלוויזיה מוכרת קובעת: תסתכלו עליהם - ותראו אותנו. 2020 מוסיפה: ונעשה את זה מלכתחילה כדי לדבר על עצמנו.
אפשר לומר שהנטייה לדבר על ישראל היא לא רק תוצר של סקרנות פטריוטית, אלא גם של אובססיה לישראלים בחו"ל וחשיבות עצמית מופרזת של עיתונאים ופאנליסטים מקומיים, מומחים להכל מטעם עצמם: ביום-יום רבים על ההפגנות בבלפור, ופתאום כולם מתמחים בחגורת החלודה, כנראה אחרי שמיצו את עולם האפידמיולוגיה. ואם כבר חגיגה לאומית, כדי לקבל הערכה מהימנה יותר, החליטו בחדשות 12 לדבר לדבר דווקא עם ישראלים שחיים בארצות הברית כמו דיוויד בלאט ונועה תשבי.
ועוד לפני שפורסמו המדגמים הראשונים באילו מין המדינות, רגע לפני פתיחת המשדרים - ב"חי בלילה" חזרו להיסטוריה אמריקנית אמיתית: הפעם הראשונה שבה יונית לוי סיקרה את מערכת הבחירות. 2004, למי שתהה. זה לא המקרה היחיד: שורת עיתונאים שמחה לשתף בזיכרונותיה מערבי בחירות קודמים, כאילו שלמישהו אכפת. זה מה שבאמת חוגגים כאן העיתונאים - את עצמם כגיבורי תרבות.
ככה זה: כשמרכז העולם הוא נווה אילן, יונית לוי ונדב אייל הם מנהיגי העולם החופשי. ואם כך, שיהיה לנו בהצלחה.