היה מאוד לא פשוט לחכות אבל סוף סוף יהודית רביץ חזרה

יש משהו חד פעמי בשיר הקאמבק של יהודית רביץ: הוא מתחיל בשקט, עם ליווי מינימליסטי של פסנתר מעורער, מובל באמצעות הקול של הגברת הראשונה של הרוק הישראלי. רק יותר מדקה לתוך השיר הוא מתפוצץ, מתלכלך, מתמלא בשילוב מהפנט של כעס וחצוצרה.

רביץ מיעטה להקליט ולשחרר שירים בשנים האחרונות. למעט הבלחות פה ושם - למשל באלבום השני בפרויקט "שרים הדודאים" של אסף אמדורסקי וישראל גוריון - הקול שלה היה חסר בנוף. בדרך חזרה היא נעזרה בכוחות שהיא מכירה מצוין: דודו טסה וניר מימון, איתם כבר שיתפה פעולה בפרויקט "הכוויתים", ובשנים האחרונות הפכו למפיקים ויוצרים מבוקשים עבור שלל אמנים; ועל המילים - דליה רביקוביץ', שרביץ שרה שירים רבים שלה - למשל "תמונה" העוצמתי, "רחוק ממך" עם ברי סחרוף, כמו גם אלבום שלם משיריה שהקליטה יחד עם אבי בללי.

על המצע הנוח הזה צמח שיר מטלטל. לחובבי שירה עברית, "זיכרונות חמים" הוא בין השירים המוכרים של רביקוביץ' המנוחה, בוודאי בשורה הפותחת שלו: "תאר לך, רק האבק ליווה אותי" - זה מניפסט של בדידות, של כאבי ילדות שלא מגלידים. רביץ-טסה-מימון מפיחים בעלבון הזה חיים.

כוחו של "תאר לך" טמון בביצוע של רביץ. הלחן הוא של טסה, ואילו היא עצמה לא מנגנת כאן, רק שרה. הפסנתר המונוטוני מפנה לה את הבמה, והיא כל כולה פנויה להתרכז בזעקה המלנכולית הזאת, שמשתקת את המאזין מרוב ישירות. אחרי שסיימנו להתכווץ ולהצטמרר, אפשר גם לשמוח: אחת היוצרות הכי גדולות שלנו בכושר מצוין, שבתקווה יוליד גם אלבום חדש, ולזה מאוד לא פשוט לחכות.

שיתוף הפעולה בין אולי שני הכוחות המוזיקליים המצליחים של שני העשורים האחרונים נראה מפוצץ על הנייר, אבל השנים האחרונות שלהם מספרות סיפור אחר. גולן, עם צל ענק שמרחף מדי פעם על הקריירה שלו וטרם התפוגג, ותקופה שבה ראה אולי לראשונה מאז פריצתו כוחות שמצליחים להאפיל על שלטון היחיד שלו - עומר אדם ועדן בן זקן, שמדברים כבר שפה אחרת עם הקהל. רייכל, לעומתו, קונגלומרט של הצלחות ענק, הוציא בשנתיים האחרונות כמה וכמה שיתופי פעולה עם מוזיקאים מהשורה הראשונה, כמו ברי סחרוף, סתיו בגר ונסרין קדרי, שלא ממש הצליחו להותיר חותם בזיכרון, מוצלחים ככל שחלקם היו.

עם ערימת החשדנות הזאת ניגשתי ל"מכל הכוכבים בלילה" והופתעתי לטובה: אם גולן רוצה להמציא את עצמו מחדש ממרום גילו וניסיונו כקלאסיקן, זמר שלא זקוק לדבר מלבד ליווי נאה לקולו - הוא זקוק בדיוק לשירים כאלה, ורייכל בהחלט יכול להיות המעבד למשימה הזאת. בהתאם, כאן יש רק הפסנתר של רייכל - שבצדק מוחלט לא חולק בנטל השירה לצד גולן - ושום דבר מעבר לכך. מינימליזם מוזיקלי לא מחמיא לכולם. הפעם הוא מחמיא לשניהם.

ויחד עם זאת, השיר עצמו... מאוד משעמם. נעים, מעודן, מחמיא כאמור לאיכויות הקוליות של גולן - אבל לא מספיק זכיר, ולא מספיק חזק, כשהמילים עצמן ("ואת - היית שם לצידי, תמיד נשארת. גם כשנגמר הכוח לא עזבת. שנינו זה בית") גם הן לא מעניינות באורח יוצא דופן.

בשורה התחתונה: מהשיר הזה יכולה להתחיל דרך מעניינת גם עבור גולן וגם עבור רייכל. הם זקוקים לשיר יותר טוב כדי לעלות על המסלול.

ואם כבר רייכל, זיגדון היא לחלוטין זמרת שנולדה מתוך המורשת של הפרויקט שלו. הקול השקט והנשבר, הסלסולים הקלילים, הקישוטים האתניים בעיבודים - זה בקלות יכול היה להופיע בכל אחד מאלבומי הפרויקט, ולהתנגן בטבעיות בכל שעה ברדיו הישראלי.

אבל העובדה שהשירים של זיגדון מתנגנים בתוך שדה רווי באמנים אחרים לא צריכה להסתיר את העובדה שהיא מצטיינת ביניהם. הסינגל הקודם שלה, "מה איתך", היה יפהפה ממש. "לפעמים", גם הוא עם מורן דוד, מוכיח שלא מדובר בהבלחה חד-פעמית. זיגדון לוקחת את המילים, שרה לאט על סף הדיבור, ומטעימה כל מילה בבלדה הזאת בהרבה רגש וכוונה. מעטים אולי יזכרו שזיגדון התחרתה באחת העונות של "דה וויס". לאחרים כדאי לשים לב לקול שיכול לפרוץ כאן בענק.

ושימו לב גם לשיר המשוכלל הבא של צליל אברהם: מין ראפ אינטואיטיבי ואפקטיבי על יציאה מהארון בגיל ההתבגרות, שדוקר יותר מפעם אחת. הראפ משכנע, אבל אצל אברהם, זמרת רוק בדרך כלל, זה נעשה אפילו יפה יותר כשהיא שרה בפזמון המזוקק: "ילדה את מקשיבה, הבטן לא שיקרה, את יודעת הכי טוב", כשהיא נעזרת בקולות רקע מנחמים.

הכנות של אברהם בלתי מתפשרת, וזה מתבטא בכל רגע של "גלח" ובסינגלים האחרונים שהוציאה. גם הם, כמובן, מומלצים בחום.