אחד המאפיינים של סדרות טובות במיוחד הוא העבר שמהדהד כל העת אל ההווה. הקשרים וחיבורים שהופכים כל רגע לעשיר ומפותח יותר, משום שהוא בנוי על יסודות איתנים. התקדמות העלילה היא לא רק רצף כרונולוגי של אירועים, אלא בנייה מחושבת של תהליכים שניתן לראות את החוטים המקשרים ביניהם. עם שובה לעונה רביעית, שעלתה היום (ראשון) בנטפליקס, מבהירה "הכתר" למי שהיה עוד ספק שהיא יצירה מהסוג הזה בדיוק. באחד מפרקי העונה, מפציעה קלייר פוי המופלאה להופעת אורח קצרה בפלאשבק לנאום שנשאה אליזבת ביום הולדתה ה-21. זהו לא נאום שראינו, אבל כזה שבנוי על אותן יסודות איתנים של תובנות שיצקה הסדרה סביב אליזבת. הפער בין רצונותיה ושאיפותיה לבין חובותיה, המאבק התמידי בין אידיאליזם לסמליות שנמשך גם עמוק אל תוך שנותיה הבוגרות. זהו סימן שאלה שאינו מרפה ממנה: האם היא סמל לנחמה או מודל של ניתוק.
בביקורת על העונה הראשונה כתבנו כאן ש"הכתר" מטפטפת רעל אל ורידיהם של גיבוריה, באיטיות של אינפוזיה. הזמן עשה את שלו, ובעונה הרביעית הסדרה מבצעת את המעבר העדין בין חמלה על גורל גיבוריה, לבין תיאור רשעותם. בפרפרזה על "שר הטבעות", הם אוהבים ושונאים את הכתר כשם שהם אוהבים ושונאים את עצמם. כך בפרק השביעי שעוסק במשבר שחווה מרגרט (הלנה בונהם-קרטר), שואל אותה אחד ממחזריה: "האם יהיה זה כל כך נורא? להשתחרר מכל זה (תארה), אחת ולתמיד?", תשובתה היא "מעמדי הרם, קרבתי לכתר, זה סוד אושרי". זוהי עדות יפהפייה למהפך שחל בגיבורי "הכתר". הידיעה שאם לא יוכלו להיות מי שחלמו, הם לא יוותרו על מי שהפכו להיות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אין דמות שסובלת יותר מהמהפך הזה יותר מדיאנה ספנסר (התגלית הנהדרת אמה קורין), שתהפוך להיות הנסיכה דיאנה. "הכתר" מקבילה אותה לכוכב שביט שנשאב לתוך חור שחור. נוכחותה הנוצצת ואופיה הצמא לתשומת לב, עומדים בסתירה מוחלטת לקרירות והמופנמות של משפחתה החדשה. זהו אחד מהסיפורים המוכרים והמדוברים ביותר בהיסטוריה המודרנית של המלוכה, כזה שהעסיק צהובונים ומדורי רכילות במשך שנים ארוכות, וזרע את זרעי הפילוג שניכרים במשפחת המלוכה גם בימינו אנו. אלא שכדרכו, מצליח יוצר הסדרה פיטר מורגן לעסוק בו בכפפות של משי. "הכתר" לא נגררת למלודרמה או סבוניות, גם כשהיא מפנה חלק ניכר מזמן המסך שלה אל גורלם הטראגי של זוג צעירים שמעולם לא התאימו זה לזו. וכל העת היא מרמזת על העתיד לבוא, כשצלמי פפראצי, פלאשים ומכוניות דולקים בעקבותיה של נסיכת הלבבות הצעירה.
זהו גם המקום בו משתלבים השחזור ההיסטורי ויכולות המשחק המעולות שנמצאים באמתחתה של "הכתר". ג'וש אוקונור (צ'ארלס) מפליא שוב במשחק משובח, שהופך ממש פיזי לאורך העונה. הליכתו הכפופה של צ'ארלס, השפלות המבט התכופות, התבטאויותיו המבוישות נראים כמו העתק מדהים של הדבר האמיתי. אלו לא מניירות לשם מניירות, שכן משא הדיכוי והאכזבה שהוא נושא כל העת על כתפיו - מוטל בסופו של דבר אל עבר בת זוגו. הבחירה של "הכתר" להחליף את הקאסט כל שנתיים מוכיחה את עצמה עם אוליביה קולמן וטוביאס מנזיס המעולים. אליזבת ופיליפ נכנסים לעשור השביעי לחייהם, מרגרט לשישי ואן (ארין דוהרטי) לרביעי. ולאחר שנדחסו כולם לשבלונה הנוקשה שנוצרה עבורם, הם הופכים מחויבים לדחוק לתוכה גם את דיאנה - גם במחיר שתישבר בתהליך.
היוצאת מן הכלל במארג המשחק המשובח הזה היא דמות חדשה נוספת שמקבלת מקום מרכזי בעונה - מרגרט תאצ'ר של ג'יליאן אנדרסון. על פניו זו אמורה הייתה להיות עונה שמובלת על ידי טריו נשי מגוון, שכל אחד מקצותיו מושך לכיוון אחר: תאצ'ר אל כוחנות, אליזבת אל שמרנות ודיאנה אל יצירתיות. אך בעוד שתי האחרונות עושות את עבודתן נאמנה, דווקא תאצ'ר המסקרנת חורקת. חלק מהבעיה היא גם תסריטאית, ומיד נעסוק בה, אולם עיקרה טמונה במשחק. אנדרסון משווה לעצמה שורה של מחוות גוף מופרזות כמו עיקום פה, הטיית ראש הצידה וחתך דיבור שגורם למילים לצאת מפיה בחריקת שיניים תמידית. מעבר לכך שאין בגימיקים הללו שום אמת היסטורית (תאצ'ר דיברה רגיל לחלוטין), הם גורמים לתאצ'ר של "הכתר" להיראות באופן תמידי כאילו היא על סף שבץ. זוהי אכזבה לא רק בגלל הרמה הגבוהה של המשחק בסדרה, אלא מפני שאנדרסון עצמה היא שחקנית מצוינת, שנפלה כאן למלכודת משחק-יתר מוזרה במיוחד.
שינוי מרכזי נוסף בעונה הזאת נוגע, כאמור, לבחירות התסריטאיות של "הכתר". כיאה לסדרה שמקדשת את הפרק הבודד, הפכו עונותיה הקודמות לנפלאות דווקא בגלל מכלול הסיפורים המגוון שהציגו. רובם עסקו באירועים היסטוריים שהתרחשו מחוץ לארמון. העונה הרביעית משנה את המאזן הזה, ומעבירה את הפוקוס אל הארמון פנימה עם השלכות המפולת של צ'ארלס ודיאנה. העשור של שנות השמונים, בו מתרחשת העונה, כלל מספר גדול של אירועים מכוננים בבריטניה, ובהם מיתון היסטורי, מחאות ענק של ועדי עובדים, מלחמת פוקלנד ועוד. אך אף שכל אלה נכללים בעונה הנוכחית, הם מתרחשים בעיקרם בשוליה ואינם תופסים מקום מרכזי. ובכל זאת, דווקא הפרקים שבורחים מן הסערה של צ'ארלס ודיאנה (בהם סיפור על מחלות נפש במשפחת המלוכה, כינוס משפחתי מרושע במיוחד ופרק העוסק במאבק של ארגון השחרור האירי - IRA), הם שבולטים מתוכה.
ייתכן ש"הכתר" ידעה עונות טובות מזו, בעיקר לנוכח הבעייתיות של תאצ'ר, אך גם כך היא ממשיכה לעמוד בפסגת היצירות הטלוויזיוניות של העשור האחרון. הצילומים ממשיכים להיות עוצרי נשימה, הבימוי מדויק והקאסט המרהיב שלה נטמע בצורה מושלמת (כמעט) אל תוך הדמויות שקיבל מקודמיו. כעת הם יפנו את הבמה שוב לקאסט חדש לקראת שתי העונות בהחלט - שיקרבו אותנו אל ימינו אנו. ובעוד היד הבוטחת של מורגן על ההגה תוודא שהרמה הגבוהה תישמר, יהיה מסקרן לגלות אם הסדרה תחזור לעסוק במעגלי היסטוריה גדולים יותר או שתבחר להתכנס עוד יותר אל תוך תככי הארמון.