אחד המרכיבים הפופולריים ביותר באפליקציית ניגון המוזיקה ספוטיפיי היא האופציה "מעריצים אהבו גם". הרעיון של הרכיב פשוט מאוד. אתם מאזינים לאמן כלשהו? ספוטיפיי מספרת לכם לאילו אמנים אחרים משתמשים אחרים מרבים להאזין. אלגוריתם בסיסי. כך, לדוגמה, כשמאזינים לביטלס, ספוטיפיי מספרת שמעריצים אהבו גם את הרולינג סטונס, ג'ון לנון, הביץ' בויז, סיימון וגרפונקל ובוב דילן. פשוט, אבל יעיל.
אבל לפעמים נראה שספוטיפיי מתערבת באפשרות של "מעריצים אהבו גם" ושהיא לא מבוססת על הרגלי ההאזנה של מיליוני משתמשיה בלבד. המקרה של הזמרת פריס ג'קסון בת ה-22 הוא דוגמא לכך. כשלוחצים על אופציית ה"מעריצים אהבו גם" בפרופיל של ג'קסון מקבלים תוצאות צפויות של קרובי משפחתה המפורסמים. ג'נט ג'קסון שם, חמישיית הג'קסונים שם, טיטו וג'רמיין ג'קסון שם, אפילו ליסה מארי פרסלי שם. הפיל בחדר, זה שלא ממש שם, הוא כמובן אביה של פריס, מייקל. אין צל ספק שמלך הפופ נמחק במכוון מהרשימה הזאת. את הסיבה, או הסיבות, אנחנו יכולים רק לנחש.
פריס, עד היום בעיקר דוגמנית, הוציאה את אלבום הבכורה שלה "Wilted" ("נבול", בעברית), השבוע. פריס, כאמור, מנסה להעלים את הפיל ורוצה שיתייחסו אליה נטו כאל מי שהיא עצמה. לצורך כך, בביוגרפיה שהיחצ"נים שלה הוציאו עם האלבום, מוזכר רק במעורפל שפריס שייכת למשפחה מפורסמת. הקשר עם מייקל מודחק גם בשני הראיונות המרכזיים שפריס העניקה עם צאת האלבום ל-AP ול-NPR. כך, כשנשאלה באחד הראיונות בעדינות מה אבא שלה היה חושב על המוזיקה שלה, היא ענתה בדיפלומטיות מתחמקת ש"אני חושבת שהוא היה שמח, כי אני שמחה".
הרצון של פריס שנתעלם מהפיל הוא לגיטימי ואבסורדי בו-זמנית. פריס לא הוציאה את האלבום בצורה אנונימית. כמו כן, כשחברת תקליטים כמו Republic Records טורחת לציין בביוגרפיה של פריס, שהיא חתומה איפה שחתומים טיילור סוויפט, דרייק, פוסט מאלון, הוויקנד ואריאנה גרנדה, קשה שלא לתהות למה לעשות ניים דרופינג כזה מרשים בלי להזכיר את הפיל.
פריס היא בתו השניה של מייקל ג'קסון מדבי רואו. כחלק מהסכם המשמורת בין ג'קסון לרואו, היה זה הוא שגידל את הילדים. כשפריס היתה בת 11, אביה מת והיא עברה לגור עם סבתה, אמו של מייקל. פריס שמרה על אנונימיות עד גיל 18, כשעזבה את הבית. מאז הפכה לשם נפוץ במדורי הרכילות ובצהובונים. לצד קריירת דוגמנות, היא העלתה גם סדרת רשת ופרטים על חייה נחשפו לעולם. סיפורים על התמכרות לסמים וניסיונות התאבדות החלו לצוף, דברים שיצרו עניין בעיקר בגלל השייכות המשפחתית של פריס.
ואז בסוף פריס הגיעה למוזיקה. למרות הרקע המשפחתי והלוק הדוגמני שלה - פריס בחרה שלא ליצור מה שמצפים ממנה. כלומר, היא לא יוצרת פופ ולא אר-אנד-בי ולא שום דבר שקשור להם. בתחילת השנה פריס הוציאה עם בן זוגה אז, גבריאל גלן, מיני אלבום תחת השם ה-Sunflowers. אז התגלה שהקו המוזיקלי של פריס נוטה לכיוון הפולק, אינדי והאלטרנטיב-קאנטרי.
ומכאן הגיע הפיל שבחדר. פריס לא עושה מה שג'ייקוב דילן או ג'וליאן לנון עשו בעבר. היא לא יוצרת מוזיקה שפונה למעריצים של אבא שלה. פריס היא ישות שונה לחלוטין, שהיא במקרה גם ג'קסון ובמקרה גם מוכשרת.
כדי ליצור את האלבום "נבולה" חברה פריס לאנדי האל ורוברט מקדאוול מהרכב האינדי המוערך מנצ'סטר אורקסטרה (שמקורו דווקא באטלנטה, ג'ורג'יה), מהשמות המובילים בסצינת האינדי האמריקאית כבר כעשור, עם הצלחות צנועות לאלבומיהם וביקורות משתפכות בתקשורת. לא ברור איך נוצרה החבירה בין האל ומקדאוול לפריס, מלבד העובדה שהאחרונה מעריצה שלהם ואפילו נושאת קעקוע של ציור של עטיפת אלבומם האחרון על זרועה השמאלית. יכול להיות שהחיבור כן, אבל צריך גם לקחת בחשבון שאולי מדובר כאן בהזדמנות נטו של חברי הלהקה לחבור לכוח חזק מסחרית. קשה להחליט.
האל הוא הדמות המרכזית במנצ'סטר אורקסטרה וניכר שלקח חסות כוללת על פעילותה של פריס ב"נבולה". הוא מעורב לא רק בהפקה, בנגינה ובכתיבה, אלא אפילו פוצח בשירה בקטע המרגש "Eyelids", שהופך לדואט שקט יפהפה.
כל השירים ב"נבולה" לכאורה קטנים, אינטימיים, אבל כשמתעמקים בהם מגלים שיש בהם גם משהו מאוד פומפוזי. הקול של פריס רך, נעים, מלטף, כאילו היא הופ סאנדובל, אפילו קצת קייט בוש של הבלדות. הליווי מרגיש מינימליסטי, אבל זאת אשליה של הפקה מוצלחת. זהו מינימליזם שמסתיר המון עומק ועושר של הרבה כלים שמתחבאים ברקע. הגיטרה האקוסטית בולטת, אבל ברקע צצים מדי פעם כינורות, קלידים ועוד גיטרות שנותנות לכול רובד.
הסינגל הראשון, "Let Down", נקרא כך, על פי פריס, כמחווה לשיר של רדיוהד באותו שם מ-"OK Computer". השירים של פריס ורדיוהד אמנם שונים, אבל לא מאוד וההשפעה ניכרת. פריס זורקת אותנו לאותם מחוזות, של האלטרנטיבה של שנות ה-90. המוזיקה שלה מזכירה את זאת של קריסטין הרש, בלי, הברידרס וכל אסכולת הנשים של חברת התקליטים 4AD מהניינטיז.
השירים באלבום לא קצרים. כמעט כולם עוברים את ה-4 דקות וכולם ממש נעימים לאוזן. מעריצי מנצ'סטר אורקסטרה אולי ינועו בחוסר נוחות מהקביעה הזו, אבל השילוב ביניהם עובד. פריס מצליחה לתת לכישרון של האורקסטרה קול שהאל התקשה לתת בעבר, וביחד הם יוצרים אלבום אווירתי יפה וחורפי.
ובסופו של דבר, למרות המרחק הסגנוני הגדול מהיצירה של פריס מזאת של אביה, אפשר למצוא כאן גם הרבה קווים מקבילים. המלודיות של פריס אולי מתחבאות בין צלילי גיטרות האינדי, אבל אלו מלודיות של שירי פופ קלאסיים. קחו שיר כמו הקטע השני באלבום, "Undone", תפשיטו אותו מקיר הגיטרות שלו ותחליפו אותו בקלידים ממחושבים, עם מקצבים עמוסי באס, ותקבלו פצצת מצעדים מטורפת. ה-DNA הג'קסוני שם, גם אם כלפי חוץ זה לא נראה ככה.