בעומק הסדרה, ליאור אשכנזי סיפק סוף סוף את הסחורה. המסע של מני בן דרור אל בנו עמד במרכז הפרק הטוב ביותר של "שעת נעילה" עד כה. מופרכת ככל שתהיה הדרך - כולל חטיפה של רכב צבאי ומכשיר קשר, ונסיעה לעומק השטח הצבאי - זהו, באופן אירוני, אחד הרגעים ההירואיים ביותר בסדרה על המלחמה.
את ההשראה למרדף מצא בן דרור בקשר, כשהוא חסר אונים או יכולת אמיתית לסייע לבנו להישאר בחיים. בייאושו, הוא מקריא לו - ובעצם לכל החיילים בבונקר - את אותו סיפור ילדים על "השחפית והדג", ויוצא לדרך. שום דרישה לחדול מכך אינו עוצרת אותו, והוא ממשיך וממשיך להקריא, בעוד הבן אינו משיב לו (יום אחד, כשייפתחו הארכיונים ויפורסמו הפרוטוקולים של "שעת נעילה", אשמח לדעת אם מראש קיבלה הדמות הזאת אפס טקסט, או שמא חלקה דעך ככל שהתפתח התסריט).
זאת סצינה מקסימה באמת. החיילים יושבים להם בבונקר, מנותקים מהעולם, מתקשים להאמין שיצאו משם אי פעם חיים, ופתאום מקשיבים לסיפור ילדים, שמזכיר שהם, ובכן, בקושי ילדים בני 19-18. הסיפור לא לגמרי הולם את הקשר בין מני ויוני בן דרור, אבל זה לא ממש משנה - הוא הולם את התחושה של האב המרחף מעל, וחושש ממה שיקרה ליקירו ברגע שלא ישמור עליו. אפשר להניח שכל חייל שישב בבונקר באותו רגע רצה לחזור אל הבית המגונן של משפחתו. סיפור ילדים זה הכי קרוב שאפשר.
ובכל זאת, משהו עוצר אותו: פלוגת מילואימניקים שמבהירה לו שהוא לא יכול להמשיך הלאה, בראשות בנצי החביב - הלא הוא עמי סמולרצ'יק. בלית ברירה, הוא מבלה איתם את הלילה, לא בלי מונולוג על כשלונו כהורה וחרדתו מהצפוי לבנו. בסופו, הוא מתחנן לפניהם לשנות את המסלול ולבוא איתו אל עמדה 87. זה מצליח. יחד עם זאת, מסתתרת במונולוג שלו עוד טעות היסטורית: מני בן דרור מספר שעמד על תיאטרון החמאם ביפו והציג את בנו החייל חודש לפני כן, כלומר: ספטמבר 1973. אלא שהחמאם נסגר שנים לפני כן, באוקטובר 1966.
בטנק בדרך אל ההר, בבוקר היום השלישי, הוא מפזם לחבריו החדשים את השיר "את חכי לי ואחזור", במין חיקוי של אריק לביא. השיר, שתורגם מרוסית על ידי אברהם שלונסקי, משחק כאן תפקיד כפול: להזכיר את פער הגילאים בין המחולצים למחלצים, שבעי המלחמות (זהו שיר שבוצע לראשונה בזמן מלחמת העולם השנייה); וכמובן, התוכן: זהו שירו של חייל שמבקש שאהובתו בעורף לא תשכח אותו, אחרי שכולם שכחו. בן דרור מפסיק לשיר אחרי המילים "את חכי אם גם ילאו המחכים לשווא", כמו חושש שהמשמעות של המילים תגשים את עצמה.
עמדה 87, כפי שהסתבר בפרק הזה סופית, היא תל סאקי, אחד מסמליה של המלחמה. למעשה, חלק ניכר מההתרחשות כאן מבוסס על האירועים האמיתיים שהתרחשו בתל. כך בסיפור הבקשה מהמפקדה להפציץ את המוצב, הפצצה שהסתיימה במהרה כשנגמרו הפגזים (סצינה משמעותית בפרק הקודם); כך בסיפור על כספי שצעק "מים" אחרי שאיבד את שמיעתו כתוצאה מהפגזים, ההצעה לחנוק אותו וההבנה המאוחרת שניתן לתקשר איתו באמצעות כתיבה; כך בהחלטה להכין רימונים למקרה שהסורים ייכנסו למוצב; וכך גם בסיטואציה שבה אלוש מחליט לצאת ולומר לסורים שרק הוא נשאר בחיים וכך להציל את הבונקר - במקור היה זה החייל יצחק נגרקר (למתעניינים, זכרונותיו עובדו גם ברומן הגרפי "בקרב ובשבי").
קלישאה כמו המציאות חזקה מכל תסריט היא לפעמים נכונה עד כאב. הדבר מעלה את התהיה מדוע המקום אינו מזוהה במפורש. אם הדבר נובע מרצון שלא להתחייב למקום ותולדותיו הספציפיים, הרי שזו טענה מוזרה: גם ההתרחשות במוצב החרמון אינה זהה אחד לאחד למציאות ההיסטורית, ואף רחוק מכך.
באמצע מתפתח לו עימות קצת תמוה בין מרקו ואלוש, סביב מערכת היחסים של האחרון עם אחותו של הראשון, ריקי. השניים, שהיו עד לפני רגע חברים-הכי-טובים, מצאו להם זמן לריב. הם לא יספיקו להשלים: אלוש מתנדב לצאת אל שוביו, מרקו ומלאכי יישארו מאחור. בהינתן שהסדרה עוסקת רק בימים הראשונים של המלחמה, ואילו נגרקר שהה חודשים ארוכים בשבי הסורי, ייתכן שלא נראה עוד את אלוש. מלאכי, שריקי ביקשה ממנו במיוחד לשמור על אלוש, לא עמד במילתו.
הבוקר עולה, המחלצים הגיעו. מני מתאחד עם יוני ועם מלאכי. גם מרקו וכספי שרדו. סולמי כנראה הרוג, ואולי גם אחרים (לא לגמרי ברור מי קפץ על הרימון בבונקר החשוך). הדמויות, שרק בלילה האדרנלין החזיק אותן עירניות, נראות כעת כבויות לחלוטין. ברקע מתחיל להתנגן "ציור" של מתי כספי ושלמה גרוניך, מתוך "מאחורי הצלילים" שיצא בשנת 1973. גם זו בחירה יפה, שמשלימה את סיפור הילדים המוקרא. גם "ציור" נוגע בתמונות ילדות בעיניים של מבוגר. לא מיותר לציין שמלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת ציון בחיי שני המוזיקאים: כספי הופיע בסיני בהרכב היסטורי שכלל את אילנה רובינא, מרדכי ארנון ואושיק לוי, ולעתים גם את לאונרד כהן. גרוניך, שאחד מאחיו כתב את השיר, שכל אח אחר באותה המלחמה.
בינתיים, בעלילה הנוספת, אבינועם מתעלף בדרך לקיבוץ הפיקטיבי "גשר צבי", ובדרך נס - הוא נאסף ומגיע למפקדה בנפח. כשהוא מתעורר, במקום להצליח לשלוח כוחות להציל את חברו הפצוע, הוא נאלץ לעבור תשאולים ותחקורים, ואף מואשם בבגידה. זה נראה אולי מוגזם בגלל המשחק, אבל סביר שדווקא החלק הזה נאמן יותר למציאות שציפתה לאלו שהצליחו להימלט מהמוצב.
אבינועם משלם כאן פעמיים: פעם על שלא הצליח לשכנע את חבריו למוצב שעומדת לפרוץ למלחמה, ולכן דבר לא הושמד, והסורים זכו במודיעין רב-ערך; ובפעם השנייה, בפשטות, על שנשאר בחיים. גרסה זו של אבינועם מזכירה את זה של תחילת הסדרה: הבוז העמוק שלו לבירוקרטיה ולמשמעת הצבאית, ולשרשרת האחריות הצה"לית, נוכחת גם כאן. ובכל זאת, משהו קרה לו בדרך: הוא צבר קצת ביטחון עצמי.
ובכל זאת הוא נכשל. נכשל בלשכנע את האחראים לשלוח חילוץ ליואב מזוז, נכשל בלשכנע אותם שפעל כשורה. מן הסתם, לכשייפגש עם דפנה סוף סוף, הדברים ייראו אחרת. חלקה של דפנה, דרך אגב, מצומצם מאוד גם בפרק הנוכחי.
תשובות יגיעו מהר: עם תום הפרק השביעי, נותרו עוד שלושה פרקים צפופים יותר מהרגיל, כשפרקים 10-9 - כך נאמר עם תחילת שידור הסדרה - ישודרו יחד באותו הערב. ההערכה שלנו באותו הזמן צפתה שהאירועים יתנקזו לתוך הקרב על המפקדה בנפח. לפי ההצצה לפרק הבא שהוצגה ב"אחרי נעילה", נראה כי זהו תרחיש סביר בהחלט.