במובנים מסוימים, הפרק השישי של "שעת נעילה" משאיר אותנו באותם תנאים של סוף הפרק הקודם. ניצולי החרמון עדיין זקוקים לעזרה, הלוחמים על ההר עדיין מנותקים מול כוח סורי קרוב, במפקדה עדיין מועקה גדולה. קשה לראות עדיין כל זה יתלכד ויתפתח בארבעת הפרקים האחרונים. נדמה שמכינים אותנו לדרמה גדולה שמתקרבת.
יואב (אביב אלוש), כפי שהנחנו בסוף הפרק הקודם, אמנם איבד רגל אבל נשאר בחיים - הודות למאמצי החייאה של אבינועם (שחר טבוך). למעשה, מדובר בהתפתחות: עד כה חייל המודיעין לא ממש תפקד במצבי לחץ. עכשיו, כשהכל תלוי בו, הוא מציל חיים.
התפקידים בין השניים למעשה מתחלפים: הלוחם הקרבי ש"סחב" את אבינועם עד כאן - נסחב כעת על ידו לאורך הפרק במאמץ סיזיפי. מי שקודם כל כך פחד בתוך שדה המוקשים עד כדי שהתקשה לחשוב בהיגיון, הוא זה שנדרש להרגיע את אחיו לנשק הנאנק מכאבים ומבקש שיירו בו. השאיפה האובדנית של יואב קצת מזכירה את כספי מבחינת המלכוד הרגשי: או לחזור שלם בגוף ובנפש, או לחזור מת - מה שנתפס כמוצא של כבוד מהכאב ותחושות האשמה והכישלון.
ובתוך כך, המצלמה מתקרבת אל הרגל הקטועה של יואב, הנאכלת על ידי זבובים. "שעת נעילה" היא אולי המוצר המיינסטרימי עם הזוועות הכי גרפיות שאי פעם הופק בישראל. בכל פרק כמעט נמצא איזה מוות או גופה או פציעה מחרידה. הרציונל הוא להדגיש עד כמה מדובר במלחמה זוועתית, ואילו מראות קשים נאלצו הלוחמים לסחוב איתם כל חייהם. אלא שהתוצאה במקרים רבים וולגרית וחסרת טעם. כזהו גם המקרה הפעם (וכך גם בהמשך הפרק, כשכספי ייפגש שוב בפניו של רעו אבירם, המנוקבים מקליע).
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בהגיעם לתחנת ביניים, אבינועם מבין שאין לו ברירה אלא לעזוב את יואב הסובל, המבקש את נפשו למות, ולהזעיק עזרה. בדומה לסוף הפרק הקודם, המילים האחרונות נדמות כצוואה: הלוחם משביע את ידידו "לקפוץ למים" (כלומר: לחיות, שהרי החיים קצרים ויכולים להיגמר באחת, כפי שחש יואב), ומחייב אותו לקחת את הטבעת המשפחתית אל האהובה דפנה. אחרי שאבינועם סירב לירות בו ולסיים את חייו, הוא משכנע אותו להשאיר לצידו את הנשק דרוך, ודורש ממנו להסתלק. חברו יוצא לריצה להזעיק עזרה, ואולי בפרק הבא סיפורו יתחבר מחדש לראשונה אל שאר חלקי העלילה.
נקודה מעניינת: רגע לפני כן, יואב אומר לאבינועם שהוא "אחלה גבר". בסופו של דבר - "שעת נעילה" היא סדרה על דימויים של גבריות. רובם מתנפצים לנוכח האסון. אבינועם, בקולו הגבוה, במבנה גופו הקטן, בחוסר יכולתו להילחם, מקבל את האישור החברתי שכה נזקק לו, ועוד מיואב, היפוכו המוחלט. ומה עכשיו?
האם כאן מסתיים מסעם המשותף של השניים? האם כשיחזור אבינועם, ידידו כבר לא יהיה בין החיים? אני בספק. יואב יצטרך ללמוד לחיות עם הפציעה הקשה במלחמה הגדולה של חייו. ואילו אבינועם, החייל שאינו ממושמע, לא מסתדר עם המערכת, חסר קור הרוח, הוא זה שמצליח לצאת מהמלחמה בשלום בניגוד לכל הציפיות. בין כך ובין כך, כל זה עובד מעניין בעיקר במישור הסמלי. על המסך, הדיאלוגים בין השניים חלשים מאוד, הכימיה כמעט לא קיימת, והדינמיקה מגושמת ונמתחת ונמתחת ונמתחת.
בינתיים, על ההר, חבורת הטנקיסטים והצנחנים מגלה שהיא עומדת בפני מתקפה. עלילת המשנה סביב ההלשנה בחבורת הפנתרים, שדאגו לרמוז לנו עליה שוב ושוב, הסתיימה תוך רבע שעה עם עימות והשלמה. מהומה על לא מאומה.
כספי (עומר פרלמן) - שהיה מפקד הכוח אולי 24 שעות קודם כן - הוא זה שפונה עכשיו לאלוש (אימרי ביטון) ומבקש ממנו אישור להכווין את המתקפה הארטילרית, שנועדה להגן על ההר. גם כאן, אם כן, ההיררכיות מתהפכות.
ושוב, כספי נכנס לטראנס. במחשבה ראשונה זאת נראה כמו הגאולה שלו: הוא מכוון בהתלהבות את המכות, סופג את ההדף, פורק את התסכול הרגשי מהימים האחרונים ומתמזג עם ההפצצה. אחר כך, בהמשך הפרק, עוד נגלה שהוא כלל לא במצב של תחילת החלמה. חבל: מה הטעם בכל התפרקות בעלילה, אם בסופה אין פורקן.
דמותו של כספי היא הקיצונית ביותר בסדרה, שפוסעת סביב הטירוף לנוכח המציאות המטורפת של המלחמה. נדמה לי שהאסוציאציה הוויזואלית כאן היא לדמויות הנטרפות בסרטי מלחמת וייטנאם. במחשבה שנייה אני מבין שבסצינה הזאת הוא מזכיר לי את לוטננט דן, מפקדו האומלל של פורסט גאמפ - אבל לא בזמן המלחמה ביערות מול הווייטקונג, אלא רק שנים אחר כך, על ספינת הדיג בים הסוער, צועק אל אלוהיו. אחרי הסערה ההיא (גם כספי מבקש להוריד גשם), דן מצא את שלוות הנפש שלו. האם מפקד הטנק האבל ימצא את שלו, ויתחיל לעבד את כל הכאב והטראומה?
בינתיים, בבונקר מתנהל משחק היכרות - שברור לחלוטין לאן הוא הולך - ואכן הוא מוביל את מלאכי לזהות את יוני בן דרור (לי בירן). הוא מבקש את הקשר, שכמסתבר נשאר בחוץ. כספי רץ החוצה, כמעט נפגע, נכנס להלם, וניצל על ידי חבריו. כעת, מתחילה השיחה.
מלאכי (מאור שוויצר) פונה לחמ"ל ומבקש את דפנה (ג'וי ריגר) - והיא מיד עונה לו, כמה פשוט וקל. בשיחה אירונית, היא מספרת שהיא משתעממת בבית, הולכת לקונצרט ולחוף דבוש ואכלה בקפולסקי מול הגלים. יש רק בעיה אחת זניחה במונולוג המשועשע: אני לא מומחה לתולדותיה, אבל לפי ויקיפדיה בית הקפה הראשון של קפולסקי נפתח רק ב-1977, כארבע שנים לאחר מכן. אמנם היו מאפיות קפולסקי לפני כן, אך האם נהגו לאכול בהן?
השיחה בין האב המודאג (ליאור אשכנזי) לבן שמסרב לענות מתנהלת רע. דווקא מלאכי, דמות קריקטורית רוב הזמן, מנהל את הסיטואציה ברגישות, ואפילו אומר למני בקשר משפט יפה: "אני בכלל לא יודע אם אנחנו יודעים איך לחזור הביתה". במהרה הצוות מזהה שהארטילריה הפסיקה לפעול, ושאם לא יקרה נס הם ייתקלו באויב הסורי בקרוב מאוד.
במפקדה בנפח, עדיין טירוף. דפנה מתחילה לממש התחלה של תפקיד, כקצינה שתרכז את פרטי הנפגעים ותודיע למשפחות. האם נראה אותה יוצאת לעורף בהמשך הסדרה? זה נראה בלתי סביר כרגע. ככלל, העומק ואופק ההתפתחות של הדמות הזאת, שבינתיים לא מתמודדת עם יותר מדי דילמות, לא ממש ברורים, כששיאה של הסדרה מתקרב.
מה שכן אפשר לראות באמצעותה של דפנה זה את היקפי האובדן. אחד החיילים אומר לה בשלב מסוים כי אחד השמות הוא כבר ההרוג הרביעי מהקיבוץ שלו - ואנחנו עדיין ביומה השני של המלחמה. כ-18% מהרוגי המלחמה אכן היו בני קיבוצים, כמעט אחד מכל חמישה. סמל האובדן הוא כידוע קיבוץ בית השיטה, שאיבד 11 מתושביו.
בינתיים מני - האופוזיציונר הזועם, הרדיקל - מתגלה כסחבק של הקצינים הבכירים ואפילו מכיר בשמה את מזכירתו של שר הביטחון משה דיין ("חבר ותיק!"). באופן מדהים, זה אזכור ראשון כמעט לדיין בתוך הסאגה, למעשה מאז קולאז' הפתיחה. "שעת נעילה" מאוד הקפידה על שחזור אלמנטים רבים, אך נמנעת כמעט לחלוטין מאזכור שמות של יחידות, מפקדים, קצינים בכירים ופוליטיקאים. אולי, מתוך קריצה לשוק העולמי, התסריט מבקש לא להעמיס בפרטים. יש בזה גם חיסרון: הסדרה מאבדת עוגנים של אמינות ושל עושר היסטורי, שהיו יכולים להועיל לה.
מני מנסה לתמרן - מתוך החמ"ל! - את כל המערכת כדי לחלץ את הכוח שעל ההר, ומנמק את זה בכך שלא אכפת לו מ"המפעל הציוני". כזכור, גם מרקו (עופר חיון) תמרן את המערכת בשביל חילוץ הכוח, שלא מומש. דפנה, הקצינה, מבטלת את הפקודה המפוברקת שהוציא מני. זה ייצוג לא כל כך הוגן: לרדיקלים בסדרה אכפת כביכול רק מעצמם, והם לא מבינים את כובד האחריות שעל הפרק. בשני המקרים, בסופו של דבר המזימה לא מגשימה את עצמה.
כעת מני הנסער, שמבין שכל ניסיונותיו כשלו, וכשהוא זוכר את דבריו של האל"מ אלמוגי (אוהד קנולר, שכבר נלחם פעם בשביל רון לשם ב"בופור") על אלפי הרוגים, מביט באלונקות הפצועים המגיעות בזו אחר זו אל המפקדה, ולכולנו ברור מה עובר לו בראש.