אין טעם להכחיש, במשך רגעים ארוכים בזמן שצפיתי בפרק, סליחה - אירוע, הגמר של "הזמר במסכה" ששודר אמש ב"קשת 12", פינטזתי על איחוד שידורים/קרוס-אובר ספונטני עם השקת "האח הגדול" ששודרה במקביל ב"רשת 13". אל מול עיניי ראיתי את הפלאפל קופץ מתוך הרטיבות של הטחינה, נפטר מן הקציצות הדחוסות וצועד על המדרגות שמובילות אותו לבית האח. זה כמובן לא קרה, לשמחתנו או לצערנו, ישראל 2020 היא כבר "מעצמה" שמסוגלת לנפק מספיק מפורסמים ליותר מריאליטי VIP אחד בכל זמן נתון. מצד שני - כשרואים את קבוצת המפורסמים שנכנסה אל הבית בנווה אילן - היוש, ג'וזי זירה - משתתפי העונה הראשונה של "הזמר" מרגישים כמו רכבת אווירית של סופרסטארים שהגיעה מחו"ל.
והגמר עצמו? בסופו של דבר היה מדובר בערב נחמד. כן, לא יותר ולא פחות. אתם יודעים מה? אם צפיתם (כמוני) בצפייה נדחית ודילגתם על הפסקות הפרסומות הבלתי נגמרות אז הערב היה אפילו ממש סבבה. חמישה ביצועים (חלקם מעולים ממש), שלוש חשיפות (צפויות לחלוטין) ושני רגעים מרגישים שעליהם כבר ארחיב. בשונה מהעונה החדשה של "האח", גמר "הזמר" הוכיח שוב שמדובר בתוכנית אולטימטיבית לבהייה משפחתית במסך. גם אם היא דומה למשדרי בידור בטלוויזיה האיטלקית, "הזמר במסכה" היא תכנית שיכולה להעלות חיוך בכל הגילים מבלי להעליב יותר מדי את האינטליגנציה. מה שכן, אולי הגיע הזמן שבקשת ילמדו לקבל את מעמדם המוכח כגוף התקשורת החזק בישראל. הצורך להיאבק ברשת בכל מחיר פוגע בעיקר בצופים שרצו לראות את שתי התוכניות. שלא לדבר על הקידום האגרסיבי ל"מאסטר שף" שמתחילה השבוע והרגיש מאולץ במיוחד.
רגע לפני שנגיע לדברים הטובים שקרו אמש בשידור, צריך לשים יד על הלב ולהודות שבבסיסה "הזמר" היא תוכנית עם שתי בעיות מרכזיות שלא קשורות לגרסה המקומית. הראשונה - למרות הניסיון של פאנל השופטים להראות שהם נקשרו אל המתמודדים באופן אישי, העובדה שהם תקועים בתחפושות ענק לאורך עונה שלמה מונעת מאיתנו להיקשר אליהם באמת. גם הרמזים, בין אם כלליים ("תמיד ידעתי שיש בי יותר מסתם X") או ספציפיים מדי ("חבצלות הן הפרח שמסמל אותי"), לא הצליחו לבנות כאן מערכת יחסים בין הצופים למתמודדים. ההתרגשות אם כך מגיעה רק ברגע שבו המסכה יורדת, המפורסמ/ת נחשפ/ת ואז זה כבר זמן להיפרד.
הבעיה השנייה, זאת שבלטה עוד יותר בגרסה הישראלית, היא ההתבססות על אלמנט ההפתעה. כמו שכתבתי במהלך העונה, בגרסה האמריקאית יש מבחר כמעט בלתי נגמר של מפורסמים שיכולים להסתתר מתחת למסכות, מה שהופך את המסתורין לגדול הרבה יותר. אצלנו בישראל יש כמות קטנה יחסית של מפורסמים שגם מסוגלים לשיר בצורה שתכבד אותם ואת הצופים. ברגע שהרמזים נכנסים לתמונה, השעון מתחיל לתקתק לאחור והזהות של המתמודדים נהיית צפויה יותר מפאנץ' של שחר חסון. כדי לנסות להתמודד עם הבעיה הזאת השקיעו בקשת בשבוע האחרון אקסטרה מאמץ בבניית פרומואים שיצרו את התחושה שאולי כולנו טועים ומחכות לנו בערב חשיפות מפתיעות. אני מודה, דקות לפני השידור התחלתי לחשוב על שתי גרסאות לבלוג הסיום. כמו מועמד לנשיאות שמכין נאום ניצחון ונאום הפסד, גם אני ניסיתי להסביר איך היה לי ברור מההתחלה שהשפירית היא בכלל רוני דלומי. זה היה מיותר כמובן, אני כבר מבוגר מספיק כדי לא לסמוך על פרומואים (גם אם הם עשויים ממש טוב).
ביצועי הגמר היו מצוינים אחד-אחד. הפלאפל שהודח ראשון ו"התגלה" כג'ודוקא אורי ששון, ביצע את "Seven Years" של ההרכב לוקאס גרהם ונתן ביצוע מצוין יחסית למי ששירה היא רק תחביב עבורו. התרנגול והשפירית, מי שסומנו מההתחלה כשני הפיינליסטים של העונה, כבר הפגיזו עם ביצועים לקווין (הוא) וריהאנה (היא) וביחד עם העיבודים המצוינים של טל פורר והבמה המושקעת, הייתה אווירה של כך היה נראה גמר "הכוכב הבא" אם היינו צורכים סמי הזייה. לביצוע האחרון שלהם הופיעו השניים עם "Alive" של סיה (תרנגול) ו-"All By Myself" (שפירית) והעניקו כצפוי שואו ברמה הגבוהה ביותר. האם היה לי אכפת מי מהשניים ינצח? לא, לא ממש, אבל בכל זאת זה היה בידור כיפי מאוד.
חשוב יותר, תוך כדי הקרקס הגדול הזה, היו גם רגעים שהצליחו להתעלות מעל הריאליטי. הראשון, החשוב יותר בעיניי, קרה ממש בדקות האחרונות של התכנית. צחי הלוי ולוסי אהריש, התרנגול והחסידה, עומדים זה לצד זו על הבמה וחוגגים את האהבה שלהם. נניח את הציניות בצד - במקרה של הזוג הזה, הסרת המסכות הייתה יותר מעוד אלמנט בתחרות. מי ששמרו את האהבה שלהם בסוד במשך שנים בגלל שהניחו (בצדק) שהחברה הישראלית לא תהיה סבלנית מספיק כדי לקבל אותם, כבר לא מסתתרים. והאמת? זה מרגש. הטוקבקים הקשים שמתפרסמים בכל פעם שהזוגיות שלהם מוזכרת, הם הוכחה נוספת לכמה שהנראות שלהם חשובה. בינתיים זה ימשיך להתקיים ביקום מקביל שבו השור יזהר כהן מתמודד מול הפטרייה מיכל אמדורסקי, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.
רגע נוסף, צפוי הרבה יותר, הוא הסרת המסכה של השפירית שלנו - רינת גבאי (ותודה על השם לבלוג). לא גדלתי על קלטות הילדים של גבאי, לצערי אני מבוגר מדי, אבל הכנות והפתיחות שבה היא מדברת על הרצון להגשים את החלום שלה ולשיר בפני קהל מבוגר, הצליחה לשבות את ליבי. אני לא חושב שצריך לרחם על גבאי, לא חסר לה כלום, אבל חלומות לא ממומשים הם משהו שאפשר להזדהות איתו, וכשזה מגיע עם כישרון גדול כמו שלה זה באמת שובה לב. מעניין יהיה לראות אם ההוכחה (הלא באמת מפתיעה) שהיא זמרת מצוינת, תצליח לעזור לה לפרוץ לקהל הרחב. לצערי, אני חושב שאני יודע את התשובה אבל אשמח להתבדות.
דבר נוסף שאקח מהעונה הזאת הוא הליהוק המצוין בעמדת השופטים והמנחה. אני לא חושב שאני, ציניקן גדול למדי, קהל היעד של "הזמר", ובכל זאת הצלחתי ליהנות מהדינמיקה בין פאנל השופטים והמנחה עידו רוזנבלום. אפילו אל שחר חסון הצלחתי להתרגל עם הזמן. באופן מפתיע נראה שהאנשים שמאחורי "הזמר" עשו אותה עם לא מעט הומור עצמי, קוליות וצדי צרפתי אחד שזהר גבוה מעל כולם. אז מי יהיה הקרמבו-בת של העונה השנייה? האם אופירה תמשיך לומר "ערב טוב לך X" גם כשהיא טועה לגמרי והאם אחזור לסיבוב נוסף? נגלה בעונה הבאה.