"שעת נעילה" הייתה בו בזמן הצלחה פנומנלית וכישלון צורב

בתום עשרה פרקים, "שעת נעילה" הסתיימה אמש בפרק כפול. אחרי חודשיים של שיחות מסדרון על פגזי שיריון ומור"קים משדות הקרב ברמת הגולן, נראה כי דרכיהן של דמויות כמו אבינועם ואלוש, דפנה ומני הגיעו אל סופן.

בכך מסתיימת גם חוויית צפייה מקטבת, שעוררה בקרב רבים התלהבות לצד ביקורת, משלל כיוונים, כמו גם התעסקות אינטנסיבית בטראומה הקולקטיבית של מלחמת יום הכיפורים, והמטענים שלוחמיה נושאים איתם עד עצם היום הזה, לעתים בחשאי.

יש הרבה מה לומר על הפרק האחרון בפרט ועל הסדרה בכלל, אך עוד לפני כן נדגיש: במידה רבה, יותר משיש ל"שעת נעילה" הישגים אמנותיים, השיחה הזאת שהולידה היא הישגה הגדול ביותר, ומעטות הסדרות הישראליות שהשיגו דבר מה דומה. זה מאפיל עליה בהחלט, לטוב ולרע.

לפני שנגלוש לשלב הסיכומים, ניגע קודם באירועים המרכזיים. בגזרה אחת של העלילה, הנגמ"ש של אבינועם ודפנה מגיע לשטח הסורי, ומגלה שיואב משום מה לא שם. הם מתקדמים אל השיחים הקרובים, רק כדי לגלות שכוח סורי תפס את חבריהם - מי היה מאמין. בשלב זה אבינועם מחליט באופן לא אמין במיוחד לשחק גיבור (במסגרת השינוי שעברה הדמות כביכול), דורש מדפנה את הנשק ומורה לה לברוח - בדיוק כפי שיואב הורה לו להשאיר את הנשק ולרוץ כשהשניים נפרדו בפעם האחרונה.

בפעולה קרבית לא מרשימה, בלשון המעטה, אבינועם מרסס קצת באוויר ומגלה במהירות שאין לו יותר תחמושת, ומיד נתפס ונכלא עם חבריו לנגמ"ש, שלמעשה נשבו בגלל התכנית הפנטזיונרית שלו ושל דפנה. בכלא נסגר מעגל, שהוא מגלה יחד איתו את גיבור הצד השני של הסיפור, הלא הוא אלוש.

כאן אנחנו מתוודעים לחוקר סורי אכזר ומניפולטיבי, ולאיש העינויים הצמוד שלו. אלא אם כן התסריטאים ראו בעיני רוחם עונה שנייה ישירה לעלילה, לא לגמרי ברור למה אנחנו צוללים לתוך המרחב הזה, שלא זוכה לפיתרון בעונה הנוכחית. אחרי שאלוש מחושמל כדי שיתוודה שהוא טייס ולא טנקיסט - כפי שסבורים חוקריו - מגיע תורו של אבינועם.

מרגע שהופיע על המסך, רבים טענו שאבינועם שפירא מבוסס על דמותו של "הקב"ר המזמר", אותו קצין מודיעין שנפל בשבי במוצב החרמון, ומסר מידע רב בחקירתו. זה נראה מופרך בזמנו, גם כי יש שוני ניכר בין סיפורו של המוצב כפי שהוא מובא בסדרה ובין השתלשלות האירועים והדמויות במציאות, וגם כי אבינועם ויואב בכלל הצליחו להימלט מהמוצב, ולכן לא נראה סביר שיפלו שוב בשבי - מה שבאופן מיותר להדהים אכן התרחש. על כל פנים, גם אם יש כאן השראה, יש גם תיקון: כשאבינועם נשבה, הוא אינו נוהג כאותו קצין ושותק בחקירתו. "אני קופץ למים", הוא אומר לחוקרו, הד לאותה הבטחה ישנה שלו ליואב. זה אגב, כמסתבר, נפל גם הוא לידי הסורים, ולפחות אנחנו יודעים שהוא בחיים לבינתיים.

מה יהיה סוף הסיפור שלהם? העלילה הזאת מסתיימת בלי שהיא מגיעה אל סופה. יש כאן, אמנם, סוג של סיבוב שלם: ההימלטות מהמוצב מסתיימת בכישלון, כשכל הכוח שיצא ממנו הרוג או שבוי, אולי כפי שהיה קורה מלכתחילה לו היה נשארים בו.

בו בזמן, בעוד דפנה צועדת לה בדרך למקום מבטחים, אנו מגלים את צנובר, הקיפוד שפתח את הסדרה וננטש, מתהלך לו בחיק הטבע. המלחמה לא נוגעת לו.

בצד השני של המלחמה, משחזרת הרביעייה המסוכסכת מני, יוני, מלאכי ומרקו את קרבות עמק הבכא. מילה טובה: אם יש דבר שעבד היטב לאורך "שעת נעילה" אלה קרבות השריון. הפעילות הקלסטרופובית בפנים הטנק, האימה שמחוצה לו - כל זה עשוי מותח ומלא אדרנלין, וכך גם הפעם.

הרביעייה נאלצת להיאבק כמעטים מול רבים, ולבסוף נסוגה כדי להתחמש מחדש, כשבדרך עולה למלאכי, נהג הטנק, רעיון טקטי שיתגלה כשובר השוויון. במקביל, מרקו מתוודה בפניו על מה שכבר ידוע לנו, ומסביר כיצד ומדוע שיתף פעולה עם המשטרה, באופן כמעט משכנע. גם מני ויוני עושים עוד צעד לעבר הפיוס, ויש גם מחווה מצידם למלאכי: מני מתחלף איתו בתפקידים, ממנה אותו למפקד הטנק ונכנס במקומו לתא הנהג. המהפך הושלם: החייל שברח והסתבך עם החוק היה למפקד, ואחרי שמרקו התאכזב בפרק הקודם ששוב יש לו מפקד אשכנזי - גם הטענה הזאת מקבלת מענה.

אחרי עוד נאום משונה בפני כוח השיריון ("הסורים בדרך לאמא שלך, ולאמא שלך ולאמא שלך!"), הטנק, תחת שם הקוד אלוש - על שם החבר הנעדר - יוצא למתקפה סוערת, ומצליח לפגוע בכלי שריון רבים בקרב הגורלי. בכל זאת, האחד שחומק מהם הוא זה שמצליח לפגוע בטנק.

המחיר של הניצחון כבד. הטנק בוער. מרקו תקוע בפנים כשרגלו לכודה, כבר מוותר, אבל מלאכי מתעקש להציל אותו ומצליח. יוני הפגוע מחולץ אף הוא מהטנק, אך מצבו רע בהרבה. הוא גווע ומת בידי אביו, שלמרות כל המסע הארוך שעבר נכשל במשימה שהוטלה עליו - להציל את בנו משדה הקרב ולהחזיר אותו הביתה שלם.

בו בזמן, שני סורים רגלים יורים על מרקו ומלאכי, שמצליחים להשיב אש ולפגוע באויב. אחד היורים מת, השני נכנע, אך מרקו הנסער מסיר את קסדתו ורוצח אותו במכות, פשוטו כמשמעו. זו ההוצאה להורג השנייה בסדרה של חייל סורי לא חמוש, אחרי הירי של יואב בהיתקלות הזכורה מאמצע הסדרה. בטירופו, מרקו ממשיך להכות, פושט את סרבל הלחימה וזועק בתחתונים אל האוויר. במילים אחרות, אחרי כל ריביו עם מפקדו לשעבר, מרקו הפך גם הוא לסוג של כספי.

כאן מסתכם המהלך העלילתי השמרני של הדמויות האופוזיציוניות, שהערנו לגביו גם בפרקים הקודמים - הן אינן יכולות באמת לשמש אלטרנטיבה ערכית, ופעם אחר פעם קורסות מפני כוחות גדולים יותר, במעין עונש על דרכן. הרדיקל החברתי שרוצה לקבל החלטות בהיגיון משתף פעולה עם המשטרה ומאבד את שיקול דעתו; הפציפיסט המתנגד ללחימה מצטרף אליה ונאלץ לאבד בה את בנו. ובעוד הטען מת, הנהג אבל והתותחן קורס, כמו שחזתה דפנה בפרק הקודם, אכן מלאכי הוא היחיד שחזר בשלום מהקרב. בניגוד לאגף הנוסף, כאן אפשר לומר שהסיפור דווקא נסגר.

זה נגמר בשלוש סצינות סיום. הראשונה מתרחשת בחזרה במפקדה. אלוף-המשנה בנאום נרגש, קורא לחשבון נפש שיהפוך את ישראל לטובה יותר, אמפתית יותר וצנועה יותר. מיד נזכרתי ב"השכם השכם בבוקר" שכתבה רחל שפירא אחרי המלחמה, וביטא תקוות דומות. משאלת לב? מסר לצופים? הפאתוס של הסדרה מתגלה במהירות כאירוני, בכוונה או שלא, כשהקריאה לישראל צנועה יותר מתחלפת בהכרזה לכבוש את דמשק ולהיכנס לסוריה עד "שהאו"ם יעצור אותנו". המסר הסמוי: ישראל דווקא לא למדה כלום, לא בטווח הארוך ובוודאי שלא בטווח הקצר.

בעוד האל"מ מדבר, מני בן דרור מביט לעבר פנים המפקדה, שם דפנה - שאיכשהו הצליחה למצוא את דרכה ולחזור לבסיס בשלום - בדיוק רושמת את שמו של יוני ברשימת המתים. השניים מחליפים מבט עגום, ללא מילים. בן דרור האב, אבלו ניכר על פניו, נכנס למכונית שהתחילה את הסיפור, ומתחיל לעשות את הדרך חזרה לתל אביב, כשברקע נשמע "ריבונו של עולם" בביצוע ברי סחרוף. את השיר המצמרר כתב בארי חזק, שנפל בעצמו במלחמת יום כיפור במהלך הלחימה בסיני.

בעוד השיר מתנגן מופיעות השקופיות האינפורמטיביות על המלחמה, ומיד לאחריו, פרצופיהם המבוגרים של מי שהיו אז חיילים בני 20 והיום כבני 70 - הווטרנים של המלחמה ההיא. בין אלו נמצא גם יצחק נגרקר, שסיפורו של אלוש מתבסס בחלקו על סיפורו האמיתי, וגם אביגדור קהלני, גיבור הקרב בעמק הבכא. מבטם חודר (ועל כך בהמשך).

בשולי הדברים, בגרסה שעלתה לאתר התאגיד מופיעה סצינה נוספת אחרי הקרדיטים, שלא שודרה אמש בטלוויזיה. נראה בה יוני בן דרור המת, במדים, צועד בשכונה חרדית, אולי בירושלים, ונכנס לישיבה. שם הוא נתקל באביו, שכנראה חזר בתשובה בנוסח אורי זוהר, שוקד על תלמודו ומעיין במסכת עירובין, במחלוקת העוסקת בשאלה האם נוח יותר לאדם שנברא או לזה שלא נברא, ואם כבר נברא שיפשפש במעשיו. השניים מביטים זה על זה ברגע אחרון של חסד, ונפרדים פעם נוספת.

זו סצינה נוגעת ללב ומקוממת בו בזמן. יש משהו חזק בדמות המת-החי שסובב כל הזמן בינינו, וממשיך ללוות את מי שזוכרים. ואולם, חשבון הנפש של מני (האם מאחורי שמו מסתתר הביטוי מנחם אב?), במובן מסוים, הוא עוד דרך של יוצרי הסדרה לרוקן את עמדתו הראשונית מתוכן. לאורך הסדרה ערכיו ומאפייניו של בן דרור הבדיוני - סופר, עיתונאי, לוחם צדק, פציפיסט - מיטשטשים ונעשים חסרי משמעות. ההתפתחות העלילתית האחרונה הזאת, העצלנית משהו, עוקרת את העמדה הזו מהיסוד ומוחקת אותה לגמרי.

ואם הגענו לשלב הסיכומים, כדאי לדבר גלויות: "שעת נעילה" הייתה בו בזמן הצלחה פנומנלית וכישלון צורב, ביותר ממישור אחד.

ראשית היה זה הפער בין הצורה והתוכן. בכל הקשור למעטפת - אקשן, מוזיקה מקורית, פתיח, צילום - נהנתה הסדרה מאיכויות נדירות; במקביל, כל יתר מרכיביה - התסריט, המסרים העולים ממנו, מלכודות הקיטש, דימויי האלימות הוולגריים, ובהחלט גם המשחק המוגזם והבלתי אמין לאורך חלקים נרחבים ממנה, התגלו כחולשות איומות, שהפכו חלקים מ"שעת נעילה" למעיקים לצפייה.

ברובד אחר, כסדרה שמצהירה על עצמה כאירוע לאומי, "שעת נעילה" יכולה לרשום לעצמה הישגים כבירים בתחום השיח הציבורי. ללא ספק, היא הצליחה לעורר דיון ועניין באירוע היסטורי בן כמעט יובל, לגרום לצעירים לחקור אותו ולמבוגרים לפתוח את הפצעים שלהם מאז - וזהו, ללא שמץ של ציניות, פשוט הישג ענק. חשובה במיוחד התרומה של הסדרה בעניין הדיון על הלם קרב והעיבוד של הטראומה הקולקטיבית, ובמובן זה "אחרי נעילה", התכנית המסכמת של קובי מידן בסוף כל אחד מהפרקים, שעסקה בעיבוד הטראומה, הייתה אפילו חשובה יותר מהסדרה שקדמה לה.

בקוטב השני ישנה האמת ההיסטורית. רבים מתחו ביקורת - בהם גם אני, פה ושם - על אי-דיוקים כאלה ואחרים. חשוב להעיר על כך בסדרה כה יומרנית, אך זהו לא לב העניין. מי שמתעניין בתקופה יחקור אותה בכל מקרה בכלים אחרים, וממילא ליוצרים ישנה החירות ללוש את ההיסטוריה כדי להעביר מסר זה או אחר, או אפילו לערבב בין הזמנים. למרות שהייתה לה עמדת יסוד מרתקת - הפניית הזרקור אל החיילים במקום אל הגנרלים וראשי המדינה - הבעיה נבעה מהמסר שנובע מהפרספקטיבה הצרה: מהיעדרו של העורף, מהיעדרן הכמעט-מוחלט של נשים, מדלות הדילמות והקונפליקטים הפנימיים. ניתן היה ליצור עוד נראטיבים אחרים שהיו מאתגרים עוד את הסיפור הראשי. רוצה לומר: הבעיה ב"שעת נעילה" אינה עיוות ההיסטוריה, אלא בהצגה שטוחה של אירוע רב-פנים בהרבה.

ואכן, רב-פנים היא מילת מפתח, שאיתה מסתיימת הסדרה, בין אם ברצף החיילים-לשעבר שנושאים איתם את הטראומה, ובין אם ברצף תמונות הארכיון, של הטראומה החיה, שמופיעות בזמן הקרדיטים.

פעם אחר פעם, נדמה שאין דבר שמזעזע ב"שעת נעילה" כמו התזכורות האותנטיות, המעידות שסיפורו אמיתי מסתתר מאחורי הבדיון.

הביטו בחיילים לשעבר, העומדים זקופים מול המצלמה: חלק מהפרצופים מחייכים, חלק רציניים, רבים עגמומיים וחרושי קמטים. כולם מישירים מבט אל הצופים, כאילו לומר: הגיהנום שבו צפיתם הוא סיוטי הלילה הקבועים שלנו, אלה שחזרו מהגולן ומסיני אבל בעצם נשארו שם יחד עם אלה שלא חזרו.

ברקע "אנא הגבר עוצמת אותותיך" על רעשיו המהפנטים, ואפשר רק לדמיין אילו תמונות ואיתותים עוברים בראשם של המצולמים. מה יש לומר, בסצינה האילמת הזאת יש יותר כוח מאשר ברובה של הדרמה שקדמה לה: ניצחון האדם על הטראומה, ניצחון הזמן על הכול, ניצחון החיים. זו החלטה מעניינת: ברגע שסיכם אותה, הפנתה "שעת נעילה" את הזרקור אל גיבוריה האמיתיים של הסאגה, והצדיעה להם.