"הדמות שלי ב'שעת נעילה' בקושי מדברת. הרבה יותר קשה להעביר סיפור ככה"

"בפברואר הצעתי לאליאנה להתחתן איתי, והיא הסכימה. כעבור כמה חודשים היא הציעה לי להתחתן איתה, ואני גם הסכמתי. היו שתי הצעות כי אנחנו בית שיוויוני, והיא אמרה לי שהיא פחות מתחברת לזה שאת רק צריכה להסכים, אלא צריכה לעשות משהו אקטיבי, אז היא רצתה לשאול גם אותי, ואני מבין אותה. והסכמתי".

השיוויוניות ביניכם תתבטא גם בטקס עצמו, נניח עם טבעות משני הצדדים?

"לא יודע. כרגע זה מתבטא בעיקר בחיים שלנו, בהתנהלות שלנו. זה לא כזה 'היא עושה כביסה ואני זורק את הפח'. אנחנו עושים הכול ביחד, ורוצים שזה יהיה בית שיוויוני".

וסליחה על שאלת האימא היהודיה - "מתי ילדים? אני לא נעשית צעירה יותר".

"ברור שאנחנו רוצים ילדים. אני מאמין שאנחנו נתחתן קודם ואז אנחנו ניגש לזה".

"אליאנה ואני הוצאנו בסגר הראשון שיר שנקרא 'לא לבד'. הוצאנו את זה בגלל שהרגשנו שאנשים חשים בדידות, ורצינו לתת את התחושה שנכנסנו לדבר הזה ביחד וגם נצא ממנו ביחד. אני לא חש כל כך בדידות. אני מרגיש מאוד בר מזל שיש לי משפחה, הורים, אחים, חברים, בת זוג וכלב, שמאוד אוהבים, תומכים ונותנים לי תמיד את התחושה שיש לי מישהו לדבר איתו, ובמידה שצריך - להישען עליו".

"כשהייתי ילד ועליתי לכיתה א', ההורים שלי עברו מאזור אחד של כפר סבא לאזור אחר בעיר, וכל החברים שהיו לי בגן לא עלו איתי לכיתה א'. גם הייתי צעיר מכולם בשנה כי אני יליד דצמבר והחליטו שלא אישאר שנה נוספת בגן, כך שגם הייתי קטן מכולם פיזית. זכור לי היום הראשון של כיתה א' בתור יום של בדידות. בסופו של דבר, אני שמח שזה מה שקרה, כי למדתי מזה הסתגלות והתמודדות, ובסופו של דבר הצלחתי להתמודד בדרך שלי. אני חושב שאתה צריך להיות חלק ממשהו בדרך שלך. ואם לא מכניסים אותך לחבורה אל תשתנה בשבילם".

"בזמן שההורים שלי התגרשו, לא כל כך הכנסתי את עצמי למשוואה הזאת. הרגשתי שאני צריך להיות עכשיו יותר יציב, בשביל ההורים שלי והאחים שלי, ולא להיכנס להרגשה עצובה וקשה. בזמן שקשה לי, אני יודע לשים את הקושי בצד, לא לברוח ממנו אלא לשים אותו בצד, ולהגיד אוקיי, נטפל בו תכף, אבל יש קודם משהו יותר דחוף לעשות - לראות שאימא ואבא שלי בסדר. בסופו של דבר הם התגרשו, והכי חשוב היה לי שהאחים יישארו מלוכדים. בתור האח הבכור והיותר מבוגר מבין האחים, אני חושב שיכולתי לעשות עבודה יותר טובה. אבל למדתי מזה, ובסופו של דבר אני חושב שאני והאחים וההורים שלי במקום טוב. קורה שהאהבה נגמרת, זה בסדר גמור, הכי חשוב זה לשמור על התא המשפחתי הזה, גם אם הצורה שלו משתנה. בסופו של דבר אתה רוצה שאנשים יהיו מאושרים גם אם זה בנפרד".

(שם הדמות של בירן בסדרה "פוראבר" של ערוץ טין ניק של HOT, שיצרו אורי גרוס, יואב צפיר, טמירה ירדני)

"ואו, הלכנו אחורה בזמן. זו סדרה שאורי גרוס כתב על משפחה, שחיה חיים די מטורללים ברגע שהאימא המדענית ממציאה מכונה שמצעירה את התאים שלהם וכך היא ובעלה הופכים מבני 46 לבני 17. דודו גילמן הוא האבא ששיחקתי. הוא אבא מצחיק, לא הכי חכם אבל הכי אוהב, לא הכי בוגר אבל הכי תומך. הוא אבא שלא חף מטעויות בכלל, אבל בסופו של דבר גם אם לוקח לו טיפה יותר זמן הוא עושה את הדבר הנכון. מה שהסדרה באה להגיד ושאני רציתי שיעבור בדמות הזאת של דודו גילמן - שאתה לא חייב להיות האבא הכי טוב בעולם, זה בסדר, אנחנו לא מושלמים. מספיק שאתה אוהב את הילדים שלך ומוכן לעשות בשבילם הכל כדי שבסופו של דבר יצליח לך משהו".

"נתחיל מזה שאני לא מאמין בטעויות. אין דבר כזה טעות. טעות מכוונת אותך. אין אצלי חרטות ואין אצלי טעויות. מבחינתי אין גם החמצות. יש דברים שהיו צריכים לקרות ודברים שלא היו צריכים לקרות. למשל, במיונים לצבא הלכתי להיבחן ללהקות צבאיות, ולא התקבלתי כמתופף ולא כזמר. יכול להיות שאתה תקרא לזה החמצה. אני בזמנו אמרתי לעצמי 'וואו, אני חושב שאני ראוי להתקבל גם כמתופף וגם כזמר'. אני מאוד שמח שלא התקבלתי, אחרת לא הייתי עובר את הדברים שעברתי במסלול שעברתי. הייתי במשטרה צבאית, וכשהייתי בטירונות קיבלתי טלפון. לא הכרתי את המספר, והמפקדת שלי עמדה מולי. אמרתי לה, תקשיבי יש לי תחושה שאני צריך לענות לזה. היא אמרה לי 'אוי ואבוי אם תענה'. לא יודע למה, אבל עניתי לה מול הפרצוף. פשוט הרגשתי שאני צריך לענות לטלפון הזה, וזאת היתה מפיקה בשם ורד שהזמינה אותי לבוא לאודישן של 'כוכב נולד'. כל מה שאני בא להגיד הוא שדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות, לפעמים אנחנו לא רואים בשידור חי את הסיבה הטובה שבגללה הדברים קורים".

"כשהייתי בן 17 וחצי הוצאתי אלבום באנגלית. האלבום הזה אמנם היה אינדי לחלוטין אבל איכשהו עשיתי שלח לחמך, והוא הגיע לכל מיני אוזניים בעולם כולל ללוס אנג'לס. היו שם שני מנהלים שתהו לגביי, ותהו אם אני בכלל קיים כי זה לא היה נשמע כל כך כמו נער בן 17, זה נשמע יותר בוגר. היה רצון מצד המנהלים באל-איי שנעשה תהליך של עבודה שם, אבל אני ויתרתי על הדבר הזה בשביל להתגייס לצבא".

"הזיכרון הראשון שאני זוכר הוא די קשה. זה הבזק של זיכרון. בתור תינוק בן שנתיים שמו אותי בגלגל הצלה של תינוקות בבריכה, שבו אתה שם את הרגליים בתוך מין חיתול כזה בצורת איקס. אני זוכר שהתהפכתי מבלי שיכולתי להתהפך בחזרה. אני זוכר שהייתי כמה שניות במים ובהן כנראה עדיין לא שמו לב שהתהפכתי. שתיים-שלוש שניות במים. אני זוכר את הרגע הזה. ואז מיד אבא שלי או סבא שלי הפכו אותי. והכל היה בסדר. זאת הפעם הראשונה שאני זוכר פחד בעצם".

(דרמת מתח חדשה, עליה חתומה דלית קהן כיוצרת וכוכבת ראשית, ובה משחק בירן דמות של שוטר. הסדרה צפויה לעלות במהלך השנה הבאה ב-yes)

"הסדרה 'חיה' של דלית קהן עוסקת בסחר בינלאומי בתינוקות. מצד אחד יש בה חלקים כל כך קשוחים, ומצד שני יש בה צדדים שאתה תופס את עצמך פתאום צוחק, וזה מעניין מאוד המנעד הזה בתוך הסדרה. אני מגלם את שלומי, שוטר חדש ביחידה. למדתי הרבה מהתפקיד הזה. אני ממש מחכה שהיא תצא, כדי לראות אותה בעצמי, כצופה, וכדי לראות איך יגיבו לה. החוויה לצלם את הסדרה הזאת הייתה שונה מכל דבר אחר שצילמתי. הייתה חוויה וכיף חיים לעבוד עם דלית קהן, שהכתיבה שלה ייחודית ושונה, ואני כמובן אומר את זה לטובה. אני חושב שהכול מתחיל מהכתיבה. היה לי תענוג לקרוא ולשחק. אני חושב שזאת תהיה סדרה מאוד מפתיעה".

"אני רוצה לדבר על הטראומה הלאומית. אנחנו מדינה שעבר עליה כל כך הרבה, ועדיין עובר עליה כל כך הרבה, שאני חושב שלכולנו באיזשהו אופן יש טראומה לאומית. הדמות ששיחקתי ב'שעת נעילה', יוני בן דרור, סובל מפוסט טראומה. אחד הדברים הכי מרגשים שלקחתי בהם חלק בחיי זה עדויות של לוחמים שהיו שם. יש יותר לגיטימציה ללוחמים ולאנשים שלקחו חלק במלחמות ובהגנה עלינו לדבר על הטראומות שלהם. הרגשתי בתור שחקן בסדרה, שיש לי אחריות מסוימת על הכתפיים, שאני צריך לתת לטראומה הזאת פנים".

לאחר האודישן של ל"שעת נעילה" אמר לך הבמאי ירון זילברמן שהדמות שלך רוב הזמן לא מדברת. איך הגבת?

"אחרי שקיבלתי את התפקיד, ירון אמר לי מה כמות הטקסטים שיש לדמות שלי - הוא כמעט לא מדבר. אמרתי לו 'מגניב, אחי', ושזה אפילו יותר מאתגר להעביר סיפור, לב ונשמה של בן אדם דווקא לא דרך הטקסט. אני, שרק באחרונה הרשיתי לעצמי לקרוא לעצמי שחקן, באתי מהמוזיקה. יש משהו במוזיקה, במיוחד בלהקה, שאם יש שיר שלם שברובו המתופף נותן קצב מאוד בסיסי, ולא תופס שום תשומת לב, ובסוף יש לו מעבר קטן לפני הפזמון האחרון, ואז זאת הפעם הראשונה שאתה שם לב אליו, והשיר כמעט נגמר. אם זה התפקיד של המתופף באותו שיר, סימן שזה מה שהשיר צריך. השיר צריך שהמתופף כרגע לא יתפוס את הפוקוס. אם המתופף יצליח לעשות את זה, סימן שהוא עשה עבודה טובה. סדרה היא כמו שיר, לפעמים יש הרבה סולואים שאתה צריך לעשות, ולפעמים יש סולו מסוים, אבל מה שחשוב זה לשרת את היצירה הגדולה. אני כלי בידי מי שכתב ומביים את הסדרה להביא את האמנות שלהם. אני מאוד שמח שהדמות של יוני היא כמו שהיא".

בחלקים המעטים שבהם הדמות שלך כן מדברת - איך עבדת על המבטא הצרפתי?

"דיברנו על המבטא הצרפתי בחזרות, וירון תהה לגבי זה ושאל איך אני הולך לעשות את זה. אמרתי שאני חושב שהמבטא צריך להיות מאוד קטן, כי יוני אמנם לא חי פה אבל דיבר עברית בבית. יש לי בני דודים שחיים באל-איי ואני מכיר את העברית שלהם. אין להם מבטא אמריקאי כבד, אתה שומע שיש להם עוד שפה אבל שהם יודעים לדבר עברית. אמרתי שאם אני אעבוד על זה יותר מדי זה יישמע מאולץ, זה צריך להיות באיזשהו אופן ספונטני. עשיתי את זה ספונטני. הייתי בטוח שבאיזשהו שלב ירון יזמין אותי לאולפן לעשות תיקוני סאונד, והוא לא הזמין אותי ואמר לי שאני אחד היחידים שהוא לא הזמין לתיקוני סאונד".

"דחיתי אינספור תכניות ריאליטי עם הרייטינג הכי גבוה, שפנו אליי. לא הרגשתי שזה מתאים לי. התקשרו אליי, שאלו אותי ומיד אמרתי לא. המשיכו בשיחה ואמרתי - לא, לא. אני מאוד החלטי ועקבי. גם הציעו לי קמפיינים שלא רציתי כי זה לא מתאים לי. הריאליטי והקמפיינים היו הצעות מפתות ברמה הכלכלית. אני חושב שאתה צריך להיות מאוד שלם עם מה שאתה רוצה. ברוך השם אני לא רעב ללחם. אני גם לא מיליונר אבל אתה לא צריך להסכים לכל דבר בגלל כסף".

"ליאור שחקן נפלא, איש מצחיק מאוד, חברמן. אני דוגל בלהיות שווה בין שווים וגם ליאור כזה. בהפקה הזאת היינו חבר'ה, לא משנה כמה ניסיון יש לך ומה גודל התפקיד שלך. התייחסנו אחד לשני, כולל לשחקנים שהיתה להם שורה אחת, באותו כבוד וגובה העיניים. זה משהו שתמיד דגלתי בו".

מערכת היחסים של הדמות שלך עם אביה, שמגלם ליאור, מתחברת למערכת היחסים שלך עם אביך במציאות?

"אני יכול להגיד שבמציאות אבא שלי זה הבן אדם הכי שונה מהדמות שליאור אשכנזי מגלם בסדרה. אבא שלי זה החבר הכי טוב שלי. באופן כללי יש לי הורים מדהימים ואנחנו בקשר מאוד קרוב. יוני בן דרור אוהב את אבא שלו אהבת נפש ללא תנאים גם כשהוא מתנהל בצורה מחפירה. זה נגע בי מאוד, מישהו מאוד נפגע מאבא שלו אבל עדיין אוהב אותו הכי הרבה שאפשר לאהוב ומעבר לזה. אני חושב שהצופים בבית הרגישו את זה לפני התגובות שאני מקבל".

"לא למדנו מספיק על המלחמה הזאת בבית הספר. זו מלחמה ארורה ונוראית אך גם מאוד חשובה כי יש המון לקחים שצריך להפיק ממנה. הסדרה הזאת וההכנות אליה העבירו אותנו קורס על המלחמה ההיא. ולו רק בשביל זה היה שווה להיות חלק בפרויקט הזה. אני ממליץ לכל אזרח ישראלי להגיע לסיורים מודרכים ברמת הגולן וגם בדרום, לשמוע את הסיפורים מהלוחמים עצמם שהיו שם, מהגיבורים שהגנו עלינו במלחמה. הם מזכירים לנו עד כמה זאת זכות לחיות פה. אני מרגיש שהיום הרבה פעמים אנחנו לוקחים את המקום הזה כמובן מאליו. זה מקום שאנשים הקריבו את כל מה שיש להם בשביל שבכלל תהיה לנו הפריבילגיה להיות פה".

"אני חושב שפוליטיקה, לפחות כרגע, מפלגת אותנו ואני לא מעוניין לתת במה למשהו שעלול לפלג אותנו. אני רוצה להתרכז במה שמאחד אותנו. לפני פוליטיקה ולפני הכל, דרך ארץ קדמה לתורה, ואנחנו צריכים להיות שם אחד בשביל השני".

נראה שיוצאים לבחירות הפעם הרביעית בתוך שנתיים בגלל הצרות המשפטיות האישיות של נתניהו, זה מטריד אותך?

"אני לא נכנס לפוליטיקה. אני פשוט לא נכנס לשם. אני במקומות אחרים".

ראוי שאמן יביע את דעתו.

"תלוי על מה. ותלוי איזה אמן. אני יכול להגיד שאני ציוני, לא רק ישראלי. אני פטריוט, ציוני ומאמין במדינה הזאת כי אני מאמין באזרחים שלה ועוד לא אבדה תקוותי".

צילמת קומדיה רומנטית שבו אליאנה ואתה משמשים כיוצרים ושחקנים. מה אתה יכול לגלות על הסרט?

"אני יכול להגיד שזה סרט שאנחנו עובדים עליו שלוש שנים. הוא התחיל בתור רעיון שהיה לי ואליאנה, כשהיינו בחופשה בחו"ל. אנחנו בשלבים מאוד מתקדמים, הסרט אחרי עריכה. צפיתי בו אינספור פעמים, וכמות הפעמים שהזלתי דמעה בסוף הדהימה אותי. אני יודע מה קורה בסוף, ועדיין כל פעם זולגת לי דמעה. אני מקווה שבתי הקולנוע ייפתחו בעזרת השם, ונוכל לשתף בדבר הזה. זה סרט חשוב ולא משנה בן כמה אתה".

"כבר לפני שמונה שנים התקבלתי לסדרה 'שעת נעילה', שהיתה בזמנו עם במאי אחר, עם תסריטים שונים וקראו לזה 'כיפור'. מאוחר יותר התקבלתי לסדרה הזאת שוב, בסיבוב השני עם ירון זילברמן. כשהתקבלתי בסיבוב הראשון היתה מתוכננת סצנה מסוימת עם עירום. התקשרתי לבמאי דאז, שהיה גידי רף, ואמרתי לו, שמע גידי, אני לא עושה את הדבר הזה. אם תרצה להחליף אותי בשחקן אחר כי זה חשוב לך - אני אבין אותך ולא אכעס. ואם לא יהיה העירום, אשמח לקחת בזה חלק. הוא חיכה כמה שניות על הקו ואז אמר אין בעיה, לא תצטרך לעשות את הקטע הזה. ותראה מה קרה. בסופו של דבר נפל הסיבוב ההוא. ובסיבוב הזה, כשבאתי לדבר עם ירון על עניין העירום, הוא אמר לי מייד: הקטע של העירום? הורדנו את זה מהתסריט. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. לא שאני צדיק אבל זה משפט טוב".

"הפסטיגל חוגג ארבעים, ואני מאוד שמח שמי שעושים אותו לא ויתרו וגם השנה מביאים לילדים ולמשפחות איזשהו מענה. זאת תהיה חוויה מאוד שונה, מקורית ומיוחדת, כדי שהילדים יוכלו ליהנות מהחוויה שנקראת פסטיגל, שמזמן הוא לא רק מופע אלא חלק מהדי-אן-איי של התרבות הישראלית. לשמחתי הפסטיגל הראשון שהשתתפתי בו היה הפסטיגל ה-30, לפני עשר שנים, וגם השנה אני משתתף. זה רק גורם לי להיות אסיר תודה שאני מסוגל כל הזמן הזה ולהצליח לשמח משפחות וילדים - אין לזה מחיר. ואני אפנה גם לציניקנים ואגיד להם שלראות ילד והורה מתרגשים ממסר או משיר, ואחר כך מדברים על זה הוא דבר שאתה לא יכול להיות אדיש לו. אני אומר לעצמי, איזו זכות יש לי להיות פה".

"כל כך הרבה דברים מצחיקים אותי. אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי זה לראות אנשים אחרים צוחקים. מצחיקות אותי סיטואציות מביכות. אני לא נבוך מסיטואציות מביכות אלא צוחק מהן בזמן אמת. סלפסטיק מצחיק אותי, הומור פיטר סלרס בסרט 'הפנתר הורוד'. יש סדרה אינטרנטית שאני ממליץ עליה, שיצרנו אני, יובל סגל וקווין רובין שנקראת אחשלירוח', ההומור בה הוא בדיוק סוג ההומור שמצחיק אותי".

"כל עוד יש לך אוכל על השולחן ואתה בריא - אתה כבר במקום נפלא. לא משנה כמה הקורונה פגעה בי, כל זמן שלי ולאהובתי יש אוכל על הצלחת, הכל בסדר. אבל כואב לראות קולגות ואזרחים שקשה להם מאוד כי הם במרדף אחרי האוכל בצלחת. אני לא יכול לתאר לעצמי בכלל מה זה להיות הורה, שלא יודע אם ישיג מחר אוכל לצלחת של הבן שלו. זה קורע לי את הלב. אנחנו האמנים מתנדבים ועושים מה שצריך כדי לעזור ולתרום. אין ספק שהקורונה עצרה לנו את החיים, לפני הקורונה הייתי הרבה יותר עסוק, הורדנו הרבה הילוכים. מנסים לפעול ולא להתייאש. אני רואה אמנים שעושים דברים מדהימים ומאוד יצירתיים כדי להגיע לקהל שלהם. כמו השיר שהוצאתי עם אליאנה בזמן הסגר. אתה מסתכל איך אתה יכול להמשיך לעשות את מה שאתה אוהב".

מבאס אותך שהתרבות נזרקה לסוף מתווה החזרה?

"אין ספק שזה מבאס. זה מאוד כואב. לי ולאליאנה יש את המופע 'הכבש ה-16'. בהופעה אחת עובדים 20 אנשים שלכל אחד מהם יש משפחה. הצוותים האלה, אנחנו עובדים איתם שנים. וכל בורג במערכת חשוב. זה שמרכיב ומפרק את הבמה כשהקהל לא רואה אותו הוא בורג לא פחות חשוב ממני, שעומד על הבמה. הצוותים האלה מאוד קרובים אלינו, וכואב לנו מאוד ששמים אותם בתחתית סדר העדיפויות. המציאות הזאת מאוד קשה. אני מתגעגע לצוותים האלה, אנחנו שואלים לשלומם. ואם יש משהו שאפשר לעזור אנחנו עושים".

"תמיד אומרים 'סקס, סמים ורוקנרול'. רוקנרול בעיני זו גישה לחיים. והגישה הזאת אומרת, לך עם האמת שלך, תלך איתה עד הסוף, ותהיה שלם איתה גם אם אנשים מרימים גבה. בכל אחד מאיתנו יש רוקנרול".

להיות גם מוזיקאי וגם שחקן זה יותר ברכה או קללה? המשחק מאפיל על המוזיקה שאולי קצת הוזנחה יחסית?

"אני חושב שכל דבר יכול להיות הברכה שלך והקללה שלך, תלוי איך אתה משתמש בהם. אני כל יום מחדש מתעסק בדבר שאני אוהב, שנקרא יצירה, גם בעולם המוזיקה וגם בעולם המשחק וגם בעולם היזמות. ותמיד שואף ומחפש איך להיות טוב ומדויק יותר בזה. הקורונה נתנה לי את האפשרות לשבת בחדר בסטודיו שלי ולכתוב אלבום בתקופה הזאת. אני עדיין שואף לשלב בין שני הדברים שאני אוהב, משחק ומוזיקה, הם מאוד דומים ואני עושה את זה. יש הרים של שירים בדרך".

מה מבחינתך חשיבות הרגע העוצמתי בסוף פרק 4, שבו הדמות שלך עומדת ויורה בחייל הסורי, והופכת מפריזאי רגיל - לאדם שהורג אדם אחר?

"כשדיברנו, ירון ואני, על הרגע הזה, אמרנו שזה הרגע שבו יוני בן דרור מאבד את התמימות שלו. הוא לוקח חיים של מישהו אחר. זה כבר לא אידיאולוגיה, זה כבר לא לעשות דווקא לאבא שלך. זה לקחת חיים של מישהו אחר. חשבתי שמשהו קורה לנשמה שלך. אני זוכר חברים שלי, שחזרו אחרי שלחמו עם גולני בעזה. משהו בעיניים שלהם השתנה. התמימות נשברה. ברגע שאתה לוקח חיים, לא משנה אם זה הגנה עצמית או להציל חבר, הנשמה שלך לא תהיה אותו דבר. זה מה שניסינו להעביר בסצנה הזאת. בגלל זה במלחמה יש רק מפסידים ולא מנצחים".

מה התגובות הכי מרגשות שקיבלתי על "שעת נעילה" ובקריירה שלך בכלל?

"מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על תפקיד עם כל כך מעט מילים שהדמות אומרת, גם מקולגות וגם מאנשים מהרחוב, שאמרו ששברתי להם את הלב, שהם בכו איתי, למשל בשיחה שהייתה בין יוני למני בפרק 8 - אנשים בכו. אחרי אחד הפרקים, בתכנית 'אחרי נעילה' שמגיש קובי מידן בכאן 11 דיבר אדם בשם דוד אפלבאום, שהיה לוחם בצד הדרומי של יום כיפור. הוא אמר שהוא והחברים שלו נראו כמו יוני בן דרור. זה לא שנתתי לעצמי טפיחה על השכם, אבל שמחתי שנתתי לאנשים משהו להזדהות איתו, ולהיות גאים שמישהו עכשיו מייצג אותם.

"יש עוד תגובה מדהימה שלא אשכח כל החיים שלי. הוצאתי שיר שכתבתי לסדרה 'אובוי', שנקרא 'בלעדיך', שהדמות של אליאנה שרה לדמות שלי. בסוף הסדרה הקלטנו את השיר שוב - כדואט, והוצאנו אותו כמין מחווה לקהל. יום אחד קיבלתי הודעה באינסטגרם מאיזה אימא. האינבוקס שלי מפוצץ בהודעות ואני לצערי לא מצליח לקרוא את כולן. האימא כתבה לי שיש לה ילד בן ארבע, והוא על הרצף האוטיסטי, ויש לו בעיה עם מגע. היא אמרה לי, אתה בטח כתבת את השיר 'בלעדיך' כשיר אהבה. היא התייחסה למילות הפזמון - 'רוצה שתחבק חזק ולעולם לא תעזוב/ אתה גילית לי מחדש מה זה לאהוב/ ואין סיכוי שאוותר גם אם אנחנו לא בטוב/ כי בלעדיך אהובי אני סתם גל אבוד/ שלא יחזור יותר לחוף'. והאימא כתבה, כשאני הקשבתי לשיר הזה הוא נגע בי כי כל מה שאני רוצה זה שהבן שלי יחבק אותי, וזה הדבר היחידי שקשה לי. אני לא יכולה לחבק אותו, וזה הבן שלי. אני קורא את מה שהאימא כתבה לי, ובוכה. ואז האימא מוסיפה - אני לא יודעת אם זה בגלל השיר שאני שומעת בלופים כבר שבועיים וחצי, אני לא יודעת אם זה איזשהו שינוי באנרגיה שלי, או בגלל טיפה של תקווה שנכנסה בעקבות השיר, או בגלל שאנחנו מקשיבים לשיר הזה ביחד כל הזמן אני והבן שלי, אבל הוא לראשונה התחיל לחבק אותי. היה לה מאוד חשוב להגיד לי את זה. וזאת הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה. אני חושב שאנחנו, אמנים ואנשים, אין לנו מושג בכלל כמה כוח ומשמעות יש במילה שאנחנו אומרים, במבט ובתודה. כמה זה מהדהד בעולם הזה, וכמה אנחנו צריכים לשאוף לטוב. אני רוצה שבסופו של דבר, כשאני אסיים את החיים שלי יום אחד, בתקווה שזה יהיה בגיל 120, שלא יהיה כתוב על הקבר שלי 'שחקן' או 'מוזיקאי', אלא שיהיה כתוב עליו 'בן אדם'".