"הרבה פחות צרפתים עושים אהבה בשלישייה. אהבה חופשית זה קונספט שהתרסק"

לרגל הקרנתו סרטו המהולל "דמעות של שבור" בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הבמאי פיליפ גארל מסביר למה להביא ילדים לעולם זה פשע, למה המונוגמיה ניצחה את הפוליגמיה ולמה בעתיד יצלמו בלי להשתמש בתסריט

אבנר שביט, ברלין
09/12/2020
טריילר הסרט "דמעות של לב שבור" (יוניפרנס)

כמו לא מעט קולנוענים בצרפת, גם פיליפ גארל הוא פילוסוף לא פחות מאשר במאי. זה ניכר בסרטיו וזה ניכר במפגש עמו, שהתקיים בפסטיבל ברלין האחרון רגע לאחר בכורת סרטו האחרון, "דמעות של לב שבור", במסגרת התחרות הרשמית של האירוע.

זה היה בשלהי פברואר - כלומר, רגע לפני הקורונה, ואז לא ידענו שבתי הקולנוע כאן ייסגרו הרמטית, ולא נזכה לראות את הסרט על מסך גדול. תחת זאת, אפשר לראות אותו בצורה וירטואלית בפסטיבל ירושלים, שייפתח בסוף השבוע ולראשונה בתולדותיו יתקיים בסטרימינג.

לא תופתעו לשמוע כי בהתאם למסורת הצרפתית, הסרט מציג סיפור על משולשי אהבה ועל צעירים שמתקשים לשמור על נאמנות במיטה. זה אולי לא נשמע מבטיח, אבל הפנינה הזו עוצרת נשימה מהדימוי הראשון שלה. מתוך הפשטות והמינוריות חסרת היומרה פורץ מטען קיומי גדול, שהופך את התוצאה לשלמה ומסעירה, והצילום היפהפה בשחור-לבן מיטיב לשקף את התכנים המלנכוליים. לו קולנוע היה רגע ביממה, "דמעות של לב שבור" היה שקיעה.

את שתי הדמויות הנשיות הראשיות מגלמות שחקניות צרפתיות עם זיקה לתרבות הישראלית - לואיז שבילו, שכיכבה גם ב"מילים נרדפות" של נדב לפיד, וסוהיליה יעקוב, שהופיעה ב"כולם ציפורים", הפקה משותפת של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון צרפתי. בשיחה קצרה שניהלתי עם השתיים לאחר ההקרנה, דיברנו על כך שהקונספט של אהבה בשלישייה, שכה מזוהה עם התרבות הצרפתית, נפוץ כיום הרבה פחות בקרב הדור הצעיר במדינה, שבכלל הרבה פחות פעיל ומגוון מינית מן הקודמים לו.

עוד בוואלה!

גזרו ושמרו: המדריך המלא לכל סרטי הפסטיבל

לכתבה המלאה
עוצר נשימה. מתוך "דמעות של לב שבור"(צילום: פסטיבל ברלין)

"האמת היא שביססתי את העלילה על צעירים בני הדור שלי, לא על צעירים בני ימינו", מסביר מצידו גארל, יליד 1948 ונציג קלאסי של הדור שעיצב את אישיותו במהפכה התרבותית של מאי 1968. "כולם אומרים שכיום יש פחות שלישיות מאשר בעבר, אבל אני בטוח שאם נעשה מחקר, נגלה בכל זאת לא מעט צרפתיים וצרפתיות שמנהלים את חיי האהבה שלהם בצורה כזאת, אם כי אין ספק שזה קורה פחות".

"בשנות השישים והשבעים, בעידן הבייבי בום, האמנו באהבה חופשית. חשבנו שפוליגמיה מייצגת את הקדמה. האמת היא, שאם קוראים את פרויד מבינים שדווקא המונוגמיה היא ההתקדמות הגדולה, ופוליגמיה זה משהו מיושן שמייצג את אבותינו.

"בשנות השישים, היתה מחשבה שאהבה חופשית היא הדרך הכי טובה ושמחה לחיות. כתבו אז שאסור לחיות במשפחה, שצריך להחליף מיטה כל ערב ולנסות כמה שיותר פרטנרים - אבל זה קונספט שהתרסק לחלוטין. התברר שאהבה חופשית היא טעות - לא טעות מוסרית, אלא פשוט טעות פרקטית, בגלל הקנאה והרכושנות שטבועים עמוק בתוכנו. אם אוהבים מישהו, רוצים שהוא יהיה שלנו וזהו - זה כתוב בחוקה האנושית".

גארל ידוע גם כאבא של השחקנית אסתר גארל והכוכב לואי גארל, שבין השאר הופיע ב"החולמים" ולאחרונה ב"קצין ומרגל", אבל הוא קודם כל קולנוען נפלא בזכות עצמו, שפועל מאז שנות השישים ובשני העשורים האחרונים זוכה להערכה גדולה במיוחד הודות ליצירות כמו "הנאהבים הרגילים". בעשור האחרון, חמישה מסרטיו נבחרו בידי כתב העת המיתולוגי "מחברות הקולנוע" לרשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה, וכך גם "דמעות של לב שבור".

בסרטים של גארל יש עומק, אבל אין יומרה - וגם הוא עצמו לא יומרני, לא לוקח את עצמו ברצינות ונהנה להשתרע על הספה שמולי ולדבר בקלילות על דברים ברומו של עולם. כך, למשל, הביקורות שמתפרסמות בתקשורת הבינלאומית לאחר הקרנת הבכורה נלהבות, ואני מצטט לו אחת מהן, הגורסת כי הסרט עוסק ב"גבריות רעילה".

עוד בוואלה!

החתיך הגדול של צרפת בקראש על ישראל: ריאיון עם לואי גארל

לכתבה המלאה
פיליפ גארל בפסטיבל ברלין בחורף האחרון(צילום: GettyImages, אנדריאס רנץ)

"אני עוסק כאן באנוכיות הגבריות ובפחדנות הגברית. הגיבור אנוכי ופחדן, ודרכו אני מבקר את עצמי ואנשים שאני מכיר. הכל נעשה באופן מאוד מודע", הוא אומר. "רעל זו מילה קצת גדולה, כי יש בי הבנה כלפי ההתנהלות של הגיבור. אם אעשה סרט מלחמה ואציג בו עריקים, הרי שהם עורקים לא רק מתוך פחד - אלא גם מתוך תבונה. זה נכון גם לגבי גברים שבורחים מזוגיות כדי לא לעשות ילדים. נכון, הם מפחדים - אבל זה לא פחד אידיוטי, אלא פחד נבון. הרי לאור המצב של העולם, להביא ילדים זה פשע".

ובכל זאת, הבאת לעולם ילדים לתפארת.

"יש גברים שרוצים ילדים, אבל זה נדיר. הם לרוב מסכימים לכך רק כדי לשמור על בת הזוג שלהם - שרוצה ילדים מתוך אינסטינקט אימהי. אישית, לא הכרתי ולו חבר אחד שרצה להביא ילד, וגם אני לא רציתי. בעיני, זה ממש פשע. הרי מה אתה עושה? מביא ילד לעולם ואז אומר לו 'או.קיי, ברוך הבא, ועוד עשרים שנה תצטרך להסתדר לבדך בעולם הנורא הזה'. יש גם בעיה נוספת: ברגע שאתה עושה ילד, אתה כבר לא יכול להתאבד, וזה פשע נגד עצמך".

עד כדי כך.

"מה יוצא מן הכלל בחיים? העובדה שאף אחד לא מחייב אותך להחזיק בהם, אבל כל זה משתנה כשאתה אבא".

יש גם כאלה שלא מתאבדים כדי לא לצער את ההורים שלהם.

"זה נכון, לא חשבתי על כך - זה חכם מאוד. יש לי חבר שאיבד את הילד שלו, בתאונה אמנם ולא בהתאבדות, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם. לעומת זאת, כשההורים שלך מתים - גם אתה יכול למות. אתה חופשי לקפוץ מהחלון".

עוד בוואלה!

"היה להיטלר כישרון בציור. הוא דמות מסקרנת": ריאיון עם אחד הבמאים המוערכים בעולם

לכתבה המלאה
פיליפ גארל בפסטיבל ברלין בחורף האחרון(צילום: GettyImages, מתיאנס נאיארק)

בצרפתית ובאנגלית נקרא הסרט "מלח הדמעות", וגארל מסביר כי לשמות סרטים תמיד יש משמעות גדולה מבחינתו. "בתחילת דרכי הייתי מצלם בלי תסריט, אז שם הסרט היה התסריט מבחינתי - הוא הכתיב את כל האופי והמהות שלו", מסביר הבמאי. "כיום, אתה חייב שיהיה לך תסריט כדי להגיש את הפרויקט לקבל מימון ותמיכה, אבל חוץ מאשר הרמה הפרקטית, אין בכך הרבה היגיון. הרי קולנוע זו אמנות ויזואלית. האם צייר חייב לכתוב משהו לפני שהוא מצייר? אני מאמין שזה עוד ישתנה, ושבעתיד יצלמו סרטים בלי תסריטים. הדור הבא ימציא עשייה מסוג אחר".

את התסריט כתב גארל עם ארלט לנגמן וז'אן-קלוד קרייר, שניהם ותיקים ומוערכים כמוהו, ולמרות הניחוח האינטלקטואלי שנודף מהסרט, הם מיקמו אותו בתוך עולם אחר - הגיבור מרוויח את לחמו כבונה ארונות, וגם שאר הדמויות הן הכל חוץ מאשר במאים ומשוררים.

"גם אם אני עצמי שייך לבורגנות, אם כי בורגנות זעירה, בשלב מסוים בקריירה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה יותר לצלם בורגנים", מסביר גארל. "לאור המצב החברתי שיש כיום בעולם, זה יהיה בלתי נסבל לצלם בתוך בתים בורגניים. זה יהיה דוחה וגס להראות את כל העושר הזה, שלרוב האנשים אין גישה אליו. זו החלטה שכבר לא תשתנה, כי יש משהו מאוד לא נעים בייצוג של בורגנות ושל כסף על המסך.

"תתאר לעצמך שהגיבור היה לומד באיזה בית ספר יוקרתי, ואבא שלו היה מנהל בית חרושת? מי היה מתרגש ממה שקורה להם? אצטט את מה שאמרו פעם בהקשר ליצירות של מרסל פניול - כשהוא מתאר לנו איך האופה מאבד את אשתו, כואב לנו, אבל אם זה היה קורה למנהל המפעל, לא היה לנו אכפת. צרות של עשירים לא מעניינות אף אחד".

סרט יפהפה. מתוך "מלח הדמעות"(צילום: פסטיבל ברלין)

למה השתמשת בשיר של הלהקה הצרפתית טלפון?

"זו כבר הפעם הרביעית שאני משתמש במוזיקה שלהם, כי אני אוהב להשתמש במוזיקת דאנס, ובונה לפי הקצב שלה סצינות ריקוד. בחרתי, כרגיל, בשיר שלא מכירים. יש במאים, קובריק למשל, שהיו לוקחים יצירות מוכרות, כמו אלה של בטהובן. כשאני שומע מוזיקה בקולנוע, אני רוצה שהיא תהיה חדשה לי".

אתה לא נראה לי כמו טיפוס תחרותי במיוחד. מה מבחינתך המשמעות של ההשתתפות בתחרות כאן?

"אבא שלי היה איש תיאטרון. שם, יש דיאלוג ישיר עם הקהל. בקולנוע, זה אחרת. כשהסרט יוצא, אז מבחינתך כבר עברת את השיא. השיא היה בזמן העשייה, כשצילמת סצינה נפלאה, וזה הרגע הכי מתוק שיש. מעבר לכך, מה כבר נותר לעשות? לבדוק שבית הקולנוע שיבץ את הסרט שלך בשעות הנכונות.

"אני לא עושה סרטים כדי להיות מפורסם, רק העשייה מעניינת אותי. מספיק הקרנה חגיגית אחת, בשביל התחושה שהסרט יהיה קיים. עם זאת, אני אוהב את העובדה שאנחנו כאן בתחרות, מסיבה פשוטה: התקציב שלנו היה דל, ומשעשע אותי להתחרות בסרטים יקרים הרבה יותר. יש משהו יפה בכך שתחרות שמה את כל הסרטים על אותה נקודה בקו המירוץ, בלי להתחשב בעלויות שלהם. זו אמירה אמנותית חשובה".

הלוואי שנתראה מתישהו בישראל.

"הייתי לפני כמה שנים בפסטיבל ירושלים, וקיבלו אותי בצורה נהדרת. לאחר מכן, ביליתי גם יום בתל אביב. אני מניח שאתה מעדיף את תל אביב, בגלל הים ובגלל שיש פחות מתח פוליטי וכדומה, אבל אני מתגעגע לירושלים".

לצפייה בסרט ובשאר סרטי הפסטיבל - ראו האתר הרשמי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully