התזמון לא שיחק לטובת "לבנון - גבולות הדם", סדרת הדוקו החדשה של התאגיד, המגוללת את תולדות הסכסוך המדמם שלנו עם השכנה מצפון. חגיגות 20 השנים ליציאה מלבנון, שנערכו לפני חודשים אחדים, לוו בשלל פרויקטים תיעודיים שסקרו את מבצע שלום הגליל והשהייה ברצועת הביטחון על רוב הצלקות שנותרו שם במשך השנים. אחת מהן, "מלחמה ללא שם", אף שודרה בכאן 11 לפני מעט יותר מחצי שנה.
אז מה בעצם ההצדקה לסדרה החדשה, הנפרסת על פני שישה פרקים בני כמעט שעה כל אחד? התשובה הכנה היא שגם אם רוב הדברים מוכרים וידועים, "לבנון: גבולות הדם", שיצרו דוקי דרור, איתי לנדסברג וריינהרט ביטס, עולה על היצירות הקודמות בנושא הזה כמעט בכל פרמטר של עשיית תיעודית.
השם שלה אולי מטעה, על שני חלקיו. ראשית, הקו-פרודוקציה הבינלאומית הזאת אינה עוסקת בלעדית בלבנון ובהיסטוריה והפוליטיקה שלה, אלא באופן שבו הכוחות הפועלים בה וישראל צעדו בעוז לתוך אסון הומניטרי בן כמה עשורים, שאת היקף הנזק שלו לשתי האומות אי אפשר לאמוד. ובאשר ל"גבולות הדם" - הרי שמעלתה של הסדרה הוא שאינה מצייתת לשום גבולות שכאלה, לא בזמן, לא במקום ולא בכלל.
גם בלי לחדש יותר מדי מבחינת מידע, שהרי ככלל הדברים ידועים, חשיבותה הוא במסגור, בעומק ובהיקף. הטענה המרכזית של הסדרה, אם אפשר לומר זאת, היא שהסכסוך בגבול הצפון אינו מוגבל לשתי מלחמות ואינו בשום אופן "הסתבכות" שנבעה משיקול דעת לקוי באופן חד פעמי, כי אם תוצר של שנים ארוכות של ערבוב בין אסטרטגיה, פנטזיה, אידיאולוגיה, לאומנות וחולשות אנוש.
בהתאם, הסדרה מתחילה את סיפורה בהסכמי סייקס-פיקו שבסוף מלחמת העולם הראשונה ומסתיימת כמעט מאה שנים אחר כך, במלחמת לבנון השנייה. באמצע - כך נטען במבט מפוכח - בריתות עיוורות, כוחנות אכזרית ובורות אין קץ של שלל הכוחות באזור חיסלו בהדרגה את החלומות על מזרח תיכון חדש והעמיקו עוד יותר את השסעים הפנימיים והאזוריים בין נוצרים, מוסלמים ויהודים במזרח התיכון, כשהסכסוך המדמם עם הפלסטינים שב וחוזר כבעיית היסוד, שעד שלא תיפתר בדרכי שלום כל סיכוי לעתיד אחר, אחת דינו - להיגנז.
אם בעבר הסיפור הזה סופר מנקודת מבט ישראלית-צה"לית בלבד, לכל היותר בתוספת סמלית של אנשי צד"ל, הישגה העיקרי של הסדרה הוא בהרחבת הפרספקטיבה לא רק במרחב הזמן אלא גם בריבוי הקולות, ההכרחי להבנת עומקו של הסיפור. מתראיינים בה דמויות השייכות לכלל הצדדים הנצים - אנשי הפלגות הנוצריות, נציגי אש"ף, גנרלים ישראלים, אישים סורים, עיתונאים ודיפלומטים זרים שהיו עדי ראייה למתרחש, כשלאלה נוספים קולות "מלמטה", בעיקר באמצעות ארכיון - עדויות של חיילים ופליטים שראו לנגד עיניהם את הזוועה. באמצעות רשת של כלל הקולות האלה, נחשף הסיפור המלא - וזה פשוט סיפור נורא.
דווקא אולי בגלל שהסיפור מוכר וידוע, חוויית הצפייה בסדרה כמעט מייאשת, ככרוניקה של טרגדיה ידועה מראש. אם יש לסדרה נקודת תורפה משמעותית - זאת היא. הכל פשוט נורא מדי. לצד זאת, חסר בה, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים (מתוך שישה), מבט מעמיק יותר אל העורף הישראלי ואל התחום התקשורתי-תרבותי, שכרגיל נרמס תחת הנראטיב הצבאי והגיאו-פוליטי. יש לקוות שסופה, שטרם נשלח לעיתונאים, יצליח להישיר מבט גם להשלכות העומק של הסכסוך הזה גם על הציבור בישראל, ולתהות מה המשמעות שלו כיום, כביכול מעט פחות מעשור וחצי מאז העימות הישיר האחרון.
כמו מלחמת יום הכיפורים, לבנון התבססה כטראומה קולקטיבית (ואולי מוטב: פוסט-טראומה קולקטיבית), שישראל נדונה לחזור אליה שוב ושוב. אלא שראוי לשאול האם השיעור - שעוסק בקלות שבה נשפך במזרח התיכון דם של אנשים צעירים ובכלל - אפילו נלמד. על פניו, כשכל הצדדים ממשיכים לדמם, ובאף אחת מהחזיתות הללו אין פתרון באופק, זה כלל לא בטוח. ספק אם "לבנון - גבולות הדם" תשנה זאת.