כל אדם שאוהב מוזיקה תוהה לעתים איך זה להיות זבוב על הקיר ברגעים שבהם נולד שיר גדול באמת. תחילת הסרט "צלצולי פעמונים" (yes דוקו) שיצר עופר פנחסוב על אהובה עוזרי מתעדת רגע נדיר ומצמרר שכזה: מול המפיק משה דעבול, הזמרת הגדולה מנגנת על הבולבול-טרנג אולי בפעם הראשונה את השיר שעל שמו נקרא הסרט. זה מצמרר, כי הכוח של השיר לגמרי נמצא שם.
פנחסוב ליווה את עוזרי, יוצרת וזמרת חלוצית במוזיקה המזרחית, במשך התקופה שהקליטה את האלבום הזה, שאמור היה לסמן תחילתו של קאמבק. ביותר מ-20 שנה אחרי שהקליטה את "היכן החייל", אלבום הבכורה שלה שאי אפשר להפריז בחשיבותו, היא התקשתה לשחזר את ההצלחה. הפעם זה אמור היה להיות אחרת - וכך אכן היה.
פנחסוב ראיין אז את עוזרי וצילם אותה בנווה צדק, שם גרה, ובכרם התימנים, שם גדלה. בתוך אלה ניצבת גיבורה תיעודית יוצאת דופן, מהסוג שיוצרים דוקומנטרים יכולים רק לחלום עליה: גלויה, ישירה (בנוגע לרוב הדברים), כובשת ומצחיקה.
אלא שבשיחות שבין השניים עולה סיפור רחב היקף: הביוגרפיה הפרטית של הזמרת מתערבבת בסיפור של השכונות וכל מה שכרוך בהן, ובסיפור השנים המכוננות של המוזיקה המזרחית. עוזרי, לצד גיבורים נשכחים יותר, היו החלוצים לפני המחנה הזה, וההשפעה שלה - אחת הנשים היוצרות הראשונות במוזיקה הישראלית ששרו את שיריהן - פשוט עצומה, ומתפרשת לכל עבר.
וכעת, 20 שנה ויותר אחרי הצילומים האלה, הם יוצאים סוף סוף לאור, לצד כמה ראיונות משלימים. הסרט נהנה מסגולות רבות, לרבות העריכה, שילוב חומר ארכיוני ותחקיר (לו שותף העיתונאי והחוקר דודי פטימר). שילוב התכונות הללו מסייע לשחזר את כרם התימנים של לפני יובל בצבעים עזים וחיים, ולכבד מורשת של שכונה שהיא עולם ומלואו.
אבל מעבר לכך, וזה לדעתי הדבר העיקרי שאפשר לומר על "צלצולי פעמונים", זה שהרבה יותר מסרט ביוגרפי - הוא מצליח לתאר את האופן שבו מוזיקה נוגעת באנשים, שזה אולי הדבר הכי חשוב שאפשר לומר על כתיבה ותיעוד של מוזיקה פופולרית. בין אם מדובר באורי מלמיליאן שמדבר על השיר שהקליטה עוזרי לכבוד זכייתה של בית"ר ירושלים בגביע המדינה, או באם שכולה שמתועדת דומעת לצלילי "היכן החייל שלי", דרך הדברים האלה ניכר הכוח הענק של עוזרי כיוצרת ומבצעת, ומה ששיריה הם בשביל מאזינים רבים. שתי הסצינות האלה, וגם אחרות, הן שיר הלל למה ששירים יכולים לעשות.
הסרט נחתם למעשה בהופעה של עוזרי בפסטיבל שאנטיפי, שם אירחה את ברי סחרוף (אותו אחד ששר על אהובה שנתנה את כל מה שהיה לה כבר בתחילת אותו עשור) ואת מוש בן ארי (הערת צד: מרתק לחשוב על הגל ההיפי וחלקו בכניסה של מוזיקה מזרחית למיינסטרים בסוף שנות ה-90). ההופעה הגדולה הבאה, שאמורה הייתה להתקיים בבארבי, בוטלה עם אבחון סרטן בגרון אצל עוזרי, כשהמחלה גוזלת ממנה את קולה.
דווקא ההחלטה של הסרט לסיים שם את הסיפור היא החמצה, בעיקר כי שני העשורים שלאחר מכן היו הרגע שבו סוף סוף זכתה להכרה. נזכיר את "שירת הסטיקר" של הדג נחש שבו התארחה ואת "האיש ההוא" שלו הייתה שותפה יחד עם יהודית רביץ, אבל גם את שורת החידושים לשיריה ("אמי אמי" בביצוע דודו טסה, אחת ההקלטות הכי טובות בקריירה שלו, "צלצולי פעמונים" בביצוע איה כורם, אלבום שלם של דקלון וסגיב כהן), והאלבום משיריה שהוליד את אחד השירים הכי טובים של העשור הקודם: "מעליי דממה" עם שי צברי.
אבל צברי, רביץ, טסה או שאנן סטריט אינם מרואיינים בסרט, וכך מתפספסת ההשפעה שלה על הדורות הבאים של המוזיקה הישראלית, אף שהיא ניכרת בכל אגפיה. כמו עם מאיר אריאל (שלו, להבדיל, זה קרה אחרי מותו), ההכרה המאוחרת וההפיכה המחודשת לאייקון היא חלק חשוב מאוד בסיפור, הפרטי והכללי.
כך או כך, "צלצולי פעמונים" מצטרף למדף של הסרטים התיעודיים המוזיקליים המוצלחים יותר שנעשו כאן בשנים האחרונות, ובתקווה יסייע לגלות את השירים של עוזרי לדור חדש שלא זכה לעשות זאת בחייה.